הכנסת פוליטיקה לספורט תפגע בעיקר בספורטאים

לכאורה, חרם המשחקים עליו הכריזו שחקני ה-NBA בשבוע שעבר ואותו אימצו גם בענפי ספורט אחרים הוא דבר מנוגד להיגיון. אלא שאם בוחנים את התפיסה שנמצאת בבסיס מחאת השחקנים ולפיה אמריקה היא מדינה הנגועה ב"גזענות ממוסדת" ושוטריה צדים צעירים שחורים ברחובות, מבינים שגם היא חסרת היגיון – ניצחון הנרטיב המעוות על החשיבה הביקורתית. מדוע אם כן שהחרם יהיה שונה במשהו?

כדי ששביתה תהיה מוצלחת באמת היא חייבת למנוע מן הלקוח הפוטנציאלי דבר שהוא חושק בו, או לפחות רוצה מספיק כדי לחוש בהיעדרו. ענפי הספורט המקצועני הגדולים היו דבר כזה במשך זמן רב אך כיום נראה ששעון החול שלהם אוזל במהירות, מגמה שלא תשתנה אם השחקנים לא יבינו מדוע היא מתרחשת.

מרבית האתלטים המקצועיים האמידים הם חסרי ניסיון בכל דבר מלבד הספורט בו הם עוסקים. זו כמובן עובדה מובנת: מדובר באנשים צעירים שמקדישים את כל זמנם כדי להתאמן ולהתחרות ברמה גבוהה. אך המשמעות היא שלרוב הם אינם מחזיקים בכל המידע לגבי הטענות שהם משמיעים והפעולות שנובעות מהן. לרוב הם אינם ניגשים לסוגיות של מדיניות ציבורית בראש פתוח, אך גם זו אינה אשמתם בלבד לאחר שמערכת החינוך של ימינו דחקה את הקניית החשיבה הביקורתית לטובת תפיסות שבטיוּת, התקרבנות ועוינות לכל ניסיון להחלפה חופשית של דעות. חיים שלמים בתוך קבוצות ייחוס פרוגרסיביות ושימוש במונחים פרוגרסיביים נטלו ממרבית הספורטאים הצעירים באמריקה מידה של בחינה עצמית, תוצאה פרדוקסלית בהתחשב בכך שרובם עסוקים מאוד בעצמם. העושר, ההערצה המוגזמת והדלתות הפתוחות מהן הם נהנים כשחקנים מפורסמים (שיעור גבוה מהם אפרו-אמריקנים) – כל אלה מבטלים מעצם היותם את האגדה המניכאית שהם מפיצים לגבי אמריקה.

אם כן, נראה כי רבים מכוכבי הספורט של היום עדיין לא עיכלו את ההבנה הפשוטה לפיה הערך האמיתי של העוסקים בספורט מקצועני דווקא נמצא בכך שהם מעניקים לשאר הציבור רגעים של בריחה מתלאות ומחלוקות. במשך שעתיים או שלוש, אנחנו יכולים לחזות בפליאה כיצד תרגיל מלוטש היטב הופך לבלתי ניתן לעצירה על מגרש הכדורסל. כולנו – ימנים ושמאלנים, שחורים ולבנים – יכולים להזדהות ולחלום על איך זה מרגיש, אפילו לרגע, להיות ברי מזל להיוולד עם כשרון כזה. אך הקריאות להחרמת המשחקים מצד השחקנים עצמם מראות כי הם פשוט לא מבינים שהערך הזה אותו הם יוצרים על המגרש אמור להיות מקום המפלט מפני הסערה, ולא מוקד הסערה עצמה. כעת המפלט הולך ונעלם, והשחקנים מזמינים את הסערה לתוכו ומלבים אותה.

חוסר כבוד

השמאל הורס הכל. אני יודע – אתם רוצים להאשים גם את הימין. ובכן, גם אני רוצה שאנשים יכבדו וישמרו על הכללים. הייתי רוצה שכולם יעמדו ויראו כבוד בזמן ניגון ההמנון הלאומי: שתי דקות בלבד בהן אנו מתרכזים בהיותנו אומה וקהילה אחת, מכבדים את אבותינו שהקריבו כה רבות כדי לשמור על החברה שלנו חופשית, ומתחייבים לעשות כך עבור ילדינו. זה מה שהייתי רוצה שיקרה, אבל אני לא מתעקש על כך. אנחנו בעד פלורליזם ולא בעד סתימת פיות. אין לי אהדה כלפי אלו בשמאל הרואים בהמנון ובדגל סמלים של גזענות, אבל אני מכבד את זכותם להאמין בכך ולבחור להיפגע מתצוגה של פטריוטיות.

הייתי שמח אם דגל הלאום לא היה הופך לדבר שנוי במחלוקת, אבל בסדר: אם נגינת ההמנון פוגעת בחוויה של אוהדים רבים, בואו נוותר עליה. אחרי הכל, התכנסנו כאן כדי לצפות במשחק ולא להמשיך להתווכח על פוליטיקה. את זה אפשר לעשות במספיק מקומות אחרים. אבל אם ההמנון אכן מנוגן לפני המשחק, אז בבקשה אל תפגעו בחוויה שלי כאוהד ותפגינו חוסר כבוד כזה, אלא אם אתם מעוניינים שאני ומשפחתי לא נמשיך להגיע ולצפות במשחקים.

השחקנים פשוט לא מבינים את זה. זה קורה גם בגלל שהם ואלו המשפיעים עליהם פשוט לא מבינים את החוקה האמריקנית אותה הם אוהבים כל כך להשמיץ. הם לא מבינים שהאיסור על דיכוי ממשלתי של חופש הביטוי אינו אומר שגם לעסק או ארגון פרטי כמו ליגת ספורט אסור להגביל מחוות ומילים. למעשה, אין כל זכות חוקית להביע מחאה בתוך המשחק. בעלי הקבוצות והליגות בוחרים מסיבותיהם לקבל בהבנה התנהגות כזו, אבל הם לא חייבים לעשות זאת.

גם אם נשים את כל אלה בצד, השחקנים פשוט לא מבינים את ההשלכות הברורות של חופש ביטוי מוחלט אותו הם דורשים רק עבור עצמם. הזכות שלהם לפגוע בי היא גם הזכות שלי לבקר אותם. הבנתם? אני מאמין בחירות, כולל החירות של השחקנים. אם הממשלה הייתה מנסה לחוקק חוק הקובע שאסור לכרוע ברך בזמן נגינת ההמנון הייתי מתנגד לו מאוד ומצטרף למתנגדים אליו, ולא משנה עד כמה המחווה הזו בזויה לדעתי. אני מכיר בזכות השחקנים לכרוע ברך, להחרים, למחות או לבצע כל תצוגה אחרת של בוז כלפי סמלי המדינה. כל עוד אתה לא מסית לאלימות או להפרת החוק, יש לך את הזכות לעשות את הדברים האלה.

אבל גם לי יש זכויות, ולא מדובר פה בכלל על ממשלה שמנסה לדכא את זכות השחקנים להביע התנגדות. מדובר פה על ההנחה היהירה לפיה הזכות לחופש ביטוי של השחקנים כוללת גם זכות לקהל שבוי, יחד עם תקשורת ספורט פרוגרסיבית שמרוממת את המוחים ותוקפת את האוהדים שנפגעים מהם. במציאות, אני כאוהד לא חייב לתמוך ברצון של ספורטאי להתעסק בפוליטיקה.

ראש הגשר

אני אוהב ספורט, אך הצפייה במשחקים מענפים שונים היא רק פעילות אחת מני רבות שמתחרות על הפנאי ותשומת הלב שלי. אם צפייה במשחק הופכת לפעילות שמסבה לי יותר מטרד מאשר הנאה, אני יכול במקום זאת ללכת לקרוא ספר, לצפות בסרט, לפתור תשבץ או עוד אלף ואחד דברים אחרים אליהם הפוליטיקה לא פולשת בכוח. הספורטאים בימינו לא מעוניינים יותר להיות חלק מעיר המקלט הזו, וכבר לא מנסים ליצור חוויה בה אנו מתאחדים כקהילה וחוגגים את הספורט ואת התחרות. ספורטאים היום רוצים להטיף לנו. הם לא מבקשים לקחת חלק בחגיגה אלא לסמן שהם שייכים במובהק רק לצד אחד בקהילה – הצד שעוין לאוהדים ולכל אחד אחר שלא חולק את דעתם הפוליטית.

כאמור, להם כספורטאים יש את הזכות המלאה לעשות זאת אך זכויות אינן מתקיימות בחלל ריק. הן מתחרות עם הזכויות של אנשים אחרים, והשימוש בהן אינו מגיע ללא מחיר. כאשר ראש עיריית ניו-יורק ביל דה בלזיו או חברת הקונגרס אילהן עומאר מנסים להטיף לי מעל מסך הטלוויזיה, אני פשוט מחליף את הערוץ. כאשר אני מגיע למה שאמורה להיות חגיגה רק כדי לגלות שהיא הפכה להפגנה (במיוחד כזו שמטרתה לגרום לי להרגיש לא רצוי), אני פשוט עוזב את המקום. אם אתה רוצה קהל אתה צריך לספק לקהל את מה שהוא מחפש, לא לתת לו סיבות לעזוב.

LeBron James on kneeling during the anthem to protest systemic racism: “I hope we made Kaep proud.” LeBron then explains his gratitude for the military pic.twitter.com/FHYWyD06Hm

— Mark Medina (@MarkG_Medina) July 31, 2020

היום מצפים מאתנו לקבל כעובדה שעצם ציון מחאת 'Black Live Matter' כמניע לתצוגות פוגעניות משמעותו שאסור לבקר אותן כלל. ברור שאף אדם הגון לא מאמין שחיי שחורים לא נחשבים. טענה כזו תהיה דוחה בדיוק כמו הרעיון הנגדי לפיו יש חיים אחרים שאינם של שחורים והם לא נחשבים. אך האנשים היחידים שבאמת מאמינים בכך (או לפחות טוענים שהם מאמינים) הם שרלטני "הצדק החברתי", ובאקלים הפוליטי והתקשורתי הקיים  החרמה שלהם תהיה הגיונית עבור ה-NBA בדיוק כמו החרמה של פטרוני הליגה בסין הקומוניסטית.

אז מדוע רבים בשמאל בכל זאת מאמינים שלא כל החיים נחשבים? זה קורה מכיוון שכאשר בשמאל מנופפים בדגלי 'Black Live Matter' הם לא באמת מתייחסים להנחה הברורה שחיים של שחורים נחשבים כמו חיים של כל אדם אחר מכל צבע. בקריצה וחצי חיוך, השמאל משתמש במחאת השחורים כמנוף לקמפיין המרקסיסטי נגד אמריקה. זו בדיוק הגאונות שפיצחה את הקוד: לפתות או לסחוט את הקהל לאמץ אמירה קליטה כמשמעותה ("שינוי!" צדק!"), ולקוות שכולם ימשיכו להעמיד פנים שהסיסמאות אינן רק ראש הגשר לרעיונות מדיניות אותם תומכי התנועה לא מעזים לבטא בפומבי.

מחיר המחאה

גם לספורטאים יש את הצורך להיות בעלי תודעה חברתית והם זכאים לזירות בהן הם יכולים להביע את עמדתם הפוליטית. אלא שהמשחק עצמו אינו זירה כזו, והפיכתו לפוליטי גם כן רק מרחיקה את קהל הצרכנים. אך כאשר מעמתים אותם עם הביקורת הזו, הספורטאים של ימינו מתלוננים. איזו רגישות. עם הכסף והמעמד שלהם, לאתלטים מקצוענים יש מיליון אפשרויות לקדם פעילות חברתית שאינן פתוחות בפני האדם מן השורה, אותו אדם שיודע היטב כי אין לו שום זכות לדרוש שמקום העבודה שלו יהפוך לזירת התגוששות פוליטית.

מחוץ למגרש, ישנם דברים רבים מאוד שספורטאים יכולים לעשות כדי לקדם את המטרות היקרות לליבם. לברון ג'יימס, למשל, השקיע המון בהקמת מוסדות חינוך לילדים בסיכון. הוא זכה לשבחים רבים על כך שהוא מעניק בחזרה לקהילה ופועל באמת במקום רק לדבר. למרות שאני באופן אישי מעדיף לעבור טיפול שורש ולא להקשיב ללברון נואם במליציות על רפורמה במשטרה, ישנם אנשים רבים שאכפת להם מה הוא חושב, ומעמדו האיקוני מאפשר לו גישה תקשורתית בלתי-מוגבלת כדי לספר להם את זה.

יחד עם זאת, אם חלק מהמחיר של לראות אותו בפעולה על מגרש הכדורסל כולל גם את המחאות וההפגנות שלפני המשחק, אני מעדיף לוותר. ג'יימס בחר במודע להפוך את עצמו לדמות פוליטית מקטבת ויש לכך מחיר, גם מבחינת אהדת הקהל. זהו לא מרכיב שכדאי לזלזל בו, במיוחד כאשר אתה עוסק בספורט מקצועני המבוסס על פופולריות.

יש יותר מדי תחומים בחיים בהם אנחנו נאלצים לסבול את ההטפה הבלתי-פוסקת משמאל ואת הניסיון לצייר תמונה קודרת של ארצנו. אבל אף אחד לא מוכרח לצפות במשחק כדורסל. כאשר שחקני ה-NBA, בעידוד התקשורת, החליטו בשבוע שעבר שלא לעלות למגרש בגלל מחאה פוליטית, הם הפכו את הרעיון הגרוע הזה ללגיטימי גם עבור ענפים אחרים. ליגת ה-NBA משוחקת כיום בתוך "בועה" מיוחדת באורלנדו המבודדת מן העולם שבחוץ בשל החשש מהתפרצות הקורונה, ובשל מגבלות הבריאות המשחקים נערכים מול אולמות ריקים מאדם. אם השחקנים לא יבינו כמה אמיתות פשוטות לגבי זכויות וערכים, יתכן כי כך יראה עתיד הספורט גם אחרי המגפה.

אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.