לזכרה של רותי

בתוך הדמות הצנומה והפשוטה של פרופ' רות גביזון הסתתרה נשמה ענקית ומבריקה. כל מפגש איתה הותיר חותם

פרופ' רות גביזון ז"ל | קובי קלמנוביץ, אתר פרס א.מ.ת

אני כותב את הדברים הללו לאחר ליל נדודים. אתמול בערב נודע לי על מותה של רותי, פרופ' רות גביזון, בחלום ובהקיץ טרדו אותי הדברים שאמרה והדברים שכתבה. הברק, החתירה לאמת, הכנות, האיכפתיות, רוחב האופקים, הרצון לתקן ולהועיל, השאיפה להכיר במחלוקות ובפערים ובה בעת לחתור לחיים של פיוס, פשרה וצדק. בתוך הדמות הקטנה, הצנומה והפשוטה הסתתרה נשמה ענקית שכל מפגש איתה הותיר בי חותם.

יחסי הרעות בינינו, שנמשכו במשך כשלושה עשורים החלו בבית חבר משותף בשכונת מגוריה. רותי יזמה את הפגישה. היא הכירה דעות אחדות שלי מהופעה משותפת שהייתה לנו בפני קצינים בהר גילה. ההופעה שהייתה אמורה להיות עימות הביאה להסכמה כמעט בכל נושא. רותי רצתה לברר את דעתי באורח מסודר יותר. כך הייתה – סקרנית, חרוצה ויסודית. התייצבתי ל"חקירה" בבית החבר בנפש חפצה.

השיחה נסבה על שלושה נושאים שעמדו במרכז חייה. מערכת המשפט, זכויות הפרט ועתיד המדינה היהודית-דמוקרטית. אלה הנושאים שעלו אז ואלו הנושאים שחזרו בשיחות אינספור. כך היה גם כשהטרידו אותה נושאים אחרים. כשחלתה לפני כמה שנים הזמינה אותי לשיחה בהליכה. "כך אני מרגישה טוב יותר", אמרה. כשהחלימה שלחה הודעת הרגעה ועברה מיד לאחד מאותם נושאים שברומו של עולם.

דעותיה בענייני מערכת המשפט ידועות ומוכרות. היא התבטאה רבות בעניינים אלה בכתב ובעל פה. המהפכה האקטיביסטית גרמה לה לחלחלה אמיתית כפי שקורה לכל אחד שמכיר את העובדות. אך בניגוד לשופטים ולעורכי דין המוכנים להביע את דעתם בשיחות דיסקרטיות, היא לא היססה לפרוש את משנתה ברבים, אף כשידעה שתשלם על כך מחיר. היא ביקרה באורח חריף את ההתערבות בענייני הרשות המבצעת, שהתבססה לדעתה – בניגוד להגיון, בניגוד לחוק ובניגוד למסורת המשפטית של מדינת ישראל – על המצאת המושג של "עותר ציבורי". היא ביקרה באורח חריף עוד יותר את הניצול הציני של חוקי 1992 עד כדי "המצאת חוקה" כדבריה ופסילה מסיבית של חוקים בנושאים שבינם ובין סמכות שיפוטית אין ולא כלום. היא התקוממה נגד הרס שלטון החוק על-ידי זילות הכתוב בחוק במפורש והטייתו בדרך-לא-דרך באמצעות רעיונות הנובעים מגישת הפרשנות התכליתית. היא הדגישה תמיד שהכרעות משפטיות היו לעניין של הגרלה, שכן  החוק החרוט היה למרמס והעובדות הקשורות בהתדיינות המשפטית הפכו לעיתים לבלתי-רלוונטיות. לעומת זאת היא הביעה פליאה על ודאות ההרשעה בעניינים פליליים. עניין זה האחרון קשור כמובן למעמד היועץ המשפטי. ביקורתה בנושא הלכה וגברה בפרט כשהתברר שהמסקנות המרסנות של ועדת שמגר בה הייתה חברה נשכחו כלא היו.

ספקותיה בעניין הרשות השופטת ועניינם של אלה המכנים עצמם "שומרי הסף" באו בזמן האחרון לידי ביטוי בעמוד הפייסבוק שלה שבו קבעה בין היתר: "לנתניהו אין סיכוי למשפט צדק"; "היה יותר מדי משפט בעיתונות"; "זו טרגדיה לביבי וגם דבר לא טוב למדינה".

כשהועלתה האפשרות למינויה כשופטת בבית-המשפט העליון, זימנה אותי לשיחה. דיברנו על שינויים שנעשו במהלך השנים בחוק העונשין. המשמעות הסמויה של הדיון הזה היה החשש שהמאבק נגד מינויה יגלוש לפסים של פגיעה מכוערת בפרטיותה. הפצרתי בה שתסכים להיאבק על התפקיד. כידוע, העניין הסתיים באמירה "יש לה אג'נדה", שיצאה מפיו של נטול אג'נדה אחד.

פרופ' גביזון בטקס פרס ישראל בשנת 2011 | משה מילנר (לע"מ)

ענייני זכויות האדם באשר הוא עמדו במרכז מעייניה. הסתייעתי רבות בעצותיה כשכתבתי על הנושא בספר ללימודי האזרחות אותו חיברתי. בזמן האחרון שוחחנו שוב בעניין על רקע ההשגות על חוק הלאום. הצעתי בדיון בכנסת שייאמר בחוק במפורש כי "ריבונות המדינה נתונה בידי כל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, מין ולאום". הצעתי גם דרך להתייחס לנושא השוויון ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". היא נגשה אלי לאחר הדיון והביעה תמיכה, אך מתנגדי החוק הכשילו את העניין. הם היו מעוניינים בעצירת החקיקה ותו לא.

רותי הייתה ציונית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. קביעותיה בעניין זה רבות מספור. היא כתבה בנושא מאמרים פובליציסטיים וספרים מקצועיים. היא הגנה על חוק השבות "המפלה לכאורה" בלהט, בהגיון ובידע. היא ביקרה את הגישה הערבית והדגישה את השאיפה החוזרת ונשנית של הצד הערבי לסובב את הגלגל לאחור כל אימת שנכשלו הניסיונות להשמיד את ישראל, להכות בה או לפגוע ביהודים החיים בה. היא חזרה וטענה – גם לאחרונה – כי עניין השטחים הוא נושא פוליטי ולא נושא משפטי.

בנושא אחד היו לנו חילוקי דעות לאורך כל תקופת היכרותנו. רותי ניסתה לפשר תמיד בין הניצים: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל ואנשי ימין, אקטיביסטים משפטיים ומבקריהם. לא פעם הצבעתי על כך שהצדק מצוי בצד האחד ולא בצד השני. טענתי שהניסיונות לרצות את הכול יגרור ביקורות משני עברי המתרס. "אני יודעת", אמרה, "אבל צריך לעשות הכול כדי שנוכל לחיות במשותף".


פרופ’ אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. אני גדלתי על אליס מילר כמוה כמו גולדה מאיר וככה צריך לדעתי להאמין באמת. ללכת לצבא לעבוד ולהכניס את האמונה ביניהם .ככה מבינים את השטח ומחלקים אמונה. לנצל הכל להשוות לדמות לציור -צורה צורת האל. הנה עכשיו עליתי על משהו אני כל הזמן מיתקדמת כי נוסעת בזמן אני. גיליתי את הציור. למה לי אמונה בגטו. מימיילא הכל היום נהרס. אין יותר בריתות היום הן הולכות ומיסתיימות שלנו עם האל וזו הקשת בענן. מול רות גביזון וכל המודל הזה אני מציבה את הנבואה ומלא נשים שם. זה מה שהיה צריך להציב הימין מול שילטון השמאל .להשוות רעיונות הכהונה שהם למעשה שולטים עלינו אלפיים שנה במרוץ השיבעים המטורף שכולו אלפיים שנה נוספות. ארבעת אלפים שנה אנחנו חיים את סוגי הכהונה עד מתי. מימיילא היום כל כך מדורדרים. העולם מיצטייר מוזר .ויהי היום ויצור אדם צורה וציור ברוחות של צחוק לעג וניקלות מה שניקרא רקלס. יש שירים כאלה מנוצריי הדרום -רקלס. אני רקלס אני קל דעת ניקלה בלא בלא. הוא למעשה מתאר את מה שקורה היום הרדיפה אחר הכסף הקלות דעת הנוראה שמנוצלת הרבה. העולם לא במיטבו ביכלל. אז מחפשים אחיזה מיפלט מהמבול ברייקלס למינהו הזה. מבול שיטפון מבעית ונאחזת בנותר -האל. הנשמה משוועת ללגיטימציה מימנו איבדה אחיזה. כל המדיה פיקטיבית וירטואלית אשלייתית .הכל חלקלק מידרוני .אני חושבת אין היום מצב רוח. רות גביזון והשמאל די עזר לי באנפס הקידום. הלכתי לצבא עשיתי מילואים ואני מאמינה באלוהים. אבי אז מיזמן כה היה גאה בי בנו שלושת ילדיו כולם. שתי בנות ובן הלכו לצבא ועשו מילואים. לא צריך להרתע לנצל את המציאות ולהטריג אמונה. וכמה השפע ניפלא. אני כולי מעופפת באינטרנט מרוב אמונה כל כך הרבה כלים ואוו. שגעון. נצלו אל תרתעו. תפעילו יצירתיות תסעירו את המוח הנשמה הלב והרגש המון סערות ויצא מה שיצא. אי אפשר ליתקוע אמונה בגטו. כמה אני שמחה ברקע המיזרחי המופלא שעברתי . כולו מלא אהבה שבאמונה. וקידמה והשכלה ומודרנה. מעולם לא היכניסו בי סתירה לכאורה מעולם לא . חיי והפעילי דימיון השתווי השיגי צעדי וצרי. כמה טוב וחסד יש בזה. כולנו עם אחד כאילו מה יש לגטא .קחו מיכולם והיו אתם עצמכם הפרו עצמכם וציירו כאוות נפשכם.

  2. נשיא בית המשפט העליון בדימוס,השופט משה לנדוי ז"ל,לא היה ממונה לשופט בעליון בתקופת אהרון ברק כנשיא. הנה דברים ברמה של נבואה שהתגשמה שאמר לארי שביט בראיון ל"הארץ" ב 1999. באיזו גאוניות צפה בדיוק לאן תוליך ההפיכה(פוטש) השיפוטית,של הפיראט המשפטי אהרון(שבתאי צבי) ברק:

    האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?

    "אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו".

    האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?

    "לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".

    האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד?
    "כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות. כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיווית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה. אבל לצערי אני חייב לומר שבית המשפט תורם להיווצרות המצב הזה בכך שהוא נכנס לתחום שאינו תחומו. בכך שהוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת".

    האם בית המשפט איבד את הענווה שלו?

    "בוודאי. הוא מגלה התנשאות ויומרנות. אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט. לכן הייתי רוצה לראות יותר איפוק."

  3. גביזון הייתה מתרגלת ב1971 בפקולטה למשפטים בהר הצופים. ראינו שיש לה יכולת וחשיבה לא שגרתית.
    איפה היא והיכן מורה חיוור שנעשה לימים סוג של משנה לאלוהים. ליתר דיוק. אלוהים היה משנה שלו.
    כמה עלוב ועצוב

  4. שנוי שיטת מנוי שופטים:
    ———————-

    פרופ גביזון לא מונתה לעליון אף ע"פ ששרת המשפטים היתה מעבירה את המנוי.

    פרופ פרידמן כשר משפטים לא הצליח למנות את נילי כהן.

    השתיים הללו ע"פ העיתונות לא מונו כי אהרון ברק והאנשים שמינה התיצבו כגוש אחד כנגד המנוי שהתבקש.

    מאחר ושר המשפטים פועל בשם אמון רב העם – דרך רב בכנסת ונהנה מאמון רוה"מ יש לשנות את אופן שיטת מנוי השופטים ולהוציא את לשכת עו"ד ושופטי העליון והביאם כיועצים – לא כמחליטים.

    שר המשפטים צריך להביא המלצה למנוי שופט\ת והכנסת וועדותיה צריכות לבקר אותו.

    אני מציע את השנוי הבא:

    א) שופטי שלום, משפחה, רבני, שרעי, דרוזי, עבודה, תעבורה וכ"ו – המלצת שר המשפטים ואישור בוועדת חוקה. שופטי עליון ומחוזי בדימוס שלא חייבים כלום לאף אחד יגיעו לתת דעה על בסיס שלמדו את החומר. שופט בדימוס שמקבל פנסיה מקופת המדינה לא מחוייב – רק אם הוא רוצה. יוזמנו פרופ למשפטים מהאוניברסיטאות בארץ ובעולם לתת חוות דעת וכן לשכת עו"ד. כל שופט\ת יעבור תחקיר וחקירה גלויה ומוקלטת. מנוי שופט קרי שליחה לקורס שפיטה לאחר חתימת שר המשפטים ורב בועדת חוקה. לאחר חזרה מהקורס – אישור בוועדת חוקה על בסיס חוות דעת כתובה וגלויה – כל שופט\ת יתייצב מול ועדת חוקה וינמק למה הוא ראוי למנוי ואם הציונים נמוכים יסביר למה.

    ב) שופטי מחוזי ונשיאי ביהמ"ש וסגניהם – המלצת שר המשפטים, אותו תחקור בוועדת חוקה בכנסת ורב בוועדה לאחר מכן רב למנוי במליאת הכנסת.

    ג) שופטי עליון – המלצת שר המשפטים, רב בוועדת חוקה לאחר תחקיר מעמיק יותר מהמתחקיר לשופטי מחוזי, רב של לפחות 61 ח"כ במליאת הכנסת.

    ד) נשיא ביהמ"ש העליון הוא מנוי של שר המשפטים – כל שר משפטים ימנה מתוך שופטי העליון נשיא וסגנו והשופט הקודם חוזר להיות שופט מן המניין בביהמ"ש העליון.

    ה) על מנת ששופטי העליון תהינה נטועות בקרקע – שמו של המוסד ישונה מביהמ"ש העליון לביהמ"ש ארצי.

    ו) הדחת שופט, המלצת נשיא\ת ביהמ"ש בו השופט מכהן + רב בועדת חוקה להדחה לאחר תחקיר למה יש להדיח את השופט\ת. לחילופין מליאת הכנסת תוכל להדיח כל שופט ברב של 61 לדוגמא בגין שפיטה בנושאים שהם לא שפיטים.

    הכנסת היא הריבון כי היה היחידה שמתחלפת.

    ז) שנוי חוק יסוד השפיטה: שופט\ת לא רשאי בשום תנאי לדון בחוק יסוד של הכנסת. שופט\ת לא רשאי לפסול חוק בשום תנאי. באם שופט\ת לא יודע איך לפסוק בגין 2 חוקים סותרים יעביר המלצה לועדת חוקה שתחליט בתיק הספציפי ולאחריה אישור במליאת הכנסת ומאותו הרגע ישמש כתקדים לתיקים דומים.

    ח) הגנה על הממשלה משרירות לב המערכת המשפטית – בכל שלב מליאת הכנסת ברב של 61 יכולה לבטל כל פס"ד שמורה למדינה לבצע או אוסר עליה לבצע דבר מסויים. לדוגמא: חתם יצחק רבין על גירוש 400 מחבלי חמאס ללבנון – הורה ביהמ"ש להחזירם לישראל – רשאיים ח"כ להגן על הממשלה ולהעלות את הדחת השופט בתיק להצבעה בכנסת. כמו כן, העבירה ישראל גדרות הפרדה בשטח שהוא תחת אחריות אלוף פיקוד מרכז – הורה השופט\ת להזיז גדרות הפרדה בעלות של מאות מיליונים – תוכל מליאת הכנסת להגן על הממשלה מפלישת המערכת המשפטית לעניינים פוליטים וכאלו שאינם שפיטים.

    יש שיאמרו מה לגבי עריצות הרב? לדעתי חמור הרבה יותר זו עריצות המיעוט – אני לא זוכר מי היה שר המשפטים שקרא לבג"ץ – פורום מרץ ובבחירות האחרונות למרץ 3 מנדטים – זה הכל.

  5. השלמה קטנה למאמר. פרופ' רות גביזון היא נצר למשפחת גביזון של מגורשי ספרד. סבה הגיע לארץ ב-1930 ממרוקו, מהעיר טיטואן או nvghr סאוטה השכנה.

    כבן טיטואן בעצמי, גאה אני לציין פרט פעוט וחסר חשיבות זה.

    1. כשהערתי לה פעם שלפי הסדר במשרד שלה היא כנראה ממוצא יקי, היא תיקנה ברוח הדברים שכתבת…