במקום ללמוד מההיסטוריה, השמאל מנסה למחוק אותה

החלטתה של אוניברסיטת פרינסטון להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מעל בניין בית הספר ליחסים בינלאומיים היא ניצחון גדול לפעילים הפרוגרסיבים, והשלכותיה יגיעו הרבה מעבר לקמפוס. לא הופעתי כלל מן העובדה שבאקלים המקוטב הנוכחי המוסד בו למדתי נכנע ללחץ מצד קומץ פעילים קיצוניים. מה שכן הפתיע אותי הייתה העובדה שהוא נכנע דווקא עכשיו, אחרי שעמד בנחישות מול אותו לחץ במשך שנים ארוכות.

לפני כחמש שנים, כחלק ממאמץ רחב לכתוב מחדש את ההיסטוריה האמריקנית, סטודנטים בפרינסטון פתחו בקמפיין להסרת שמו של וילסון מבית הספר בשל דעותיו הגזעניות ומאמציו למנוע הרשמת סטודנטים שחורים. בתגובה, חבר הנאמנים של האוניברסיטה הקים ועדה לבחינת הסוגיה אשר בחלוף שנה פרסמה דו"ח המפרט כיצד להתנהל מול מורשת הנשיא וילסון. אחת המסקנות החשובות של הוועדה הייתה:

בית הספר ליחסים בינלאומיים על שם וודרו וילסון והמכללה על שם וודרו וילסון ישמרו על שמותיהם הנוכחיים. האוניברסיטה צריכה להיות כנה לגבי ההיסטוריה שלה. זה דורש שקיפות והכרה בחסרונותיו וכשליו של וילסון, כמו גם בחזון ובהישגים שהובילו את המוסד לקרוא לביות על שמו מלכתחילה"

כמה מרענן – הכרה בכך שהמוסד צריך להיות כנה ושקוף לגבי ההיסטוריה שלו, ולנקוט בגישה מורכבת כדי לשלב את כשליו המוסריים של האיש יחד עם הישגיו עבור האוניברסיטה. הצהרת האוניברסיטה מ-2016 מכירה בגורם המפתח בסיפור: לא השם "וודרו וילסון" היה תחת מתקפה, אלא ההיסטוריה הייתה המטרה. כפי שאנו רואים בכל רחבי אמריקה, פרוגרסיבים משתמשים כעת בשיטות של סול אלינסקי נגד ההיסטוריה עצמה. נוסחת אלינסקי של "בחר מטרה, הקפא אותה, הפוך את זה לאישי ולבסוף למקוטב" אינה שמורה יותר רק לאנשים חיים. דמויות היסטוריות, מבנים ואפילו פרקים בהיסטוריה זוכים לטיפול הזה.

אי שם בשנת 1852, מזכיר המדינה דניאל וובסטר נשא נאום לפני אגודת ההיסטוריה של ניו-יורק בו אמר כי "הכבוד להיסטוריה מורכב מתיאור אירועי העבר באופן אמיתי ומדויק". ההיסטוריה אינה מתנצלת בכל מה שנוגע להצגת העובדות; היא דורשת שנבחן את כל העובדות והאירועים, גם כאלה שגורמים לנו לחוש לא בנוח. מחקר כזה מאתגר אותנו, מעניק לנו השראה, ומשמש כקריאת כיוון בחיינו העכשוויים.

אך קמפיין הלחץ הפרוגרסיבי אינו עוסק כלל בקדמה. במקום זאת, הוא פשוט מנסה למחוק חלקים מההיסטוריה שלא מוצאים חן בעיני השמאל. זהו מדרון חלקלק מאוד, כפי שהודגם היטב כאשר כמה פעילי שמאל ניסו להפיל את פסלו של אברהם לינקולן, הנשיא אשר שחרר את העבדים. ההיסטוריה, כך מסתבר, אינה מודאגת ממש מרמת הנוחות שלנו.

תנועת ההרס

באותו נאום, וובסטר הסביר גם כי מטרתה העיקרית של ההיסטוריה היא "לתאר את ההתקדמות הכללית של החברה". היסטוריה וקדמה קשורות יחדיו באופן הדוק: ההיסטוריה מספרת לנו את סיפור הקדמה, והקדמה מתאפשרת מתוך למידת ההיסטוריה, ובמקרים מסוימים מתוך הפקת לקחים מטעויות העבר.

אך האירועים בפרינסטון מזכירים לנו עד כמה הפרוגרסיבים אינם באמת דואגים לקדמה. הם אינם מסוגלים להכיר בהתקדמות שהאוניברסיטה עשתה, כפי שציין אותו דו"ח מ-2016, בכל מה שקשור לדחיית המדיניות הגזענית של וילסון ותמיכה נרחבת בהרשמת סטודנטים שחורים. מישל אובמה, הגברת הראשונה לשעבר ובוגרת פרינסטון, מתארת לעיתים קרובות את החוויה שעברה באוניברסיטה כהזדמנות להעצמה אישית, כזו שהתאפשרה בזכות ההתקדמות שעשה המוסד כולו. כיצד ניתן לחגוג את ההישגים שלנו כאומה אם לא נכיר בנקודה בה התחלנו?

שינוי השם בפרינסטון הוא רק חלק מתנועה רחבה יותר הדוגלת בהרס. בעוד אמריקנים רבים צופים באימה ובחוסר אומנה כיצד פסלים, מונומנטים לאומיים ואפילו אתרי זיכרון למלחמה מושחתים ונמחקים, נותר רק לתהות: מהי המטרה הסופית של כל ההרס הזה? מתי כל זה יפסק?

אליהוא ייל, התורם העיקרי להקמת האוניברסיטה היוקרתית שנושאת את שמו מאז המאה ה-18, היה סוחר אמיד שהשתתף בסחר עבדים, כולל רכישה ומשלוח של עבדים למושבה הבריטית בסנט הלנה. אוניברסיטאות בכל רחבי אמריקה מוכתמות בסוג כזה של גזענות: ויליאם מארש רייס, משפחת לוואל מבוסטון, תומאס ג'פרסון, הכמרים הישועיים במרילנד – כולם הרוויחו באופן כלשהו מעבדות ועזרו לבנות כמה מהמוסדות המצליחים והיוקרתיים ביותר במדינה.

האם הרס אותם מוסדות ישיג את מטרת הפרוגרסיבים? האם שינוי שם או הסרת פסל ישנו את דעתו הפוליטית של אדם כלשהו? האם מחיקת ספרים וסרטים מסוימים מהשיח הציבורי ישנו את השנאה היוקדת בנשמתו של אדם גזען? השינויים האלה אולי יפייסו לרגע את הפרוגרסיבים, אך מטרתם היא רחבה הרבה יותר.

הנשק העיקרי

בספרי החדש 'The Capitol of Freedom' אני עוסק בנושא הזה בדיוק. הפרוגרסיבים נחושים להרוס לא רק פסלים אלא זיכרונות היסטוריים, משום שהם יודעים כי ההיסטוריה האמריקנית אינה מסתדרת עם המטרות שלהם. מסמכי היסוד של אמריקה, ואפילו הסיפורים מאחורי הפסלים בבנייני הממשל, מספרים את סיפור הגדולה של המדינה הזו ומציעים לנו מפת דרכים לחידוש המחויבות לערכי המייסדים.

עבדות היא אכן חלק נורא מן ההיסטוריה שלנו אך למרות מה שטוענים בשמאל, ביטול העבדות התרחש בזכות ולא למרות ההיסטוריה של ייסוד אמריקה. האומה שנוצרה כאשר החירות היא מטרתה העיקרית של הממשלה הייתה בדרך הנכונה. המאה ה-19 שיפרה את הטעויות של המאה ה-18, והמאה ה-20 המשיכה לבנות על ההישגים האלה. עם כל מאה שחולפת, אנחנו מתקדמים עוד צעד לאיחוד מושלם יותר. זוהי קדמה אמיתית.

החל מהקמתה, ההיסטוריה של האומה שלנו היא הסיפור של חירות אישית ואחריות אישית, יחד עם ממשלה מצומצמת כאמצעי להשגת שתי המטרות. החוקה האמריקנית מגנה על החירות ודוחה את האג'נדה הפרוגרסיבית, וזו בדיוק הסיבה שחלקים בשמאל מתוסכלים כל כך מכישלונם להפוך את ארה"ב לחברה סוציאליסטית וחסרת אלוהים. אין פלא אפוא שהם מקדישים מאמץ רב כל כך לחתור תחתיה או לעקוף אותה. הפרוגרסיבים יודעים שכל דבר שניתן למחוק אפשר להחליף במשהו אחר, ולכן הפלת פסלים והסרת שמות מוסדות הם צעדים ראשונים ונדרשים בדרך לעיצוב מחדש של העתיד האמריקני.

עבור אמריקנים המקווים לעצור את נתיב ההרס של השמאל, אוניברסיטת פרינסטון מציעה את התשובה. לא הפרינסטון של 2020 עם החלטתה המאכזבת לנטוש את שמו של וילסון, אלא הפרינסטון של 2016 שהכירה בחשיבות של אמירת אמת לגבי ההיסטוריה שלנו. במאבק המתמשך מול האג'נדה הפרוגרסיבית, ההיסטוריה אינה רק דבר אותו אנו צריכים לשמר – היא גם הנשק העיקרי שלנו.

ד"ר קן באק הוא חבר קונגרס מטעם המפלגה הרפובליקנית המייצג את מדינת קולורדו. הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.