עלייתו ונפילתו של הסובייט בסיאטל

קבוצת מפגיני שמאל השתלטה על שכונה בעיר והכריזה עליה כ”אוטונומית”, בתסריט טרגי-קומי עם סוף ידוע מראש

קרנבל חברתי או קמפיין פוליטי? מפגין בסיאטל | Derek Simeone

מהי הקומונה? אותו ספינקס שכה מפתה את המוח הבורגני?”

– קארל מרקס

בשנת 1871, הקומונה הייתה הממשלה המהפכנית של פריז, שהשתלטה על העיר ומרדה ברפובליקה השלישית בראשות אדולף טייר. חברי הקומונה שהיו בעיקר פועלים עירוניים גירשו מפריז את הצבא הרפובליקני והחליפו אותו במשמר חמוש; המשטרה פורקה והורכבה מחדש כסוכנות קומונרית; כנסיות נסגרו, שופטים הודחו ושלל תפקידים רשמיים חולקו מחדש להמון העם. “בתקופה קשה של ארגון לאומי מחדש לקומונה לא היה זמן להתפתח”, כתב מרקס בספרו ‘מלחמת האזרחים בצרפת’. “היה ברור שהקומונה אמורה להיות התגשמות פוליטית אפילו של הכפר הקטן ביותר, ושבאזורים הכפריים הצבא הקיים אמור להיות מוחלף במליציה לאומית בעלת תקופת שירות קצרה ביותר”. המילה ברוסית לסוג הארגון החברתי של מועצת עם מהפכנית כפי שהודגם בידי הקומונה היא “סובייט”.

הקומונה הפריזאית חוסלה לבסוף כאשר ראש הממשלה טייר ארגן צבא סדיר חדש מן הפרובינציות וכבש בחזרה את העיר, והאירועים האחרונים בסיאטל החזירו אותי לקרוא שוב את מרקס. ב-8 ביוני, לאחר ימים ארוכים של התנגשויות אלימות עם מפגינים, ראש העיר ג’ני דורקן הורתה למשטרה לנטוש את מטה הרובע המזרחי בשכונת קפיטול היל. לאחר נסיגת השוטרים, המפגינים הקימו במהרה “אזור אוטונומי” בשטח של שישה בלוקים שהוגדר נקי ממשטרה, ונשלט (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בידי קבוצות מתחלפות של לוחמי ‘צדק חברתי’, אנרכיסטים וחמושים אחרים. הסובייט של סיאטל נולד.

בדומה לקומונה בפריז, גם זו בסיאטל מפתה את מוחות הבורגנים. עבור השמאל, שכונת קפיטול היל היא, כפי שתיאר כתב מוקסם של ה’ניו-יורק טיימס’, “כעת מולדת לצדק גזעי, ולפחות על פי אחד המפגינים איתו דיברתי – יתכן שגם הרבה יותר מזה”. עבור הימין, היא מסמלת אנרכיה, סכנה, שלטון האספסוף וקריסת הסדר האזרחי. “לא רואה הבדל בין זה לבין השתלטות של דאע”ש עם ערים במזרח התיכון”, אמר סגן המושל של טקסס.

האמת, כרגיל, נמצאת כנראה איפשהו באמצע בין התקווה האוטופית לחשש השמרני. כפי שכתב מגיש הרדיו בן העיר ג’ייסון רנץ ב’נשיונל רוויו’, השכונה נראית “לעתים כמו יריד רחוב ולעתים כמו סדנה ל’צדק חברתי’, יחד עם מנה לא בריאה של אלימות והפחדות”. במילים אחרות, אין כאן הקדמה למלחמת אזרחים חדשה, אלא בעיה עימה שלטון השמאל המקומי צריך להתמודד.

לאירועים המתרחשים בסיאטל ישנה גם איכות סאטירית, מעין מצעד איוולת המאיר את ההבדלים בין תקופות מוקדמות יותר של תסיסה אזרחית לבין ימינו אנו. שני הצדדים לעימות – פעילי המחאה וגורמי העיר הרשמיים – נדמים כשחקנים במחזה טרגי-קומי המגלמים בהתאמה את תפקיד המהפכן היעקובני והליברל הביישן, אפילו כשהם מנסים במקרה לפתור את המצב. נראה כי לכובשים אין מנהיגים והם אפילו מתקשים להחליט על שם מוסכם. בתחילה הם קראו לשכונה ‘קפיטול היל החופשית’, לאחר מכן שינו ל’אזור האוטונומי של קפיטול היל’ (CHAZ) אך לאחרונה ויתרו על הקריאה לאוטונומיה, אולי בגלל שרשויות העיר היו כה נוחות איתם. וכך, הגדרת השכונה שונתה שוב ל’מחאה המאורגנת בקפיטול היל’, או (תלוי את מי שואלים) ‘המחאה הכובשת בקפיטול היל’ (CHOP).

ומה החברים ב-CHOP רוצים בעצם? לא ממש ברור. כפי שכתב ה’טיימס’ המגויס וממשיכו הגאה של מורשת וולטר דורנטי[i] תיאר זאת, אחת העצומות שנוסחו בשכונה קבעה שלוש דרישות, אחרת ציינה חמש ובמניפסט שפורסם ברשת התקבצה כבר רשימה של שלושים דרישות שונות. המכנה המשותף לרובן הוא דרישה לבטל את המשטרה, אך זהו נושא בו ככל הנראה אנשי CHOP והעיר סיאטל יאלצו להסכים שלא להסכים.

בינתיים, האזור האוטונומי מתכווץ. ב-16 ביוני, צוותים של העירייה הציבו מחסומי בטון סביב הרובע הריק, במטרה להגביל את המרחב הקיים למפגינים. הם לא נתקלו בהתנגדות מיוחדת. משרד ראש העיר הגזיר זאת כ”שינויים קלים באזור המחאה” אשר מטרתם “להגן על ביטחון האנשים, לאפשר לתחבורה לעבור, להקל את הגישה של תושבים לבתיהם ולסייע לעסקים מקומיים לנהל משלוחים ולוגיסטיקה”. זו כנראה לא הדרך בה אדולף טייר היה בוחר להתמודד עם המצב בצרפת של המאה ה-19. גם מנהיגי ה-CHOP מצידם אינם בדיוק דוגמה של הקרבה קומונרית, ונכון להיום הם מנהלים משא ומתן עם רשויות העיר על החזרת השוטרים לרובע. עד אז, על פי העירייה, “המשטרה תשלח להגיב לבעיות מסכנות חיים באזור”, כולל (אך לא רק) “אירוע של יורה פעיל, תקיפה פיזית, שריפה במבנה, מקרה חירום רפואי משמעותי ותקריות אחרות המאיימות על ביטחון הציבור”. איזו מין מהפכה מרשה לריבון לספק לה בשקט מצרכים ולהגיב לתלונות פליליות? לא מהפכה רצינית במיוחד. קרל קשישא היה ודאי מאוכזב, והוא לא היחיד.

“זו אינה מסיבה”, נזף בראשי ה-CHOP אחד מאנשי סניף NAACP המקומי הפועל למען זכויות שחורים. “יש לנו כאן משימה להשלים”. אך מעבר להצהרות היפות, בפועל קשה יותר ויותר לשרטט את הקו בין קרנבל לקמפיין פוליטי או חברתי, במיוחד כאשר המשימה שלו אינה מוגדרת. נראה כי ככל שהאנרגיה המהפכנית דועכת, גם CHOP תלך בדרכן של תנועות כמו ‘Occupy Wall Street’: השעמום משתלט, בעלי הנכסים המקומיים מאבדים סבלנות ודרישות המפגינים נענות בידי הרשויות. לכן מומלץ להישען לאחור וליהנות מההצגה כל עוד היא נמשכת מכיוון שגורל הסובייט של סיאטל, בדיוק כמו אבותיו הרעיוניים השונים, נגזר לכישלון.


הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

[i] ראש לשכת ה’ניו-יורק טיימס’ במוסקבה בין 1922 ל-1936. היה תומך נלהב במהפכה הבולשביקית ופרסם בין השאר סדרת כתבות שהכחישו את הרעב הגדול באוקראינה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. ובינתיים, כבר התרחש הרצח הראשון בססמולניה בסיאטל ומה עושים הסמולנים? נכון, לא נותנים למשטרה לחקור.

    מדוע, אתם שואלים? ובכן, אין לזה כל קשר לשום פלוייד ולשום צדק ולשום חברה. יש לזה קשר סטנדרטי לחלוטין לניסיון המתמיד של הסמול ליצור אנרכיה, כדי “לעזור” לאנשים ואז, “להציל” אותם מאנרכיה.

    כיצד אני יודע, אתם שואלים? ובכן, לא מלימוד ההיסטוריה (מצטער סמולנים, למדתי היסטוריה אמיתית, לא היסטוריה פמניסטית של מקררים פלורליסטיים עם ניחוח של חזיות ליברליות:), אתם יודעים – היסטוריה אמיתית שעוסקת בעבודות ולא בחזיות – אז מעבר לידע ההיסטורי, שמתכונת כזו חזרה בדיוק מתמיד בכל המדינות שהסמול דירדר לעוני ולרצח עם (אם כי, זה חשוב לדעת, כי מי שלא לומד היסטוריה, מבטיח לעמו ססמולניה), מה עוד יש להגיד על סמולנים, שלא אוהבים שחוקרים רצח?

    לכל הפחות, הם צריכים לומר שהרצח שהתרחש ב-CHOP הוא בכלל למען סאלאם. לסמול שלנו, זה הצליח – עד היום סמולנינו מאמינים שרצח ישראלים זו קידמה ודו קיום 🙂

  2. וולטר דורנטי וה”ניו יורק טיימס” מוזכרים במאמר כמעט כבדרך אגב, וזה קצת חבל.
    וולטר דורנטי היה הכתב של הניו יורק טיימס במוסקבה במשך כעשור וחצי, מיד אחרי התבססותו של סטלין כמנהיג ברה”מ.
    הוא והעיתון שבו עבד אחראים אולי יותר מכל גורם אחר במערב של אותן השנים לבנית התדמית המצליחה, המנצחת והצודקת שנבנתה לסטאלין ולמשטר הקומוניסטי באותן השנים. כל הטיהורים, מעשי הרצח ההמוניים, ההרעבות, הכשלונות הכלכליים וכיו”ב של סטלין והמשטר הסובייטי הפכו תחת עטו של דורנטי ומעל דפי העתון שלו להצלחות אדירות אפופות בצדק חברתי מעוררי השראה.
    דורנטי אפילו זכה בפרס הפוליצר היוקרתי על עבודתן העיתונאית העלובה, פרס שהוא מעולם לא החזיר, גם אחרי שהאמת האיומה התגלתה במלוא כיעורה.
    יש מעט מאד חומר בעברית על הסיפור הזה. קצת הרחבה ניתן למצוא בערך העוסק בוולטר דורנטי בויקיפדיה האנגלית:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Walter_Duranty
    וגם כאן:
    https://anochi.com/duranty/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8-%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99-%D7%A9%D7%91%D7%92%D7%93-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%A9%D7%99%D7%90%D7%95-2/
    ןמי שחשב שכאן נגמרים חטאיו של הניו יורק טיימס, ראוי גם לזכור כי העיתון הזה עשה כל מאמץ שלא לדווח על השואה ועל רצח העם היהודי באירופה בזמן אמת, למרות שרוב הדברים כבר היו ידועים החל מ 1942.על נושא זה דוקא כן ניתן למצוא ברשת לא מעט חומר בעברית. למשל כאן:
    https://musaf-shabbat.com/2016/08/21/%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%95-%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%A7-%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%A1-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%9B%D7%94%D7%9F/
    על יחסו של הניו יורק טיימס לישראל ומאבק הקיום שלה אני מניח שלא צריך להרחיב ולהוסיף הפניות.
    בקיצור: כשאני קורא את הניו יורק טיימס אני עושה זאת באותו האופן שבו אני מתייחס לקריאת “הארץ”: הפוך.

  3. בפיסקה האחרונה נטען שודרישות המפגינים נענות בידי הרשויות אז איך יכול הכותב לטעון שזה נידון לכשלון?

  4. איזו מין מהפכה מרשה לריבון לספק לה בשקט מצרכים ולהגיב לתלונות פליליות ?

    בעזה.

  5. הדרישה משוטרים לא לדרוך על שחורים עד שהם נחנקים למוות לגיטימית גם אם הם מעוררים חשד.

    וארוע ההפנינג ההמוני בסיאטל לגיטימי ומוצדק.
    אנשים מגיעים מדברים ומגלים מודעות וכך פני החברה משתנים.

    1. מסתבר שבעיניך בזיזה של חנויות כמו אייפון נייק וזארה זה פשוט אחד האופנים לדרוש שלא יחנקו חשודים שחורים

    2. בוודאי. במיוחד כאשר ה”שחורים” כהגדרתך, רוצחים זה את זה ובוזזים מכל הבא ליד.

      כמו תמיד, הסמולן צווח – תנו להם לרצוח!!! שהמשטרה לא תפריע להם לרצוח!!! רצח זה הפנינג!!! הפוך סמולניקו, רק אצלך ביזה ורצח – זה הפנינג. זה שאתה בטוח שביזה ורצח מוצדקים, זו בעיה שלך.

  6. כאיש שמאל אני חייב להגיד שני דברים על המאמר הזה:

    1. אני, כמו כל חברי, מצביע שמאל שמאמין בשוק החופשי ואין לי שום חיבה לקומונות, ובטח שלא לדבר הזה שמתואר במאמר.

    2. חבר’ה, זה לא רציני, שמישהו בבקשה יעשה למאמר הזה הגהה