שובם של מנפצי האיקונות

המלכה אליזבת הראשונה ידעה ממקור ראשון עד כמה מתישה ההתמודדות עם מנפצי האיקונות. כאשר ירשה את הכתר האנגלי בשנת 1588, המדינה עמדה בעיצומו של גל מהומות דתיות שהחל עם הסכסוך בין אביה הנרי השמיני לבין הכנסייה ברומא והסתיים במות אחותה מרי הראשונה, שניסיונה להמיר מחדש בכפייה את אנגליה לקתוליות הוביל לשריפה על המוקד של מאות מתנגדים. עם הכתרת אליזבת הפרוטסטנטים היו שוב בשלטון אך הייתה בעיה קטנה: המלכה החדשה רצתה להמשיך במסורת הצלבים, נרות המזבח ומלבושי הכהנים מתקופת מרי.

היה ניתן לחשוב שחברי הכמורה הפרוטסטנטית יכירו תודה לאליזבת. אחרי הכל, כמעט בן לילה הם הפכו מכופרים הנמלטים מפני החוק ונמצאים תחת איום תמידי לשליטי הממסד הדתי. אך כל זה לא היה מספיק עבור מנפצי האיקונות, שסירבו בתוקף להציב נרות או צלבים במזבח שלהם. המלכה כפתה עליהם ללבוש גלימות, והם עשו זאת בחריקת שיניים. ולמה אני מספר לכם על כך? פשוט כדי להראות שאִיקוֹנוֹקְלַזְם היא תופעה ותיקה ומוכרת, וכנראה כזו שלעולם לא תפסק. השבוע חזינו שוב בתחייתה בלונדון, שם פסליהם של וינסטון צ'רצ'יל ואברהם לינקולן הושחתו בידי מפגינים "אנטי-פשיסטיים" המוחים "נגד גזענות".

הדחף להרוס דימויים ציבוריים כלל תמיד עוינות נגדם כסמלים פיזיים מורכבים. ספרות הרפורמציה למשל מבהירה זאת היטב: דימוי חזותי הוא הפכפך ומשמעותו אינה ניתנת לשליטה כמו זו של טקסטים. זו בדיוק הסיבה בגינה משחיתי הסמלים מגלים אובססיביות ממש בקפדנותם לעקור מן השורש כל דבר אמביוולנטי או מעורפל שעשוי לאתגר את הוודאות הדרושה למשימתם הטוטליטרית. עבור המשחיתים החדשים, מורכבותה של ההיסטוריה היא האיום האמיתי.

Police now standing by Winston Churchill’s statue after scumbags defaced it. pic.twitter.com/F8IDNIMmAI

— Michael Heaver (@Michael_Heaver) June 6, 2020

המחלוקת הציבורית המחודשת סביב פסלי המנהיגים היא במהותה בעיה תיאולוגית. בדת המרמור והמחאה עליה מבוססת כנסיית הזהות הקולקטיבית יש הרבה חטאים קדמונים, אבל אין שום דרך לכפר עליהם. על פי כתבי הקודש של האמונה החדשה, לא קיים שום שלב בו החוטא משוחרר מטענות הקורבן. גם לאחר שכל דרישות הצד הפגוע נענו, היו סמוכים ובטוחים שימצא האחד שיטען כי יש עוד דרך ארוכה לעשות.

במילים אחרות, אלמלא המדוכא מחליט מרצונו שהמדכא היה צייתן מספיק כדי לזכות בחנינה, לצד החלש כביכול תמיד יהיה מונופול על השיח ועל האלימות. לגבי השאלה מהם הקריטריונים בהם צריך לעמוד כדי לזכות במחילה הנכספת – מעולם לא הוצעה תשובה ברורה. אין שום מגבלה עקרונית לזעם האומללים, שום אמות מידה לסליחה שיציבו תחום כלשהו לשאיפת ההרס.

אין גבול

זו הסיבה מדוע פסלים מהווים בעיה כה חמורה עבור אותם אנשים. בניית פסל היא פעולה של סליחה. כאשר אנחנו מקימים פסל, אנחנו למעשה מציבים לבחינה את כל חייה של הדמות המונצחת בלב המרחב הציבורי. אנחנו מבקשים מהציבור לזכור את האדם הרבה לאחר מותו, ולהמשיך לחשוב על מעשיו הרבה אחרי שמעשינו אנו יתפוגגו בין ערפילי הזמן.

מן הסתם, לא כל מעשה הוא זיכרון נעים. מי מאיתנו היה רוצה שכל פעולותיו ודמותו יחקקו באבן למען בחינה בלתי פוסקת של הדורות הבאים? לכן חלוקת שבחים לכל אדם שחי תחת מיקרוסקופ ההיסטוריה מחייבת בהכרח דילוג על חלק מחטאיו, ושרטוט קו גבול ברור לטענות הזעם הציבורי נגדו. אם אכן החלטנו שישנו אדם שפועלו היה משמעותי וראוי לציון, עלינו גם להחליט על הנקודה בה הלעג והבוז מתחלפים בהכרת תודה פשוטה.

אך מבחינת מנתצי האיקונות זהו רעיון מתועב, ואין שום צלב אליו ניתן למסמר את היריב שיכול לכפר על חטאיהם. שום דבר בחייהם של צ'רצ'יל או לינקולן לא ימחק את העובדה שגם הם, כמו רבים אחרים, ראו בשלב כלשהו את העולם בשחור ולבן. נפלת פעם אחת ותהיה ארור לעולם. בקומדיה האלוהית של דנטה, מעל לכניסה לגיהינום הוצב שלט המזהיר את הבאים "לזנוח כל תקווה". אם בעולמנו כיום אפילו ניצחון על הנאצים או שחרור העבדים לא מקנה לא מחילה מן ההוקעה המוסרית, אולי באמת אבדה כל תקווה.

אם כן, המטרה האמיתית נגדה יוצאת כנסיית משחיתי הסמלים הוא עצם הרעיון של מחילה. בניית פסלים כוללת בהכרח פניה לעליונות בכל הנוגע למאזן הפעולות המוסריות של נושא הפסל. מחשבה זו, כך מבשר לנו ההמון הזועם, היא בלתי נסבלת. תמיד יהיה משהו, קטן ככל שיהיה, בצד השני של המאזניים. אך מה בדיוק עשו צ'רצ'יל או לינקולן בחייהם שכעת דורש את מחילת האנרכיסטים ה"אנטי-פשיסטיים"?

מאמץ אדיר

תשובה לכך ניתן אולי למצוא בספרים כמו זה של פרד קפלן, המתאר את הנשיא האמריקני ה-16 כ"מורליסט של התנגדות לעבדות" וכמי ש"דיבר נגד עבדות אבל כשל מלפעול נגדה", בניגוד לנשיא קודם, ג'ון קווינסי אדמס, שלדבריו היה "פעיל נגד עבדות". שוק ספרי ההיסטוריה כיום רווי כל-כך עד שטענה רוויזיוניסטית קיצונית כזו היא הדרך הקלה ביותר להשיג פרסום, אך אם הוצאות ספרים בימינו אפילו מקשיבות לתזה מופרכת כזו אז יש לי למשל ספר על באטן גווינט כאב המייסד הדגול ביותר למכור להם.

במילים פשוטות, הטענה של קפלן היא בדיוק ההפך מן המציאות. הנשיא אדמס אמנם היה כנה בדעתו נגד העבדות, אך קונן על כך שביטולה יוביל למעשה לפירוק האיחוד בין המדינות האמריקניות. הוא סבר כי זה מחיר כבד מדי לשלם, והמשיך הלאה בדרכו הרגילה. כמה עשורים לאחר מכן, בשנות החמישים של המאה ה-19, לינקולן עלה לגדולה כאשר עמד בראש קואליציה פוליטית שהורכבה בעיקר מחקלאים לבנים עניים, רבים מהם מהגרים מאירופה.

המצביעים האלה התנגדו לעבדות כי התפשטותה המתמשכת פגעה בשוק המשרות שהיו זמינות עבורם. מצד שני, הם התנגדו גם לביטול העבדות מסיבות דומות: כוח עבודה של שחורים משוחררים ייצור תחרות נוספת בשוק שהייתה מורידה את השכר ומעלה את האבטלה. אם לינקולן היה מבטא בפומבי את שאיפתו לעשות כל דבר מעבר להגבלת העבדות למדינות הדרום, הקואליציה שלו הייתה קורסת מיד.

אבל בשנת 1862, כאשר סוף סוף קיבל את ההזדמנות, לינקולן ניצל את המנגנון הפוליטי והחוקתי היחיד שהיה עובר בקונגרס ושם קץ לעבדות. מי שכיום קובל על כך שבהצהרת שחרור העבדים לא הושמעו נימוקים מוסריים אלא צבאיים בלבד פשוט לא מבין את הנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות. כפי שפרופ' תומאס סואל ניסח זאת: "אילו לינקולן היה באמת מודאג רק משיקולים צבאיים, איך ניתן להסביר את המאמץ הפוליטי האדיר שהשקיע מאחורי הקלעים כדי להרחיב את איסור העבדות על המדינה כולה?".

על העיוורון

הקריירה הפוליטית של וינסטון צר'צ'יל הייתה מורכבת יותר מבחינה מוסרית מאשר זו של לינקולן, אך הייתה ארוכה הרבה יותר וכללה שליטה באימפריה גלובלית ושתי מלחמות עולם. למרות זאת, מנפצי האיקונות מתקשים מאוד להגביל את ניתוח חייו לדברים שעשה או אמר. לפני כשנתיים, הפוליטיקאי ההודי שאשי תארור פרסם טור דעה ב'וושינגטון פוסט' בו טען כי נשגב מבינתו מדוע "כמה נאומים בומבסטיים הספיקו כדי לנקות את הדם מידיו הגזעניות של צ'רצ'יל". ולצ'רצ'יל אכן היה דם על הידיים, עובדה מובנת בהתחשב בתפקידים אותם מילא בחייו.

הסיפור העגום על התבוסה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה היה מרשיע בפני עצמו, כפי שגם צ'רצ'יל היה מודה בוודאי, אך הרעיון לפיו הוא ניהל במכוון טבח בחפים בפשע (כפי שכמה חוקרים ניסו לרמוז לגבי ההפצצות על דרזדן במלחמת העולם השנייה) הוא מגוחך. בשנת 2017, הסופר המעוטר ארתור הרמן בחן בספרו 'גנדי וצ'רצ'יל' את העובדות הידועות לגבי הסיוע שהעניק ראש הממשלה הבריטי לאנשי בנגל בזמן הרעב הגדול של 1943. היה זה אסון כבד אשר צ'רצ'יל מואשם לעתים קרובות ביצירתו, אך על פי הרמן "ללא צ'רצ'יל הרעב היה הרבה יותר גרוע".

מוקדם יותר בחייו, צר'צ'יל כתב על ויכוח עם סוהריו בזמן שנכלא בפרטוריה ב-1899 כי "החטא האמיתי" של הבורים הלבנים בדרום אפריקה היה עיוות החוק הבריטי באמצעות "פחד ושנאה לתנועה שמטרתה הצבת הילידים באותה רמה עם האדם הלבן". במקרה אחר, צ'רצ'יל הביע עמדה נחרצת לגבי מחתרת ה'מאו מאו' בקניה, שרצחה בשנות החמישים 18 שחורים על כל אדם לבן אחד והטילה אימה על שבטי הילידים במדינה. יש כמובן גם את העניין הקטן הזה עם גרמני משופם ומטורף, אבל אין טעם להטריד את ידידינו ה"אנטי-פשיסטיים" עם העובדות ההיסטוריות של הסיפור השולי הזה. הם עסוקים מדי במלחמה נגד גזענים כמו צ'רצ'יל.

אנשים שבפועלם הזיזו הרים ושינו את ההיסטוריה ראויים למידת חסד, ואילו שליחה לגיהינום צריכה להיות שמורה עבור אלו שבאמת ראויים לה. אך לפני שאפשר להתפנות לעסוק במטלות האלה, יש לבחון כראוי את ההיסטוריה על כל מורכבותה. אם מנפצי האיקונות החדשים עיוורים מדי מכדי להבין את המעלות של לינקולן או צ'רצ'יל, המינימום שאפשר לצפות מהם הוא שידעו לזהות נכון את החסרונות.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.