50 שנה ל'מבצע חתונה': "יצרנו את הסדק הראשון במסך הברזל"

גיבורי ניסיון חטיפת המטוס שעורר מודעות למצוקת יהודי ברה"מ בראיון מיוחד לציון חמישה עשורים: "היינו בנקודה בהיסטוריה שאפשרה לכמה בודדים להשיג השפעה גדולה"

סילווה זלמנסון עם נחיתתה בארץ ב-1974. משמאל דודה אברהם | יעקב סער (לע"מ)

"ידעתי שיתפסו אותנו"

כאשר אדוארד קוזניצוב צעד בראש קבוצת חבריו לעבר מטוס האנטונוב הישן שחנה על המסלול בשדה התעופה בלנינגרד בבוקר ה-15 ביוני 1970, הוא כבר ידע שגורלם נחרץ. "אומרים שבערך עשרים אחוזים מהאוכלוסייה בברית-המועצות של אז שיתפו פעולה עם הק.ג.ב, אז מספיק שדיברת על משהו עם חבר והם כבר ידעו הכל. היה ברור לנו שעוקבים אחרינו אבל החלטנו בכל זאת להמשיך. אם התחלת במשהו אתה חייב להמשיך".

גם סילווה זלמנסון, אז רעייתו הצעירה של קוזניצוב, ראתה את הסימנים מבשרי הרעה. "הרבה לפני שהגענו לשדה התעופה הבנו שעוקבים אחרינו למרות שניסינו להתחמק. בנסיעה ברכבת לעיר הפקדנו את המזוודות לשמירה וכשקיבלנו אותן בחזרה היה ברור שמישהו עשה בהן חיפוש", היא נזכרת.

כך הגיע לסיומו המהיר "מבצע חתונה" בו ניסו 16 פעילים, רובם יהודים, להשתלט על מטוס במסווה של נסיעה משפחתית לחתונה, במטרה לעורר מודעות בינלאומית לקשיים בברה"מ ובמיוחד לסירוב לאפשר ליהודים לעלות לישראל. לכבוד חמישים שנים בדיוק לציון הדרך המשמעותי הזה בתולדות הציונות בברה"מ בכלל והמאבק לעלייה בפרט, פגשנו לשיחה מיוחדת את שניים מגיבורי הפרשה.

"כשהתחלנו לדבר על התוכנית לחטוף מטוס והזמנו אנשים להצטרף, רבים אמרו לנו שאין לזה סיכוי", מספרת זלמנסון על החודשים שקדמו למבצע הנועז. "או שיפציצו אותנו באוויר או שיעצרו אותנו עוד קודם. אבל אנחנו הרגשנו שאי-אפשר להשלים פשוט עם המצב, ואולי למי שיגיע אחרינו תהיה אפשרות באמת לעלות לישראל. המטרה הייתה להסתכן, לעשות רעש ולקוות". גם קוזניצוב מאשר שככל הנראה עניין חטיפת המטוס עצמו היה ניסיון אבוד מראש ומסביר: "חיפשתי דרך ליצור שערורייה בינלאומית ולחשוף לעולם את המצוקה שלנו".

מארק דימשיץ

התוכנית החלה להתבשל כמה חודשים קודם לכן, כאשר מארק דימשיץ, שהיה פעיל בקבוצה הציונית בלנינגרד החל לחשוב על דרכים לעקוף את מסך הברזל ויצר קשר עם פעילים ציוניים אחרים. "דימשיץ היה טייס צבאי מאוד מוכשר שהגיע לתפקיד ראש צוות אבל פוטר בגלל שהיה יהודי", מספרת זלמנסון. "מלחמת ששת הימים השפיעה עליו מאוד ובמיוחד ההישגים של חיל האוויר הישראלי, והוא התחיל לתכנן איך לברוח". קוזניצוב מתאר "אדם עם ביטחון עצמי גבוה שידע לקבל החלטות. הוא פשוט החליט על משהו וזה מה שקרה".

לאחר שנוצר הקשר הראשוני בין אנשי לנינגרד לקבוצת יהודים מריגה בה היו חברים בין השאר זלמנסון ושני אחיה, אדוארד קוזניצוב ומארק דימשיץ הפכו למנהיגי החבורה. "לא היו בחירות או משהו כזה. זה היה דבר טבעי כי אני הגעתי כבר עם ניסיון מהכלא ומארק עם ניסיון מהצבא", מספר קוזניצוב על חברו שנפטר בישראל בשנת 2015.

למרות המטרה המשותפת, התגלו בדרך חילוקי דעות רבים. "חלק מהאנשים הציעו לחטוף מטוס נוסעים גדול עם כמה עשרות נוסעים, אבל זה היה מוגזם מדי ולא פרקטי", אומרת זלמנסון. "בשלב כלשהו עלתה הצעה לשלוח מסר למדינת ישראל בבקשת תמיכה רשמית, אבל היה ברור שנקבל תשובה שלילית. אחרים אמרו שאין סיכוי בכלל לשום תכנית וחששו בצדק שכל ניסיון רק יוביל למעצרים ולחיסול מוחלט של המחתרת והחליטו לוותר. הקבוצה הקטנה שלנו בראשות אדוארד ומארק המשיכה ומצאה מסלול אחר".

השאלה אותה כולם רוצים לדעת היא "מי הלשין?". "כנראה שהק.ג.ב ידעו על הכל כבר מהתחלה, וחלק מהשמועות טוענות שאפילו כיוונו חלק מאנשי המחתרת לכיוון הזה", טוענת סילווה. "אחרי הרבה שנים מישהו סיפר לי שאולי זאת הייתה בכלל מלכודת של הק.ג.ב שפתחו מסלול טיסה חדש מלנינגרד לשבדיה והעבירו את הידיעה על כך לדימשיץ בדרך מתוחכמת. בדיעבד התברר שהחוקרים ידעו עלינו הכל, אפילו איזה יין שתינו".

כדי להבין את הלך הרוח הסובייטי, קוזניצוב מסביר: "בנאדם בברה"מ היה חושב דבר אחד, אומר דבר שני ועושה דבר שלישי. הכל נעשה במחבוא ואנשים התרגלו לחיות חיים שונים. זה עולם מאוד צבוע כשאתה לא יכול להיות מי שאתה באמת". סיפורם של אדוארד וסילווה תועד בהרחבה על ידי בתם ענת בסרט 'מבצע חתונה' שפורסם לפני כארבע שנים, ויהיה זמין לצפיה חופשית בקישור הבא במשך יום ב', 15.6.20.

"את תירקבי בברית המועצות"

אדוארד קוזניצוב | Vesti

כבר בראשית שנות השישים נעצר אדוארד קוזניצוב על-ידי השלטון הסובייטי בשל פעילות מחתרתית עם ולדימיר בוקובסקי, שבהמשך נודע כאחד ממתנגדי המשטר העקשנים בברה"מ. "עמדנו בכיכר במוסקבה וקראנו שירים, מה שנחשב לפשע חמור מאוד, והוצאנו חוברות של מאמרי ביקורת נגד השלטון", הוא מספר. "ברה"מ של אז הייתה למעשה מחנה ריכוז אחד גדול וגם מדינה מאוד אנטישמית", הוא מוסיף. "בכל צעד שעשית היית נתקל בשנאת יהודים".

לאחר שבע שנים בכלא קוזנצנוב נרשם ללימודים באוניברסיטה, אך תוך זמן קצר עזב. "התגייסתי לצבא בתקווה שאולי יציבו אותי בגרמניה ומשם אצליח לברוח, אבל גם בצבא הבינו די מהר שלא יצא ממני משהו טוב ופשוט זרקו אותי".

מהיכן צמח הדחף להתנגד למשטר? קוזניצוב אומר כי עבורו זה היה סוג של אינסטינקט. "לא חשבתי על זה יותר מדי ופשוט הייתי מרדן. היו כאלה שאמרו 'נשנה את רוסיה מבפנים' אבל אני רק רציתי לברוח מאז שאני זוכר את עצמי. יש אנשים שנולדים עם חשק לצדק ולחופש ויש אחרים שמקבלים את החיים כמו שהם. אבל לשבת כל היום בבית קפה ורק לדבר על התנגדות למשטר זה לא באמת נקרא להתנגד".

סילווה זלמנסון נולדה ב-1944 למשפחה יהודית בריגה ולבית בו "חגגנו את החגים ודיברנו על ציונות". כאשר נולדו אחיה התאומים חמש שנים לאחר מכן, הם זכו לשמות הלא-טיפוסיים ישראל ושמואל. "אמא שלי הייתה אומרת שלא הייתה מהססת לתת את החיים בשביל ישראל אם יש צורך, ואבא תמיד אמר שאם היו מאשרים לו לעלות היה עוזב הכל ונוסע מיד רק עם הבגדים שלגופו", היא מספרת. "היו לנו ידידים מקרב הלטבים אבל הייתה גם אנטישמיות מאוד חזקה שנתנה לך הרגשה שאתה לא רצוי. נערים היו שרים ברכבת שירים על לזרוק את כל היהודים לים ועל כך שהיטלר לא סיים את העבודה, והייתה אלימות. לי אישית היה מזל ללמוד בבית ספר טוב יחסית עם הרבה יהודים אחרים ואני עדיין בקשר עם חלק מהם".

השינוי התודעתי הגדול בקרב יהדות ברה"מ התחיל אחרי מלחמת ששת הימים. "הניצחון המדהים הדליק אותנו ממש וחשנו גאווה בישראל", אומרת זלמנסון. "עד אז רק אנשים בודדים קיבלו אישור יציאה וזה היה נראה כמו חלום, ומנגד היו כבר אסירי ציון שישבו בבית הסוהר ובמחנות. להגיע לישראל מרוסיה הרגיש כמו להגיע לירח". גם סילווה נמשכה לפעילות מחתרתית "תמימה" לדבריה, שכללה בעיקר לימוד עברית וקריאה: "למדנו את השפה ממאמרים של ז'בוטינסקי והדפסנו ספרים של ליאון יוריס. הייתי נוסעת ללנינגרד עם מזוודה מלאה בספרים ומחלקת שם, וכך נוצר קשר עם אחרים שהיו במחתרת".

עוד קודם לכן זלמנסון ביקשה אישור עליה כדי להצטרף לדודה שחי בארץ, אך זכתה לסירוב שרירותי. "הם אמרו שאני אירקב בברה"מ ולא אזכה לראות את ישראל, וכל כך התרגזתי שהטחתי בהם שהם עוד יצטערו שלא נתנו לי לצאת. זאת הייתה אז סוג של פליטת פה אבל כנראה שבפנים הרצון לפרוץ החוצה התחיל להתבשל", היא נזכרת. "מסך הברזל היה באמת ברזל, ואנשים שניסו לעבור את הגבולות נורו או שנשלחו לכלא לשנים ארוכות. לעבור את הגבול ללא אישור נחשב לבגידה במולדת".

חברי הקבוצה חיברו צוואה ובה הסבירו כי אבדה תקוותם להמשך החיים בברה"מ לכן הם מבצעים צעד נואש. "לא יכולנו אחרת", נזכרת סילווה והתרגשות ניכרת בקולה בפעם הראשונה. "אי אפשר היה לחיות במדינה הנוראה הזו".

לפני שעזבה יחד עם שני אחיה כדי להצטרף לקבוצה שתכננה את מבצע הבריחה, האח הגדול וולף השאיר פתק לאביו בו כתב כי הוא הולך למרות שהוא יודע שאין סיכוי, אבל חייבים לנסות. "כשקראתי את זה בכיתי", היא אומרת. "פחדתי מגזר דין מוות כי הוא היה קצין בצבא ונשפט במשפט צבאי. הוא אמר שהוא מוכן לעונש כזה ואני ממש הצטערתי שסיפרתי לו בכלל על התוכנית". בסופו של דבר התכנית שנבחרה הייתה לרכוש את כל הכרטיסים לטיסה מלנינגרד לשבדיה, בתירוץ של חתונה משפחתית, להשתלט על המטוס ועל הטייסים ולקוות כאמור לעורר רעש מספיק כדי להפנות תשומת לב העולם למצוקת מסורבי העלייה.

"אם אשכחך ירושלים"

המבצע השאפתני לחטיפת המטוס אמנם נכשל אך הרעש האמתי היה בבית המשפט, שם הפחד של סילווה מאובדן משפחתי התממש כאשר בעלה הואשם בבגידה במולדת ונידון לעונש מוות יחד עם מארק דימשיץ. "לחצו עלי להודות באשמה ואולי לקבל עונש מופחת אבל לא הסכמתי גם כשידעתי שאקבל עונש כבד", מספר קוזניצוב על המשפט אותו הוא מגדיר כמשפט ראווה. "מבחינת המדינה מטרת המשפט הייתה להרתיע כל אדם אחר שינסה לעזוב, ובמיוחד יהודים, ולכן ציפיתי לגזר הדין. אמנם היו לנו עורכי דין אבל אף אחד לא הקשיב להם באמת. לא היה שום סיכוי למשפט אמיתי, אבל כל כך שנאתי את השלטון במדינה ורציתי לעזוב אותה והייתי מוכן לשלם גם מחיר אישי כבד כזה".

במהלך המשפט סילווה שוב תפסה את הכותרות כאשר באחת ההזדמנויות קראה ברוסית מעל דוכן הנאשמים את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מתוך מזמור תהילים על גלות בבל. "אמרו לנו שאם נוותר על הבקשה לעליה נקבל פחות שנים בכלא אבל לא ויתרנו. כל הזמן הדגשנו שישראל היא המולדת שלנו ולשם אנחנו שייכים". כאשר שמעה את גזר דינה שכלל עשר שנות מאסר, חברה לקבוצה טוליה אלטמן אמר לה שזהו יום עצוב, אך הוסיף כי הוא יודע שזה הצעד הראשון לישראל. במשפט לנינגרד הראשון שנערך בדצמבר 1970 נשפטו 11 ממשתתפי המבצע שהואשמו בבגידה במולדת ונידונו לעונשי מאסר ארוכים. בסדרה נוספת של משפטים שנערכה לאורך שנת 1971 נשפטו גם חברי הוועד הציוני בלנינגרד וריגה ונידונו גם הם לעונשי מאסר חמורים.

כאשר הם נשאלים על החיים בכלא הסובייטי, קוזניצוב עונה ביובש שעבורו היה זה עולם מוכר מהמאסר בצעירותו. ומה החזיק אותו במשך כל השנים? "השנאה היא רגש חזק מאוד, והשנאה למשטר הסובייטי עזרה לי להמשיך", הוא אומר.

בין כתלי המחנה החליט קוזניצוב שהוא חייב לספר את הסיפור לעולם, וכתב בסתר יומן מפורט על דפים זעירים אותם הבריח בדרך מקורית. "ילנה בונר, שהייתה אשתו של פרופ' אנדריי סחרוב, המדען הדגול שהיה גם מתנגד משטר מפורסם, הייתה יהודייה ובקשר עם אסירים רבים. בגלל שרק קרובי משפחה היו יכולים להגיע לבקר, היא סיפרה שהיא דודה שלי והייתי מוסר לה את הדפים. רק אחרי חמש שנים המפקדים בכלא גילו שאנחנו בכלל לא קרובי משפחה". כתב היד התגלגל ותורגם במערב, ואפילו זכה בפרס ספר השנה בצרפת בשנת 1974.

מקור לתקווה הייתה הידיעה על שחרורה של סילווה בעסקת חילופי שבויים ב-1974 ועלייתה לארץ. "הגיעו אלי ידיעות על המאבק העיקש שסילווה ואחרים מנהלים עבור שאר האסירים וזה חיזק אותי מאוד. כל הזמן אמרתי לעצמי שבסוף אגיע לישראל ולא משנה מה המחיר", מספר קוזניצוב, וגם סילווה אומרת כי ההתגייסות הציבורית בעקבות המשפט ועונשי המאסר העניק לה שביב של תקווה. "עוד בכלא נודע לנו שאנשים התחילו לקבל אישורי יציאה ושמענו על המאמץ הדיפלומטי שגולדה מאיר הפעילה כדי לשחרר אותנו. אז חשבתי שבכל זאת הנס יכול לקרות. היו הפגנות באמריקה ובאירופה, נוצר הד גדול מאוד בעולם והרגשנו שכל הפרשה שלנו לא התרחשה לשווא. הייתה הרגשה שאפשר קצת לנשום ואולי אפילו לצאת מרוסיה".

רגע השחרור המצופה הביא עמו גם קשיים לא פשוטים. "לעבור מיד מהכלא לעולם החופשי היה סוג של טראומה והלם", היא מספרת. "מצד אחד השחרור הוא נהדר, היו ניגשים אלי ברחוב ונותנים לי המון אהבה. אבל מצד שני נשאר עוד הרבה צער על האחרים שנותרו בבית הסוהר, והייתי בוכה עליהם בלילות".

במהרה הפכה זלמנסון לפניו של המאבק והובילה קמפיין מחאה בינלאומי, כולל שביתת רעב מתוקשרת מול בניין האו"ם בניו-יורק. "הרגשתי שפחות מדברים על המאבק למען יהודי ברה"מ, ושצריך לעשות משהו חזק. דרשתי את השחרור של כולם ודרשתי שיתנו לי לראות את בעלי. לא אכלתי כלום ושתיתי רק מים, והחזקתי ככה 16 יום. הגיעו לשם הרבה עיתונאים ופוליטיקאים לתמוך בי ובמאבק, ואני מאמינה שבסופו של דבר זה עזר".

סילווה זלמנסון שובתת רעב בניו-יורק, 1976

אדוארד קוזניצוב שוחרר לבסוף בעסקת חילופים נוספת ב-1979. "ביום שלפני השומרים סיפרו לי שמחר ישללו את האזרחות הסובייטית כחלק מתהליך השחרור. אמרתי להם שמבחינתי אפשר לשלול אותה כבר עכשיו". על העלייה לישראל כאדם חופשי הוא מספר: "הרגשתי מיד בן-חורין, אבל הייתי גם מאוד מציאותי. לא הייתי באשליה שאני מגיע לגן עדן שהכל מושלם בו. ידעתי שישראל היא מדינה נורמלית, יש בה דברים טובים וגם דברים רעים, והייתי מוכן לקבל את זה". כל שאר משתתפי המבצע ואחרים שהיו קשורים לקבוצה בלנינגרד שוחררו במספר הזדמנויות עד ל-1984.

לטלטל את הסירה

במהלך שנות השבעים ולאחר הסערה הבינלאומית הגדולה שעוררו יוזמי 'מבצע חתונה' עזבו את ברית-המועצות כ-300 אלף יהודים; כ-160 אלף מתוכם עלו לישראל. עם קריסתו הסופית של מסך הברזל ב-1989, הגיעו בעקבותיהם עוד כמיליון איש.

גם לאחר שנים רבות של חיים חופשיים בישראל, היחס של חלק מיהודי ברה"מ לשעבר לרוסיה של ימינו מורכב. כך למשל, סילווה מספרת על הביקור שערכה בלנינגרד לפני מספר שנים עם בתה ענת במסגרת צילומי הסרט, כולל ביקור אמוציונלי בתאי הצינוק של מטה הק.ג.ב בעיר. "לא הרגשתי שום נוסטלגיה. השלטון הקומוניסטי היה כל כך חזק ומפחיד עד שחששנו שימשך עוד אלף שנים. הכל התבסס על טרור ובכל מקרה לא היה ליהודים שום עתיד שם, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה פיזית. שנאתי את המדינה האיומה הזאת".

על יחסו של קוזניצוב לרוסיה כיום יכול להעיד מקרה מראשית שנות התשעים, אז הצטרף לאחד הביקורים של יצחק רבין כראש ממשלה ברוסיה. "הצטרפתי לטיסה במטוס הרשמי, ונשארתי לאחר מכן עוד כמה ימים במוסקבה בענייני עסקים", הוא מספר. אך כאשר עמד לטוס חזרה לישראל גילו בשדה התעופה שחסרה חותמת כניסה בדרכון משום שהגיע כחלק מהמשלחת. "התחילו לחקור אותי ופחדתי שיגלו על העבר שלי ואולי אפילו יחזירו אותי לכלא לרצות את תקופת המאסר שנותרה. למרבה המזל בסוף הדברים הסתדרו בסיוע השגרירות הישראלית, והרגשתי הקלה גדולה. פשוט שמחתי שאני לא אזרח רוסי יותר".

בחלק מן הסרטים והסדרות הרוסיות שהוקדשו לפרשת 'מבצע חתונה' הוצגו מארגניו ומשתתפיו כטרוריסטים אלימים אשר ביקשו לפגוע במדינה. קוזניצוב עצמו נראה שלא מתרגש מן השקר ההיסטורי הזה אך אומר באופן חד-משמעי: "מי שאשם בכל מה שקרה היא המדינה הסובייטית ולא אנחנו האזרחים. המדיניות של ברה"מ וצורת המשטר שלה הן שהכריחו אותנו לעשות את מה שעשינו. לחצו עלינו אז התנגדנו. אם אתה היית מבלה את כל חייך בתוך כלא, לא היית רוצה לברוח ממנו בשלב כלשהוא?".

חמישים שנה אחרי אותו בוקר גורלי על מסלול ההמראה בלנינגרד, אדוארד קוזניצוב מביט לאחור בסוג של סיפוק והשלמה. "אני מאמין שגרמנו לאחד הסדקים הראשונים שנוצרו במסך הברזל, לפחות בכל מה שקשור ליהודים ולעלייה. לפעולה שלנו ולפרשה שהתפתחה בעקבותיה היה חלק גדול בקריסתו הסופית. היינו בנקודה מסוימת בהיסטוריה שאפשרה לכמה בודדים להשיג השפעה גדולה, לטלטל קצת את הספינה הסובייטית ולשנות את נתיבה".

סילווה זלמנסון מסכמת: "אני גאה בזה שהייתי שותפה בחלק מתהליך היסטורי שבסופו נפל מסך הברזל. זה היה ניצחון עבור כל האזרחים הסובייטים שהיו יכולים ליהנות מהחופש. הצלחנו לתרום משהו במאבק הגדול וזה דבר חשוב".

***

משתתפי מבצע חתונה, 15.6.1970:
מארק ואלווטינה דימשיץ ושתי בנותיהם
אדוארד קוזניצוב
סילווה זלמנסון
וולף זלמנסון
ישראל זלמנסון
בוריס פנסון
אריה ומרי חנוך
יוסף מנדלביץ
אנטולי אלטמן
מנדל בודנייה
אלכסיי מורזנקו
יורי פיודרוב


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. איזה גיבורים!!!
    מדהים לראות איך אימפריות אדירות שמבוססות על רשע פשוט מתחילות לרעוד מפחד כשקמים אנשים אמיצים, נחושים וישרים ובמעשים פשוטים מצליחים לסדוק את השריון שנראה בלתי חדיר.

  2. האנשים האלה גם היו מהראשונים שהבינו את הבעיה בהעלאת גויים מרוסיה. חבל שאז לא היה לנו שכל להקשיב להם.