פרק מספר: וילי מינצנברג ומכונת התעמולה של השמאל

הפרק המובא כאן הופיע בספר 'רצח בין ידידים' מאת אמנון לורד העוסק בחייו ופועלו של אורי אבנרי. ספרו החדש של אמנון לורד 'פרשת לוקאצ'ב' ראה אור בימים אלה.

***

מינצנברג. וילי מינצנברג

יוג'ין מטווין בספרו 'מחוללי המהומות' כינה את שיטות הפעולה של המהפכנים הקומוניסטים בחברות הדמוקרטיות, "טכנולוגיה של הרס חברתי". פעילי השמאל הרדיקלי ככל שהם יותר מקצוענים הם כמו מומחי חבלה, שיודעים היכן להפעיל את מנופי הלחץ והיכן לטמון את מטעני הדינמיט כדי למוטט את הבניין.

לציבור הכללי בחברה הדמוקרטית, ובייחוד במסורת הישראלית, הייתה תפיסה תמימה לגבי התהליך הפוליטי בחברה שבה הם חיים. בראיה של האזרח הישראלי, שהולך פעם בשנתיים או פעם בארבע שנים לקלפי כדי לבחור ממשלה חדשה, קיים תהליך דמוקרטי שברובו נמצא מעל לפני השטח והוא מתנהל ברמה כזאת או אחרת של שקיפות וחוסר שקיפות, שחיתות ויושרה. המערכת אמורה לדעת לטפל גם בחריגות הקשות שמוציאות את המשטר מאיזונו. אבל הגרעין הקומוניסטי של השמאל לא רואה את הזירה הציבורית החברתית הפוליטית כישות שפותרת את בעיותיה תוך כדי עימותים ופתרונם, משאים ומתנים אידיאולוגיים ופוליטיים של קח ותן כמקובל בחברה דמוקרטית פתוחה.

הקומוניסטים תופסים את החברה כשדה קרב. המלחמה נטושה בכל ממד של החיים – הקהילה, הכלכלה, הפוליטיקה, הזהות, ההיסטוריה, החינוך, הביטחון, וגם בדל"ת אמות חיי הפרט. הסיסמא, "הכל פוליטי", מבטאת את הגישה הזאת. זהו גרעין התפיסה הטוטליטרית. אין תחום בתודעת הפרט שאינו מטופל בדרך התקפית של הפעלת כוח, גם אם זו הופכת לעתים קרובות ל"דיאלוג" שבמסגרתו בעל הסמכות האינטלקטואלית ובעל הכריזמה מעצב את תודעתו של בן שיחו הצעיר כמו "מהנדס נשמות". היה זה לנין שהורה, כי עם בר פלוגתא אין לנהל ויכוח; יש להרוס אותו. זוהי הגדרה מלחמתית. בר הפלוגתא הוא יעד לכיבוש והשמדה. בחברה הדמוקרטית מי שניגש לוויכוח, מניח כהנחת יסוד שמתקיים שוויון. אין זה משנה כמה קיצוני הוויכוח, קיימת תמיד האפשרות שעל רקע מטרה משותפת הצד השני בוויכוח יוכל לשכנע את צד א'. הרדיקל בא למשימה כשהוא חדור במטענים אידיאולוגיים מוחלטים ושנאה מלאה ארס. הוא מאומן לפגוע, לא לשכנע.

יוג'ין מטווין הוסיף לתיבה "מרקסיזם-לניניזם" שם נוסף: המתווה ההיסטורי-אידיאולוגי צריך להיקרא, על פי מטווין, "מרקסיזם-לניניזם-מינצנברגיזם".[i] העובדה היא שהשם וילי מינצנברג אינו מוכר. לא לשמאלנים רדיקלים ולא למתנגדיהם. מינצנברג היה גאון ארגוני, שפיתח את שיטות הלוחמה הפסיכולוגית והתעמולתית של הקומוניזם במערב. "(הוא) תופס את מקומו בהיסטוריה של המאה ה-20 ללא עוררין כאחד מחלוצי הטכנולוגיה של תקשורת המונים ומניפולציה. למעשה, הוא הוסיף ממד חדש בעל משמעות כה רבה לשיטות הלוחמה הארגוניות והפוליטיות עד כדי כך שאת השיטות העכשוויות (של הרדיקליזם השמאלני) ניתן לתאר כ'מרקסיזם-לניניזם-מינצנברגיזם'".

אם לנין היה האסטרטג של המהפכה, האיש שתרגם את הרעיון המרקסיסטי לתכנית מעצבת גדולה וחובקת כל, הרי שווילי מינצנברג היה הפילדמרשל שתרגם את הרעיון האסטרטגי המעצב לתורות לחימה, שיטות תפעול ופעולה, תורות ארגוניות וכל שאר הציוד הדרוש ללוחם המהפכני בשדה הקרב הפוליטי של הדמוקרטיה הליברלית. הוא הספינולוג הגדול הראשון בפוליטיקה המודרנית. הוא האיש שהבין ששיטות הפעולה הדרושות במערב הדמוקרטי שונות מאלה שהתאימו לארץ כמו רוסיה או לארצות העולם השלישי. האויב של הרדיקל הוא הדמוקרטיה הליברלית, או בגירסתה החברתית יותר המפלגות והמשטרים הסוציאל-דמוקרטיים, כפי שהתגבשו בגרמניה בשנות ה-20, בצרפת, בבריטניה, ובאופן משמעותי גם בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל. כל התיאוריות וכל השיטות, גם של לנין וגם של מינצנברג, נועדו כדי לחבל במשטרים הדמוקרטיים ולגרום להם לקריסה. אלה בהגדרה נחשבו ל"פשיזם", ואילו משטרים ותנועות פשיסטיים טוטליטריים אמיתיים, כמו בגרמניה של היטלר ובאיטליה של מוסוליני, היו מעין בעלי ברית שסייעו באיגוף ימני לחסל את הדמוקרטיות הבורגניות.

מינצנברג היה מי שהבין את התועלת הרבה שמגולמת באינטלקטואלים הליברלים, אנשי הרוח והאמנים הגדולים. כל אותם אלה, שלנין באינסטינקט היה מעדיף לירות בעורפם. עד שהבחין בחשיבותם למערכה נגד המשטרים הדמוקרטיים של "הקפיטליזם הבורגני", וקרא להם "אידיוטים שימושיים". מינצנברג היה עדין יותר. הוא קרא להם "התמימים". עבורם הוא יצר מערך של מה שכינה "מועדוני התמימים". ארגוני שלום, ארגוני תמיכה במאבקים "צודקים", ארגוני הזדהות, סולידריות ותרומות לנזקקים, רעבים וכו'. זה היה ציני, אבל זה גם ביטא את הבדלי האישיות המהותיים בין לנין ומינצנברג. לא סתם וילי מינצנברג נמחק מהזיכרון של מורשת השמאל וכתוצאה מכך מההיסטוריה הפוליטית של המאה ה-20.

לנין, על פי עדותו של ברטרנד ראסל שפגש אותו בשנים הראשונות של המהפיכה ברוסיה, היה האדם האכזרי ביותר בפוליטיקה של המאה ה-20. עובדה שהוא היה מוכן לכתוב את זה גם שנים לאחר השואה ולאחר היטלר, החורבן של מלחמת העולם השניה וכל הגילויים על ההשמדה ההמונית והגולאגים של סטלין. מינצנברג עצמו כנראה היה שייך ל"מועדון התמימים". הוא היה איש המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, אך בשנותיו של לנין בציריך התגלה על ידי טרוצקי והפך לחבר במעגל הקרוב של לנין. אמונתו באוטופיה הקומוניסטית היתה שלמה ותמימה. ולכן כשחזה במו עיניו במחנות העבדים שעסקו בכריית תעלת הים הלבן, הפרויקט המגלומני חסר התועלת של סטלין, הוא היה מזועזע והחל לפנות עורף למשטר הסטליניסטי – לפחות בליבו פנימה.

הוא כונה "המליונר האדום", הוא אהב את החיים הטובים במערב וניסה לצמצם למינימום ההכרחי את גיחותיו לכינוסים ופגישות בתוך רוסיה הסובייטית עצמה. עם תחילת הטיהורים ב-1936 הוא כבר היה על הכוונת, וניצל בנס; הוא היה אז במוסקבה עם אשתו באבט גרוס והצליח לשכנע את הממונים עליו באפאראט הסובייטי בנחיצותו לניהול המערכה הפוליטית תעמולתית במערב בימי מלחמת האזרחים בספרד. כעבור ארבע שנים, כאשר כבשו כוחותיו של היטלר את צרפת, ביוני 1940, הוא פגש את גורלו בדמות בריחה הזויה מפריז אל הגבול השוויצרי. מצד אחד נרדף כמו כל קומוניסט על ידי הגרמנים הנאצים הדוהרים לכיבוש פריז; ומנגד, נרדף על ידי סוכני סטלין. אין ודאות כיצד מצא את מותו, אך רוב הסיכויים שהיו אלה סוכני אן-ק-וו-ד שחיסלו אותו אי שם בדרכו לחופש מפני שני הרודנים המטורפים.

מטווין מייחס למינצנברג את המצאת השיטה של "מערכת השמש". במרכז, השמש הגדולה אך החבויה, המפלגה או הארגון הקומוניסטי; ומסביבה מערכת שלמה של ארגונים שמופעלים על ידי הקומוניסטים ברמות שונות של החלטיות והשפעה. ארגוני החזית, שעוסקים בגיזרה פוליטית מסוימת, כמו ארגוני "שלום", ארגונים "אנטי-פשיסטיים" וארגוני סולידריות. במקרים רבים המעגלים הארגוניים האלה אמורים ליצור "חזית עממית" בין השמאל הרדיקלי הנשלט על ידי הקומוניסטים לבין המפלגות הסוציאליסטיות – בתקופות שונות. כמו כן קיימים כל אותם ארגונים שהם יעד להסתננות, כמו איגודים מקצועיים, איגודי סטודנטים, חוגים באוניברסיטאות או אפילו אוניברסיטאות שלמות, עיתונים, איגודי יוצרים ואמנים וכו' וכו'.

לצורך ההסוואה של ארגוני החזית תמיד מגייסים כמה אישים ליברלים מפורסמים שידוע לכל כי אינם קומוניסטים. מינצנברג העלה לדרגת אמנות את המניפולציה של כל אותם אנשי רוח, אנשי שמאל בעלי דעה עצמאית. אישים דגולים כמו רומן רולאן, ארנסט האמינגוויי, ג'ון דוס פאסוס, אנדריי ז'יד, אנדריי מאלרו, סארטר וסימון דה-בובואר ואחרים שהיו קומוניסטים ממש, נשלטו באמצעי לחץ מניפולטיביים על ידי סוכני הקומינטרן או אפילו סוכני השירות החשאי. המטרה העיקרית היא לבצע קולוניזציה של התודעה בחברה הדמוקרטית; דווקא פתיחותה של החברה החופשית הופכת אותה ליעד תקיפה מצד התנועות הטוטליטריות שנהנות מהגנת החוק ועקרונות חופש הביטוי המקודשים.

כשמינצנברג החל להפעיל את מכונת המלחמה הפוליטית שלו בשנות ה-20, המטרה שלו הייתה "ליצור את הדעה הקדומה הפוליטית השלטת באותה תקופה עבור האדם החושב-נכונה במערב הלא-קומוניסטי: מדובר היה באמונה שכל דעה המשרתת את מדיניות החוץ של ברית המועצות מקורה במעיין הקדוש של כל האנושי וההגון בחברה ובטבע האדם".[ii] מטרה זו נשארה נכונה לאורך כל התקופות עד היום. כל תקופה והדעה-הקדומה-הצודקת שלה. מעטים נותנים את הדעת, כי מהנדסי דעת קהל עובדים קשה כדי לפברק את אותה "דעה רווחת" שכל אינטלקטואל מנופף בה אוטומטית ברגע שהוא נדרש להביע דעה.

מינצנברג המציא את שיטת "הוועדים" לכל מטרה ו"הליגות" למיניהן – כל אימת שנוצר משבר פוליטי צץ ארגון חדש, שמייצר מיד לחץ פסיכולוגי על אלה שהיו חברים בעבר בכל מיני ועדים וחתמו בעבר על עצומות. "מינצנברג השריץ ועדים כמו שקוסם שולף שפנים מכובעו", כתב עליו ידידו ארתור קסטלר ב'הכתב הבלתי נראה'. אם אדם סמית והפילוסופים של הליברליזם השתעשעו ברעיון של "היד הנעלמה" המסדירה את השוק החופשי, מינצנברג הראה להם מה זאת יד נעלמה בשדה הקרב הפוליטי. הוא הבין לעומקה את התשוקה של "להיות צודק" כאינטרס קיומי של בני אדם, בייחוד אינטלקטואלים ליברלים. מינצנברג יותר מכל האינטלקטואלים והתיאורטיקנים – הוא היה פרולטר, ועבד בבית חרושת לעורות – פיתח את האשליה המוסרית השלטת של המאה ה-20, טוען סטיבן קוץ' ב'חיים כפולים': "הרעיון שבעידן המודרני הזירה העיקרית של חיי מוסר, התחום האמיתי שבו נאבקים הטוב והרע, הוא הפוליטיקה".[iii] מי שמצליח להגדיר את מוקדי ה"אשמה" בחברה הוא גם זה שמציע את מפלט התום והזכאות – כדי לקנות כרטיס לתיבת נוח של הפטורים-מאשמה, הצודקים-תמיד, עליך להצטרף ל"אופוזיציה", ל"התנגדות" לכל אותם עיוותים של אי-צדק ואומללות.

אך יש ציווי ארגוני אחד, שחופף תופעה סוציולוגית טבעית. המטרה היא לארגן את האינטלקטואלים, בייחוד במקום שבו הם צומחים ובו הם שולטים, האוניברסיטה. אם הגרעין הקומוניסטי מסוגל להחתים 50 או 100 ואולי 300 מרצים ואנשי רוח על הנושא הכי אזוטרי והכי קיצוני היוקרה החברתית של החותמים מייצרת עוצמה ציבורית בלתי רגילה, גם אם 10 אלפים מרצים ואינטלקטואלים אחרים מתנגדים לעמדת החותמים. אלא שהם חסרי ארגון ואילו 100 החותמים מאורגנים. "ארגון", זוהי מלת הקסם. אך ה"התארגנות", פוגשת גם את התופעה הטבעית שצומחת בקרב האינטלקטואלים כהתפתחות סטיכית, ואשר היא גם הופכת אחר כך למצע שעליו חוגגים מהנדסי ההרס החברתי. זוהי תופעת הצמיחה של מה שליונל טרילינג כינה "התרבות הלעומתית". "אותו חלק של החברה שבזכות היתרון ההשכלתי שלו ובאמצעות ההכשרה הביקורתית שלו, מפתח לעצמו נקודת משען שממנה הוא ממנף את השפעתו בקרב המעמד הבינוני. הוא עושה זאת בהתבסס על חשיבה דו-משמעית, פרספקטיבות שונות של יכולות טיעון וביקורת, תובנה ומחאה".[iv]

סטיבן קוץ' גורס שחברי התרבות הלעומתית הם הסתעפות של המעמד הבינוני, ובדרך כלל הם מהווים את האגף בעל העוצמה האינטלקטואלית והאמנותית הגדולה ביותר. אלה נמשכים לרדיקליזם, כאשר הרדיקליזם מהווה מרכיב בלתי נפרד של חזון החירות והאמת שלהם. הדוגמא הקלסית להווצרותה של "תרבות לעומתית" היא חוג בלומסברי באנגליה שהצמיח משך השנים סביבה אינטלקטואלית פוליטית שלמה, שבתוכה התרחש בסופו של דבר תהליך הדגירה של רביעיית קמברידג', אותה חבורת מרגלים סובייטית שהבולט שבהם היה החפרפרת קים פילבי.

בישראל אפשר לקבוע, כי תרבות לעומתית החלה להתפתח בשנות החמישים בניצוחם של אורי אבנרי, דן בן אמוץ ועמוס קינן. עוצמתה הרבה של אותה תרבות לעומתית טמונה בכך שיוצריה היו המעצבים העיקריים של התרבות הצברית המודרנית. הם הפכו את טיפוס האדם "המתקדם", החתרני, למודל. ואם היו בין הנוהים אחריהם קומוניסטים או מופעלים – שלושתם הרי הגיעו מהסביבה הישרא-קומוניסטית – הרי שדפוסי ההתנהגות שלהם תאמו להפליא את המתכון-לקומוניסט-בארון שהציגה באבט גרוס, אלמנתו של מינצנברג, לסטיבן קוץ' בשיחות הארוכות שניהל איתה ב-1989 בברלין, כשהיתה כבר בת 91:

"אתה לא מגלה שום תמיכה בסטלין. אתה בשום אופן לא קורא לעצמך קומוניסט. אתה בשום צורה לא מכריז על אהבתך למשטר. אתה בשום אופן לא קורא לאנשים לתמוך בסובייטים. אף פעם לא. בכל התנאים ובכל הנסיבות אתה לא עושה את זה. לעומת זה אתה מציג את עצמך כאידיאליסט בעל מחשבה עצמאית. אתה לא מתיימר להבין יותר מדי בפוליטיקה אבל אתה חושב שהאיש הקטן נדפק. אתה מאמין שצריך לשמור על ראש פתוח. אתה מזועזע! ממש מבוהל! ממה שקורה ממש כאן מתחת לאף בארצנו. מפחידה אותך הגזענות בכל מקום בחברה שלנו… אתה מאמין שהרוסים עוסקים בניסוי אנושי אדיר (כך גם לגבי החזון של המהפיכה הפלשתינית, זכות ההתנגדות של האיראנים למערב הקפיטליסטי באמצעות כוח גרעיני, והניסוי הסוציאליסטי החדש של הוגו צ'אבס. א"ל). אתה כמובן מאמין בשלום. אתה כמהה ואף תומך בהבנה בינלאומית. אין דבר שנוא עליך יותר מפשיזם. אתה יודע שהשיטה הקפיטליסטית מושחתת ורקובה ואתה אומר וחוזר ואומר את כל זה שוב ושוב. ואתה לא אומר שום דבר חוץ מזה. כן, כן",

נאנחה אלמנתו הקשישה של מינצנברג, "זה כל מה שעליך לומר".

[i] 'מחוללי המהומות', יוג'ין מטווין, הוצאת ארלינגטון האוז, 1970, עמ' 194

[ii] 'חיים כפולים – סטלין, וילי מינצנברג ופיתויים של אנשי הרוח', סטיבן קוץ', עמ' 15

[iii] 'חיים כפולים', סטיבן קוץ', עמ' 20

[iv] 'חיים כפולים', סטיבן קוץ', עמ' 180