התפכחות אכזרית: מסעותיו של אלן גינסברג מעבר למסך הברזל

ג'ייק מרמר הוא מבקר שירה וספרות. המאמר התפרסם לראשונה באתר המגזין Tablet.com.

***

לפני כמה שנים, הבאתי קבוצה של סטודנטים לשירה אל ספריית האוניברסיטה בסטנפורד, כדי לבקר בארכיון יצירותיו של אלן גינסברג. משורר הביט האיקוני הותיר אחריו אוסף נרחב של ניירות, תצלומים וחפצים שונים, ואוצר הארכיון בחר עבורנו כתריסר פנינים מתוכו. מתוך כל הפריטים שהוצגו לנו, היה אחד שתפס את תשומת הלב יותר מכל: שקית פלסטיק שהכילה את זקנו של גינסברג. מסתבר כי בימי הזוהר שלו, וכאשר התבקש לתת תרומות, המשורר גילח חלק מזקנו שהוצע למכירה פומבית עבור סכומים נכבדים.

הן בחייו האישיים והן בשירתו, גינסברג נהנה לטשטש את הגבולות בין הפרטי לפומבי, לעתים עד כדי חשפנות ראוותנית. דפוס התנהגות זה מוצג כנראה באופן המהמם ביותר ב'יומני מסך הברזל' שראו אור לאחרונה ומכילים את כתביו מראשית 1965.

הסופרת והוגת הדעות סוזן סונטג כתבה פעם כי "בכתיבת יומן אני לא מבטאת את עצמי בפתיחות יתרה – אני יוצרת את עצמי". אלן גינסברג היה כנראה מסכים עם הקביעה הזו אך בתנאי אחד: ביומניו שלו הוא יצר עצמי מבודד, אלא הציב את העצמי במרכז רשת של שירה, פוליטיקה והיסטוריה עולמית. ומכיוון שביומנים האלה גינסברג תיעד את מסעותיו בקובה, צ'כוסלובקיה, ברית המועצות ופולין – העצמי הזה, שנוצר כביכול מתוך כתיבה פרטית ואישית, מגיע לערוך חשבון עם הסמכות הטוטליטרית ובסופו של דבר הפך לסיבה לגירושו של גינסברג אל מעבר למסך הברזל.

בשנת 1965, אלן גינסברג היה בשיאו. הפרסום והתהילה להם זכה בשל יצירות כמו 'יללה' ו'קדיש' ביססו את המוניטין שלו כמשורר אמריקני מוביל וחדשני. ב-1957 הוא עמד במרכז משפט מתוקשר שעסק בחוקי פרסום זימה ושפה גסה, ולאחר שניצח בו שרטט מחדש את גבולות הצנזורה ויצר למעשה נתיב חדש לכתיבה והגות. אך למרות שכמספר בשיריו גינסברג היה מחויב לשחרור פרוע ונהנתני של המחשבה והליבידו, במציאות הוא היה פרגמטי לחלוטין בכל הקשור לניסיונות התיעוד הקפדני של תנועת הביט. גינסברג תיעד בקפידה את התכתבויותיו, צילם אינספור תמונות, וקידם ללא הרף את היצירות של חבריו. והיו גם היומנים. בליבה של שירת הביט הייתה חשיפה עצמית מזככת ומאולתרת על סף הווידוי, ולכן אין זה מפתיע כי יומניו של גינסברג כה מרגשים לקריאה ומלאים באותה אסתטיקה ואיכות ספרותית של שיריו.

בשלב מוקדם מאוד של יומניו מקובה, המשורר מתאר מפגש בבית קפה מקומי בו המלצרית התנצלה בפני הלקוחות על האיחור בהגשת המרק. הלקוח הפגוע התפוצץ: "לא נלחמתי כדי לשחרר את קובה במהפכה רק כדי לקבל שירות עלוב כזה", והטיח: "זה אינו מרק מהפכני!". במסעותיו מעבר למסך הברזל, גינסברג חלם למצוא עולם טוב יותר משלו, אך במהרה מגלה לא רק מצבים אבסורדיים כמו המרק המהפכני המבושל-יתר-על-המידה, אלא מערכת דכאנית ורודנית.

במהלך ביקורו בקובה גינסברג התראיין למספר כלי תקשורת וערך הופעות פומביות, בהן גינה את הממשלה על יחסה ללהט"בים וביקר את חוקי הסמים הנוקשים. "מדוע לא לבטל את עונש המוות? הרי פטריות הזיה ועבודה בתור נער מעלית במלון בהוואנה הן עונש מספיק עבור משליכי פצצות", הציע. יתכן כי בתמימותו גינסברג דמיין את עצמו כמשורר-נביא פרו-מהפכני, שהגיע כדי לצעוק את דעותיו ולנסות לתקן כמה בעיות קטנות בקומוניזם. אך המציאות הכתה כאשר חלק ממכריו הקובנים החדשים נעצרים, ככל הנראה בגלל הקשרים שניהלו עמו. בנקודה זו הוא כותב: "הפרנויה והמציאות נפגשו סוף סוף", והוא מתחיל להשתמש ביומניו בראשית תיבות במקום שמות מלאים, במטרה להגן על זהות חבריו ושותפיו ליחסי מין.

ניתן להבין את החשש הזה. היומן של גינסברג, לעתים, לא רק גרפי מאוד אלא גם מפורט מאוד בכל הקשור לחוויותיו הארוטיות – אלו עם גברים אחרים אך גם אלו עם עצמו ובחלומותיו. בקטע זכור במיוחד ביומן, המשורר מתאר חלום בו הוא מתנה אהבים עם פידל קסטרו. במהרה, גינסברג מלווה אחר כבוד החוצה מן האי בשל הפרות של החוק הקובני, וכך מוצא את עצמו בפראג.

במהלך כל היומנים, גינסברג נותר עקבי בנחישותו לקדם את המטרות החשובות לו. בשלב מסוים, הוא כותב כיצד משורר חבר מלגלג עליו ומציג אותו כדמות מצוירת המחזיקה שני שלטים: "מריחואנה" ו"הומוסקסואליות". לכך גינסברג משיב: "אני מבקש לתקן אותך – מודעות ומיניות". הוא ממשיך לעסוק בשני הנושאים האלה בקובה ובמזרח אירופה, ולעתים קרובות מהרהר בקבלת הפנים השלילית לה הוא זוכה. מעניין לציין כי נראה שגינסברג כמעט ולא מבחין בגזענות הממוסדת בקובה או באנטישמיות הסובייטית. יתרה מכך, כאשר הוא מטייל מאוחר יותר בפולין ומגיע לביקור באושוויץ, התיאור ביומן הופך לפתע לתמציתי ומעורפל מאוד.

מפתיעה לא פחות היא תשומת הלב המועטה מאוד הניתנת ביומנים לנושא השירה. משוררים לרוב נוטים להרהר על טבע השירה ולהתווכח על הגדרותיה. אך גינסברג לעומת זאת מתייחס לשירה ביומניו בקיצור נמרץ, ומסכם את הרצאותיו בעניין עם אותן הפניות למשוררי ביט אחרים, שיטות נשימה בודהיסטיות והערות על המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס. נראה כאילו החיפוש אחר השירה עצמה הסתיים, ובמקום זאת היומנים מלאים בתיאורים מפורטים של מסיבות, שיחות, אנקדוטות ורכילות ודעות פוליטיות. המשוררים והאמנים עצמם מעניינים את גינסברג הרבה יותר מאשר היצירות והשירים שלהם. נראה כאילו השירה אותה הוא מחפש נמצאת כעת בחיבור האנושי הממשי לאמנים.

***

מן היומנים עולה בבירור כי הביקור בברה"מ הוא חלום חייו של גינסברג. שני הוריו היו יהודים רוסים. כפי שכתב בשירים שונים, אמו הייתה קומוניסטית, ודעותיה השפיעו עליו במידה רבה. כמה מדודניו, שמאסו בחיים בארה"ב, שבו לברה"מ מתוך שיקולים אידיאולוגיים. לכן, הנסיעה למוסקבה הייתה עבור גינסברג סוג של חזרה הביתה. הוא כותב:

My Slavic Soul, we are coming home again—
Once more on Red Square by Kremlin wall
1234in the snow to sit and write Prophesy
Prince-Comrades of Russia, I have
1234come from America to lay my beard
1234at your beautiful feet!

עם הגעתו לרוסיה, גינסברג מגלה עניין רב בכל מה שרואות עיניו, ונמשך הן ליופי והן לכיעור במידה שווה "כמו יום החורף הגרוע ביותר בניו-ג'רזי המלא בקרח וערפיח". ככל שהוא מבלה זמן רב יותר ברוסיה, כך הוא מבולבל ונדהם יותר, ומסכם את התחושות האלה בשורות קצרות כמו:

Red Square, you powerful,
1234you robot machine,
Standing still at the gate
1234of Asia, Doorway into
1234Siberia,
Flytrap of poets, idiot Bangkok
1234wedding cake—
Fuck you, who the fuck are you?

מה היה בברה"מ שמשך כל כך את גינסברג? מה גרם לו להרהר על מוסקבה כעל "המקום ההוא שרואה בעצמו את מרכז הנצח"? הוא לא מספר. אך כפי שכל קורא של יצירתו של גינסברג יודע, הרעיון של "נצח" הוא רעיון בלתי נפרד משיריו. וכך, כנראה, מה שהותיר את הרושם העז ביותר על גינסברג היה התפקיד שהשירה שיחקה ברוסיה והמעמד שניתן למשוררים. בשלב מסוים, הוא מתעד שיחה עם משורר צעיר בולט באותו הזמן, יבגני יבטושנקו, הנזכר כיצד הקריא משיריו בפני קהל של 14 אלף איש ופרסם מיצירתו בכתב עת בעל תפוצה של מיליון קוראים. עבור גינסברג, כמו כל משורר אמריקני, המספרים האלה בלתי נתפסים והערצה כזו לשירה מעולם לא השתרשה באמריקה. אפשר להיזכר במה שכתב המשורר הרוסי אוסיפ מנדלשטם, זמן קצר בטרם הוצא להורג בידי שליחיו של סטלין: "שירה זוכה לכבוד במדינה הזאת – אנשים הורגים בגללה. אין שום מקום אחר בעולם בו יותר אנשים נהרגו בגלל שירים".

גינסברג מתקשה להמשיך ולגלות אמפתיה אפילו כאשר הוא מטיל ספק בצנזורה ובדיכוי, ומנסה להבין את אלו שקנו את חלום המהפכה הקומוניסטית. כך למשל, הוא כותב כיצד נאמר לו בידי אחד מחבריו הרוסים כי רוסיה היא "המדינה הגדולה בעולם המורגלת בעבדות. הפסיכולוגיה של האנשים לא השתנתה עדיין, ולנין לא הבין את זה מעולם. התוכנית שהייתה בראשו הייתה תיאורטית. זה היה רעיון ראשוני, ניסיון, ובינתיים אנחנו סובלים בגלל הטעויות האלה". אותו חבר הוסיף: "הסוציאליזם ברוסיה הוא רק בן ארבעים שנה, תינוק שעושה את צעדיו הראשונים, וכל צעד קטן הוא ניסוי".

לבסוף, המשורר עוזב את ברה"מ ושב לפראג. שם הוא מוכתר לזמן קצר כ"מלך של חודש מאי" בחגיגת פולקלור מסורתית, ומיד מפונה מן המדינה אחרי שהרשויות מוצאות ומחרימות את יומניו. (עורך המהדורה החדשה מייקל שומאכר מבהיר כי יתכן והם נגנבו, אך בכל מקרה יומני פראג המלאים לא מופיעים בספר).

מתוך הכתיבה הבלתי-מסוננת ביומניו של גינסברג עולה דמותו של משורר-אקטיביסט-פרובוקטור. אך ישנם גם רגעים שקטים של הרהורים. באחד מן הרגעים האלה גינסברג כותב: "בעולם הזה, לא נותר לי זמן רב – סירקתי את שערי מול המראה וראיתי את הלובן שמתפשט בזקני. מעולם לא שמתי לב אליו מקרוב כל כך. לפחות יש משהו אחד טוב בגידול זקן". נראה כי רק משורר יכול לדמיין את שיער הפנים, נדיב ככל שיהיה, כמסמן האדם כבן תמותה.