המחדל והאימה: מסתנן החשוד בתקיפת ילדה שוחרר שלוש פעמים ממשמורת

האריתראי שנעצר בחשד שפצע בת 13 בת”א הובא בעבר בפני ביה”ד לאחר הרשעה בעבירות אלימות וסמים, ובכל פעם קבע הדיין רג’א מרזוק שהחזקתו “אינה סבירה”

מסתננים בדרום ת"א. למצולמים אין קשר לכתבה | פייסבוק

האם היה ניתן למנוע את המקרה המזעזע של תקיפת הנערה בתל-אביב בשבוע שעבר בידי מסתנן מאריתריאה? פרטים חדשים שנחשפים על עברו הפלילי של החשוד בתקיפה מגלים מסכת ארוכה של מחדלים מצד רשויות האכיפה והשפיטה שהובילו לכך שברחובות ישראל מסתובב עבריין סדרתי המסכן את שלום הציבור אך חומק שוב ושוב מעונש.

ביום רביעי בשבוע שעבר, נערה בת 13 בעלת צרכים מיוחדים עמדה יחד אמה בתחנת אוטובוס ברחוב ההגנה בתל-אביב. על פי החשד, כאשר עמדו לעלות לאוטובוס שעצר בתחנה נוצר מגע אקראי בין הנערה לבין סאמי מורטוס, מסתנן אריתראי שעמד לידן בתור, והוא הסתובב ובעט בעוצמה בפלג גופה העליון. הנערה אושפזה בבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. בתוך זמן קצר מורטוס נעצר בידי המשטרה אך על פי דיווח של אבי כהן ב’ישראל היום’, כאשר הובא החשוד להארכת מעצרו בבית המשפט בתל-אביב, השופטת אורלי מור-אל החליטה לשחררו בתנאים מגבילים. לאחר שלא עמד באותם תנאים הובא מורטוס שוב לבית המשפט, שם השופטת ענת יהב החליטה לשחרר אותו שוב בתנאים מקלים יותר.

אך זו כאמור רק החולייה האחרונה בשרשרת מרתיחה של התנהלות שערורייתית מצד כל גורמי האכיפה המעורבים. סאגת הפשיעה של סאמי מורטוס בישראל התחילה עם הסתננותו לארץ דרך גבול מצרים בחודש מאי 2012 והגעתו לדרום תל-אביב לצרכי עבודה. בספטמבר 2013 הוא נעצר בפעם הראשונה לאחר שגנב מכשיר טלפון נייד מתיק של שוטרת סמויה בתחנה המרכזית בעיר, ובדיון בבית הדיין למשמורת הוחלט על ביטול אשרת השהיה שלו וגירושו מישראל לאחר שהדיין קבע כי הראיות נגד מורטוס “חותכות מעל ומעבר לכל ספק סביר”.

ההרחקה לא יצאה אל הפועל בשל מניעות משפטיות שונות כולל ביטול החוק למניעת הסתננות בידי בג”ץ, סגירת מתקני השהייה וחיסול למעשה של אפשרות החזרת מסתננים לאריתריאה. סאמי מורטוס יצא לחופשי והמשיך באותו דפוס התנהגות שהלך והתחזק מול חוסר האונים של הרשויות בטיפול בו.

בתוך חמש שנים מורטוס צבר שני תיקים פליליים באשמת תקיפת שוטר ועוד שני תיקים באשמת סחר בסמים, וביולי 2018 נעצר פעם נוספת בחשד לסחר בסמים והובא בפני דיין בית הדין למשמורת רג’א מרזוק. במהלך הדיון הסביר נציג המשטרה כי העבירה שביצע מורטוס “משליכה על תחושת  הביטחון  של העוברים  ושבים  ובפרט תושבי דרום  תל-אביב” ו”מסכנת את שלום הציבור וביטחונו”. כמו כן ציין נציג המשטרה כי בגלל שמורטוס נמלט בעבר ממתקן ‘חולות’ בו הוחזק קיימת סכנה כי ינסה שוב להימלט מן הדין, וביקש לבטל את ההחלטה לשחררו. למרות כל זאת החליט הדיין מרזוק לשחרר את מורטוס.

חלפה מעט יותר משנה עד לפגישתם הבאה של המסתנן והדיין מרזוק, כאשר בספטמבר 2019 הובא מורטוס פעם נוספת בפני בית הדין למשמורת. הפעם מורטוס הגיע לדיון השחרור לאחר ארבעה חודשי מאסר שריצה בעברת סחר בסמים, וגם במהלכם המשיך בדפוס האלימות והתקיפות. על פי מסמכי השב”ס שהוצגו בדיון, מורטוס השתתף לפחות בשני מקרים של קטטות בכלא, כאשר ב-10 ביוני “התפרע באגף והתפשט בתאו” ונשלח לבידוד, וב-11 ביולי היה מעורב בקטטה עם שני אסירים נוספים “בשל ריב על סיגריות”. בדו”ח פסיכיאטרי שהוצג בפני הדיין נכתב כי מורטוס אושפז בעבר “בחשד למצב פסיכוטי” והיה במעקב גם במהלך תקופת המאסר בשל “רקע שימוש בחומרים ממכרים ואיומי אובדנות”. הממונה על ביקורת הגבולות ביקש להמשיך להחזיק את מורטוס במשמורת והגדיר אותו “פורע חוק ומסכן עוברים ושבים”, אך פעם נוספת העובדות לא עשו רושם על הדיין רג’א מרזוק. למרות שהודה כי “אין ספק ביחס לחומרת העבירות” בהן הורשע מורטוס קבע הדיין לבסוף כי ” אין זה סביר ומידתי בנסיבות המקרה להותיר את המוחזק במשמורת”.

שלושה שבועות בלבד חלפו, ומורטוס שוב הובא לבית הדין לאחר שלא עמד בתנאי השחרור של הפקדת סכום ערבות בן 1,000 ש”ח. הממונה על ביקורת הגבולות הסביר אז כי “לא ניתן לתת אמון” במורטוס שיתייצב לביקורת על פי דרישת הרשויות, ובפעם השלישית החליט הדיין מרזוק בכל זאת לשחרר את המסתנן בתנאים מקלים אף יותר.

כמה חודשים לאחר מכן, ב-22 במרץ 2020, יצא איגור לוין בן השבעים מביתו באשקלון והלך לבית הכנסת בו הוא מתנדב כגבאי. על פי עדותו שהובאה בידי דוד לוי בעיתון ‘כאן דרום’, הוא נתקל ברחוב באדם כהה עור שירק עליו והכה בראשו באגרוף: “..אני נפלתי והמקלות [הליכה] שלי נפלו. הוא לקח את המקלות, אני סובבתי את הראש ואז ראיתי אותו עומד מעליי עם המקל למעלה ונותן לי מכה בפנים בעין”. לוין, המוגדר כנכה, עבר ארבעה ניתוחים ואיבד את ראייתו בעין אחת. בין החשודים שנעצרו בתקיפה האכזרית היה לא אחר מאשר סאמי מורטוס, שעל פי דיווח ב’ישראל היום’ קשר את עצמו למקום וזמן האירוע אך הכחיש את התקיפה. מורטוס שוחרר בערבות, ולאחר שלושה חודשים נעצר שוב כאמור לאחר שנחשד בתקיפה אלימה של הנערה בתל-אביב. על פי הדיווח של הכתב אבי כהן, נגד מורטוס עומדים לא פחות משבעה תיקים פליליים פתוחים בעבירות אלימות.

“כשל מוסרי ומשפטי”

אם השם של הדיין הרחמן מרזוק נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. כפי שדיווחנו בעבר, מדובר באותו דיין ממש שהחליט על שחרור יעקוב באשיר אל-פדל, המסתנן הסודני שהכה למוות את אסתר גלילי ז”ל בשנת 2010. לאחר שריצה עונש מאסר בן שמונה שנים, המדינה ביקשה לשלוח את אל-פדל למשמורת במתקן סהרונים לקראת הרחקתו מישראל, אך רג’א מרזוק חשב אחרת וקבע כי על אף שאל-פדל הסתנן לישראל באופן בלתי-חוקי, הורשע בהריגה והיה מעורב במקרי אלימות במהלך מאסור, “אין זה סביר ומידתי” להותירו במתקן כליאה. המדינה בחרה שלא לערער והוא שוחרר.

במקרה מזעזע אחר עליו דיווח יהודה יפרח ב’מקור ראשון’, הדיין מרזוק החליט על שחרורו של קסטה סיום־ברהה, מסתנן אריתראי שהורשע בעבירות מין קשות בילדות בנות 10 ו-13, לאחר שקבע כי השמתו במשמורת “אינה סבירה, אינה מידתית, ופוגעת יתר על המידה בזכות לחירות”. במקרים אחרים שוחררו מסתננים שהורשעו מספר פעמים בתקיפה וחבלה וסחר בסמים, ובתקיפת בנות זוג.

עו”ד יונתן יעקובוביץ’, מנהל ‘המרכז למדיניות הגירה ישראלית’ אומר בשיחה עם ‘מידה’ כי למרות שחוק הכניסה לישראל אוסר באופן מפורש לשחרר ממשמורת מסתננים ושוהים בלתי-חוקיים שמסכנים את שלום הציבור עד ליציאתם מישראל,  הדיין מרזוק בחר במקרה של מורטוס “לא רק להתעלם מעברו האלים של המסתנן וסימנים ברורים של הפרעה נפשית, אלא גם נכשל להפיק לקח מההחלטה הקודמת לשחרר אותו כאשר כבר היה  ברור שלא הייתה הצדקה לאפשר לו ליהנות מהספק”.

לדברי יעקובוביץ’, “שוב ושוב הדיין מגלה קלות דעת בכל הנוגע להגנה על שלום הציבור, גם כשאין לכך כל הגיון או בסיס משפטי. חמור מכך, נראה שהוא אפילו מתאמץ במיוחד למצוא עילות לשחרר לרחובות עבריינים מסוכנים, כולל מסתננים שהורשעו בהריגה, ואלו חוזרים לפגוע בשלום הציבור תוך זמן קצר. הפעם זו ילדה בת 13 ששילמה את המחיר ואולי גם אדם קשיש, אבל אם הדיין ימשיך לקבל החלטות כאלו מבלי שהמדינה תפעל בנידון, רשימת הנפגעים רק תלך ותגדל”.

בעמותת ‘עוטף תחנה מרכזית’ המייצגת את מאבק תושבי דרום תל-אביב בתופעת המסתננים אמרו ל’מידה’ כי “הפסיקות המרושעות של הדיין מרזוק ושתי השופטות מור-אל ויהב מעבירות למסתננים מסר לפיו זה לא כל כך נורא להכות ולרצוח ישראלים. הרושם המתקבל הוא שלמסתנן יש זכות להסתובב חופשי, לעקור עין לקשיש ולבעוט בצלעות של ילדה בת 13 מול עיני אמה, וזכות זו גוברת על זכותם של אזרחים לחיות ללא אלימות”. עוד הוסיפו בעמותה כי המצב בו עבריינים מועדים משוחררים שוב ושוב לרחוב ללא ענישה הוא “כשל משפטי ומוסרי חמור של בית הדין למשמורת ובתי המשפט. כל טיפת דם שנשפכת ממעשיהם של מסתננים אלימים – נזקפת לחובתם של הדיין רג’א מרזוק ודומיו”.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: “החלטת בית הדין מפורטת ומנומקת ומדברת בעד עצמה. דייני בית הדין לביקורת משמורת נהנים מעצמאות שיפוטית מלאה, וראשת בית הדין אינה מתערבת בשיקול הדעת השיפוטי שלהם. כידוע, על החלטות בית הדין לביקורת משמורת ניתן להגיש ערעור לביהמ”ש לעניינים מינהליים”.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. על תושבי הדרום להקים משמר סיור אזרחי
    24 שעות ביממה עם כלבים.על אופניים.ואופנועים ובלי רכב.כמו ארגון השומרים בבני ברק.אחרת דמם הופקר מזמן.האם זה יקרה ימים יגידו.

  2. מי יותר עבריין, האריתראי או השופט?
    לאריתראי יש אחריות למעשיו, ע”פ חוק
    לשופט לא.

  3. עד שלא תקום סערה ציבורית שתדרוש את סילוקם של הדיינים הרחמנים לא יהיה שינוי.

  4. מה יהייה הסוף,שיילך לגור ליד גלעד שלמור הכתב,הוא כך כך אוהב אותם,או שגלעד שלמור יביא את אשתו ויגורו יחד ליד המסתננים,כשרצו להרחיק אותם הוא נסע עד רןאנדה,בכדי להגן עליהם,תלכו לעזסאל אתם והם צבועים מסריחים,עאלק אוהבים אותם,כואב להם על האנסחם האלה אבל מרחוק העיקר שלא יגורו לידם,צבועים נמאסתם

  5. פתרון אפשרי ומועדף: לשחרר את האריתראי האלים ולשכנו בשכנות מיידית לדיין הרחמן.

  6. מה אתם מתפלאים , שם הדיין הוא רג’א מרזוק רק על פי השם אפשר להבין שהוא לא אוהד העם היהודי , וסוף סוף הוא מצא מי שיעשה ליהודים את מה שהוא מפנטז עליו בטח שנים , אז אתם באמת חושבים שהוא ישלח אותו לכלא , הצחקתם לו את ה…….

    1. דיין פושע. מי שצריך ללכת לכלא לפני האריתראי זה הדיין, שברור שדם יהודים הפקר בעיניו

  7. במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שיפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים, אין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשוויון ופגיעה קשה בניזוק.
    ככלל, לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:
    1. בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי, שמא יהפכו להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק ואיבוד השקעת זמן ומשאבים.
    3. בחשש מפני עיוות בשיקול הדעת. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.
    לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :
    “אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי” חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו”
    בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפיינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,”אנו בארץ לבנות ולהבנות בה”. מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסייתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפי הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר כיהן ארבע עשרה שנה כמעט ברציפות. עשה כל שנתבקש על ידי שופטים וכך הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים. הוא הרשה לעצמו להצהיר: “ברורה חשיבות העיקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי”ג-1953. הקובע: “אין על השופט מרות זולת מרות החוק”, “להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ….. להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם”. לדעתו כפי שהתבטא: “אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי”…
    השר פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת. מובן שתמיד ישנם מתלונני שווא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להיפרע “על שופט לא חלה אלא מרות החוק” אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיוון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות ייעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסייה כולה לא תוחל מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות חוק זאת כל אכיפה כדי שלא ייפגע שיקול דעתה של האוכלוסייה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית “ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם”, האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א’ ייפגע מאזרח ב’ ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב’? כל זה בשם האובייקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך מושגת אובייקטיביות? לדעתו הוא הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.
    השופט ברק” “תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, נייטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה”. במציאות, כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה, לא קיים יחס שווה בין הצדדים, עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעוולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויוודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בהם עצמם. חסינות זו אינה חלה על המעבידה, המדינה, ואינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי”ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הנחתה של הצעת חוק לפיה “מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים,” חלה החמרה נוספת סעיף זה מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן. השר לא הפנים שמהות הרשויות היא להגן על זכויותיו של האזרח.
    לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען “אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים – זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חופשיים בגישתם אל משפט”. נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 מאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט. בוועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט כפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק למען הניזוק, אלא למען המערכת אשר יוגבר בה אמון הציבור. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג”ץ. אלא שבג”ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון. אלו כלל אינם מעוניינים להודות בעוולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההיסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג”ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.
    המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרנית שמסדה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם.
    פרופ’ טדסקי: “במקום הנטייה לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה”. על פי, היענותו של שר המשפטים פנחס רוזן והיענות הכנסת לדרישת השופטים, עיקרון אי התלות השיפוטית קיבל מימד חדש על פיו שופטים פיתחו אי תלות שיפוטית בחוק, באתיקה השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי. הם אינם חוששים ממרות הדין שהרי מי שאינו כפוף למרות כלשהי אין עליו כל מרות בוודאי לא מרות הדין. זו משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע. נוצר מצב מגוחך וחסר הגיון על פיו השופטים את האחרים, פטורים בעצמם מקיום חוקים וכללים.
    השופטת דפנה אבניאלי בעבודת המחקר לתואר דוקטור הסתייגה מהחסינות המוחלטת שהוענקה לשופטים. טוב שהסתייגות זו באה משופטת מכהנת כך זוכה להתייחסות מה שהשכל הישר של כל אזרח אומר. נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן מיושנות, מיותרות ומזיקות והינן תוצר של הימנעות מעמידה בדרישות מקצועיות ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים.
    ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקביליהם בשוק האזרחי.

  8. הפתרון פשוט מאוד: לשכן את הליברל הקוסמי לפלורליזם של חזיות דמוקרטיות, בסמיכות לדיקטטור המשפטי.

    לאחר מספר חודשים של צדק פלנטרי ע”י מתאגרף השלום מאריתריאה. הדיקטטור המשפטי כבר יכלא את רואה הצאן המסכן, שסה”כ היה בדרך למצוא תרופה לאנושות, בבית מר”צ (אין עונש גדול יותר מלשמוע את צווחות ח”כי מר”צ שמניעת רצח ישראלים זו אפליה), באשמה מומצאת כלשהי, שהדיקטטור המשפטי כבר ימציא והפרקליטות עוד תמצא ראיות שהמתאגרף לסאלאם מאריתריאה, לא אותת כאשר פנה ימינה בין ירח לכדה”א ובכך סיכן את תנועת אנשי מר”צ למאדים 🙂

  9. מר ראג׳ה מרזוק, אינו רחמן! הוא פחדן על חשבוני וחשבונכם, או שהוא ישלם על תוצאות ״שיפוטו״ או שיפוטר ויסולק על ידי הריבון

  10. “מפורטת ומנומקת” אלו מילים נרדפות לשקרים רשעות וזדון. מנסיון