שתיקת העולם מול ההשתלטות על הונג קונג מגבירה את התיאבון הסיני

דווקא בזמנים סוערים אלה המערב חייב להפגין נחישות ולהגן על החירות בכל מקום בו היא נמנעת מאנשים

שוטרים ומפגינים בהונג קונג | Studio Incendo

בעוד אמריקה מתמודדת עם מגפה ועם תסיסה פוליטית, אנשי הונג קונג עומדים בפני בעיה לא פחות דחופה ומאיימת: השחיקה המתמשכת במשילות העצמית שלהם. מאז פקיעת הריבונות הבריטית בעיר ב-1997, המערכת הסינית של “מדינה אחת, שתי מערכות” סיפקה בתיאוריה אוטונומיה מוגברת יחסית להונג קונג, אך בפועל בייג’ינג לא הייתה נלהבת במיוחד לשמור על העקרון הזה.

בחודש שעבר, הקונגרס הסיני אימץ שורת צעדים מרחיקי לכת שאיימו על חירויות הפרט של אנשי הונג קונג, תחת האצטלה של שיפור בעיות הביטחון בעיר. כפי שמזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו הגדיר זאת, ‘חוק הביטחון’ החדש הוא “צלצול המוות” לאוטונומיה בהונג קונג ומעניק למעשה לממשלה הסינית את הסמכות להפעיל סוכנויות ביטחון משלה בעיר בין השאר כדי לדכא כל מחאה דמוקרטית כמו זו שפרצה בשנה שעברה. תרזה צ’נג, שרת המשפטים הפרו-סינית של הונג קונג, אף הודתה כי החוק נוגד את המסורת המשפטית של העיר.

לאור כל אלה עתיד השלטון העצמי בהונג קונג לוטה בערפל, אך זהו רק הצעד האחרון בסדרה של ניסיונות סיניים לפגוע בעצמאותה. כדי להתחיל להבין כיצד העולם החופשי יכול לקוות להתמודד מול ההגמוניה המתחזקת של סין במזרח אסיה ומעבר לה, חיוני שנבין כיצד פעלו הסינים ובאילו אמצעים השתמשו כדי לחנוק את הונג קונג.

שימור הכוח

האימפריה הבריטית יישבה את האי הונג קונג ב-1842 בעקבות מלחמת האופיום הראשונה, ובהמשך הרחיבה את ההתיישבות שם דרך חוזה חכירה בן 99 שנים שנחתם מול הקיסר הסיני גואנג סו ב-1898. כאשר הגיעו שנות השמונים של המאה העשרים, בריטניה הפוסט-קולוניאלית איבדה את החשק להמשיך ולהחזיק בטריטוריות שונות, וב-1984 הדגישה שוב את רצונה לוותר על הונג קונג לטובת סין עם תום חוזה החכירה.

כאשר השמרנים בבריטניה חששו כי מסירת האי לסינים תהיה כניעה לקומוניזם, ראש הממשלה מרגרט תאצ’ר השיגה הבטחות מבייג’ינג לכך שעצמאות הונג קונג תובטח לתקופה של 50 שנה החל מקיץ 1997. בין השאר, הסינים התחייבו שהונג קונג תורשה לנהל מדיניות פנים עצמאית, תבחר את מנהיגיה בבחירות עצמאיות, ותהנה ממערכת משפט אוטונומית המבוססת על החוק הבריטי. כל ענייני הכלכלה והסדר הציבורי היו אמורים להיות מופקדים בידי הרשות המבצעת של הונג קונג.

אך בייג’ינג עצמה הנחיתה מכה מסוכנת על ההסכמות האלה עוד ב-1996, שלוש שנים לפני מועד ההעברה המתוכנן, בכך שהסיטה את הניסיון של הרשות בהונג קונג לקבוע בדיוק את מידת ההתערבות והסינית ואת נסיבותיה. פרופ’ וונג יו-צ’ונג כתב בספרו על יחסי הונג קונג וסין כי עצם המחסור בחקיקה ברורה בענייני ביטחון  לאומי אפשר לסין לסחוט את הונג קונג ב-2002 כדי שהאחרונה תאסור על “כל פעולה של בגידה, פרישה, הסתה או חתירה נגד ממשלת סין”. למרות שהסכמה עקרונית לכך כבר שולבה בחוקת הונג קונג שהסתמכה על הסכמות קודמות בין סין לבריטניה, היא גררה תגובה נזעמת מצד תושבי האי (שלא היו מעורבים בניסוח החוקה) וניסיון כושל הרשות המבצעת לקדם הצעת חוק בעניין ב-2003. בייג’ינג ניצלה אז את הצעד הזה כהצדקה לעוד צעדי דיכוי, ולמעשה יכולה לטעון כי צעדיה היום אינם חסרי תקדים ובסך הכל מהווים תיקון לחוסר היכולת של הונג קונג לאכוף את חוקיה.

אז מדוע ממשלת הונג קונג לא ניסתה לגלות התנגדות לצעד החד-צדדי החדש של ‘חוק הביטחון’ הסיני? אריק בראון, חוקר במכון הדסון ומומחה לאסיה, מצביע על המשבר הכלכלי של 2008 כנקודת המפנה במדיניות הסינית. לדבריו, “המשבר הוביל את המפלגה הקומוניסטית למסקנה כי כל מהלך של ליברליזציה במרחב הכלכלי-מדיני תוביל לאיום על כוחה. המדיניות הסינית של התערבות מוגברת בכלכלה מסמלת את הניסיון להגן על כוחה על המפלגה מפני תהפוכות השוק”.

ברוח זו של גיבוש ושמירת הכוח הגיעו הכרזות סיניות כמו זו ב-2014 שקבעה כי כל מועמד לעמוד בראש הרשות המבצעת בהונג קונג יהיה חייב לעבור אישור מראש של הרשויות בבייג’ינג, והתערבויות אחרות חוזרות ונשנות במערכת החוק באי שגם ככה מוטה לטובת סין. בשנה שעברה, הממשל בהונג קונג הציע את ‘חוק ההסגרה’ שהותיר למעשה לסינים סמכות להעמיד לדין כל אזרח של הונג קונג ועורר את המחאה הנרחבת בה אנשי האי יצאו לרחובות בהמוניהם. ברוח זו אושר גם ‘חוק הביטחון’ הסיני בחודש שעבר.

יש תקווה

גל המחאה ההמוני הוכיח כי אזרחי הונג קונג מתנגדים נחרצות לפגיעה בחירותם ובזכויותיהם הדמוקרטיות, ואינם מוכנים לעמוד מנגד בעוד הסינים ממשיכים לזרוע מדון ומנסים לנצל את הכאוס. כפי שכתבה ג’וליה רוסט ב’וול-סטריט ג’ורנל’, “האיום היחיד על יציבותה ושגשוגה של הונג קונג היא סין”.

ולמרות האיום התמידי הזה והניסיון המתמשך של סין להשיג עוד שליטה, עדיין לא אבדה התקווה עבור הונג קונג. כפי שאריק בראון אומר לי, “ישנם אנשים בתוך המפלגה הקומוניסטית הסבורים כי מהלכיו של הנשיא שי אינן חכמים. לכן יתכן מאוד כי אם נראה תגובה בינלאומית נחושה וארוכת טווח, נשמע יותר ויותר קולות בסין עצמה שיתנגדו לצעדים החד-צדדים לחיסול האוטונומיה של הונג קונג”. בראון שואב עידוד במיוחד מן הפעולות האחרונות של הקונגרס האמריקני. “אנחנו רואים הסכמה חוצת-מפלגות לנקוט בצעדים שיוודאו כי סין תיתן תשובות נאותות לניסיון לפגוע במעמד של הונג קונג”, הוא אומר אך מוסיף כי כל תגובה בינלאומית צריכה להיות מאמץ משולב וממוקד: “מגפת הקורונה הוסיפה למתח המדיני בין ארה”ב וסין, וגם בבייג’ינג יודעים שהיא תשפיע על תגובה מצד המערב לתוקפנות שלה”.

על פי בראון, אחד הנתיבים לגיוס וארגון תגובה כזו עשוי להיות האו”ם: “בארה”ב ובעולם בכלל צריכים לדרוש שסין תעמוד בהסכמים עליהם חתמה ואושרו על ידי האו”ם”. לדבריו “כל הפרה של ההסכמים צריכה להדאיג את כל המדינות החברות באו”ם”, אך הוא אינו אופטימי במיוחד בעניין מכיוון שבנות-בריתה של סין כמו רוסיה “ככל הנראה יחסמו כל מהלך כזה”. למרות זאת, בראון טוען כי להקמת חזית בינלאומית מאוחדת נגד סין תהיה משמעות חשובה: “כאשר תהיה דרישה רחבה מסין לתת תשובות לצעדים שלה, יתחזק גם הטיעון המוסרי בעד הטלת סנקציות ותגובות אחרות לטווח הארוך”.

מעבר לדיפלומטיה עולמית, ישנן דרכי תגובה אחרות העומדות בפני הונג קונג וידידיה. ניתן למשל לאיים על סין בהרחקה מהשתתפות באירועים בינלאומיים כמו המשחקים האולימפיים אם לא תמתן את צעדיה. גם התנועה למען הדמוקרטיה בהונג קונג עצמה צריכה להרחיב את שורותיה ולאחד עוד גורמים במחאה נגד בייג’ינג, מהלך שטרם קרה על פי מה שמספר חבר מקומי (הוא ביקש להישאר בעילום שם מטעמי בטיחות). “בכל מה שקשור לאמצעים ומשאבים, המוחים בעיר לא זכו לתמיכה רבה מחבריהם האזרחים שגם אם מזדהים עם ערכי המחאה חלקם חשים לא בנוח עם האלימות”, הוא אומר.

במובנים רחבים יותר, התקשורת העולמית צריכה להשקיע עוד מאמצים בדיווח על הפשעים הסינים ובהתנגדות למערכת התעמולה של בייג’ינג. היה נחמד לראות גם ידוענים מתגייסים למען המטרה ומעלים את המודעות במערב לסוגיית הדמוקרטיה בהונג קונג, ואת המצביעים במערב דורשים מנבחרי הציבור שלהם להפסיק להתעלם מהעניין. צעדים דרמטיים כמו הפסקה כוללת של המחסר עם סין אפשריים בתיאוריה אך פחות ישימים במציאות ועשויים להגביר עוד יותר את אי-היציבות בעולם.

הלקחים לעתיד

המאבק על הונג קונג הוא חשוב וגורלי, אך זו אינה הטריטוריה היחידה העומדת מול איומים סיניים. כפי שקלאודיה רוסט אומרת לי, “טייוואן נמצאת בסכנה גדולה וחשוב מאוד שארה”ב תתמוך בה ותגן עליה. ואסור לשכוח מקומות אחרים שלא נמצאים בחזית, כמו טיבט שכבר כמעט נבלעה כולה בידי סין”. גם אזור טורקסטן במרכז אסיה סובל מדיכוי מצד המפלגה הקומוניסטית, וביחד עם מקומות אחרים יכול ללמוד כמה לקחים מהדוגמה של הונג קונג.

ראשית, אסור לאפשר בשום אופן לסינים להתערב במבנה הממשל בטריטוריות המאוימות. אלמלא חולשת הבריטים בעת ניסוח ההסכמים וחולשת הונג קונג עצמה לחזק את מעמדה המשפטי, בפני בייג’ינג היו עומדות פחות אפשרויות להתערבות ודיכוי. מדינאים עתידיים צריכים ללמוד את היטב השיעור הזה ולהיזהר בכל צעד מול סין, אם כי כמובן זה הרבה יותר לומר מאשר לעשות.

שנית, מרווח הטעות ממנו נהנות תנועות פרו-דמוקרטיות קטן בהרבה מזה של הרודנות נגדה הן מוחות. גם כאשר התנועה האזרחית בהונג קונג נדחקת אל הקצה, עליה להשתדל להימנע מאלימות מיותרת שתשמש כעוד תירוץ לסינים להגביר את שליטתם. יתכן כי ללא מראות האלימות בחלק מן ההפגנות האנטי-סיניות בהונג קונג בשנה שעברה, סין עצמה לא הייתה מעזה לנקוט באמצעי דיכוי כה מהירים ונרחבים, אם כי ברור שבייג’ינג בכל מקרה מנפחת ומסלפת כל מחזה כזה. לקח זה רלוונטי  במיוחד לאנשי טייוואן כיום, שעליהם להישאר ממושמעים ומאוחדים מול האיום הסיני.

שלישית, דווקא בזמנים הסוערים של ימינו, העולם החופשי חייב להפגין נחישות מול סין. על פי אריק בראון, אחת מהשלכות מגפת הקורונה (מלבד החרפת הקו הניצי בבייג’ינג) הייתה חשיבה מחדש על שיקולי המפלגה הקומוניסטית: “מבחינת המפלגה זהו הזמן הנכון להאיץ ולקדם לא רק את ההשתלטות על הונג קונג, אלא גם את שאר השאיפות המדיניות והאסטרטגיות שלה”. מבחינה היסטורית סין נהגה לקדם את סדר היום שלה בכל פעם שדעת יריביה הייתה מוסחת, ולכן דווקא בזמנים קשים עלינו לעמוד היטב על המשמר מול מהלכיה.

לבסוף, מדינות העולם החופשי צריכות לקיים דיון כנה ואמיתי בשאלה האם הן מציבות את ערכי החירות גם מעל לצמיחה של אחוז כזה או אחר בתל”ג. כפי שמרקוס ג’י כתב לפני יותר מעשור בהתייחסו למצב החירות בטיבט, “סין היא ענק צומח עם יותר ממיליארד איש. טיבט היא מדינה הררית ענייה של 2.6 מיליון. אף מדינה לא תרצה להכעיס את הכלכלה הדינמית בעולם עבור תמיכה בחלום הדון-קישוטי של כמה נזירים”. יתכן כי המחשבה המטרידה הזו היא חלק משיקולים דומים הנעשים לגבי הונג קונג כיום ולגבי מקומות אחרים בעתיד, אך דווקא כעת זהו הזמן של כל מגיני החירות להתאחד ולהגן עליה באמת בכל מקום בו היא נמנעת מאנשים, ולהוכיח כי ג’י טעה בהערכתו.


גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. למה בעשראל יש חירות איפה חופש העיסוק שהיה כאן ?הכל סגור ושמרני כל מי שזורמת מושמצת סוגרים את הנוער עוברים לבוגרים ..הכל היה פתוח עד שבנו רכוזיות וכולם משעובדים לנדלן …אמרקאים עושים את ההפיכות כדי להכנס עם הכלכלה שלהם ולהישתלט ..הרי כל החברות החזקות בידיים שלהם …העולם יםה שהוא שונה ממקום למקום ..איםה שיש חיי מין חופשיים סוגרים והופכים את הסקס למוקצה בגלל הקינאה לכסף..מדינות הדמוקרטיות הם צבועים

    1. מר חן היקר. כדאי מאוד לקחת את הכדורים בדיוק לפי הנחיית הרופא

  2. אי אפשר להגביר את התאבון הסיני יותר ממה שהוא מוגבר, הוא כבר יצא מכלל שליטה מזמן.