משחק מלוכלך: ה-NBA שוב נכנעת לבריונות הסינית

אויגורים במחנות ריכוז לא רוכשים נעלי ספורט, אבל הקומוניסטים ששלחו אותם לשם בהחלט כן. בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב עבור ה-NBA, ארגון המובל בידי מה שנראה כחבורה של חמדנים ושודדים המבלים את מרבית יומם ביניקה מעטיני המפלגה הקומוניסטית הסינית. זו המסקנה הפשוטה והיחידה מהתחקיר המצוין של רשת ESPN על פעילות ה-NBA בסין שהתפרסם בשבוע שעבר.

הנורות האדומות לגבי הנטייה הפחדנית של ליגת הכדורסל להשפלה עצמית החלו להבהב בשיא הכוח כבר בחודש אוקטובר האחרון, כאשר מנהל קבוצת 'יוסטון רוקטס' דריל מורי צייץ הבעת תמיכה בהפגנות למען הדמוקרטיה בהונג קונג ויצר סערה אדירה. מורי נאלץ להתנצל, ושלל כוכבי כדורסל מיהרו בעקבותיו להפגין את בורותם בנוגע לטיב המשטר בסין בפרט ולדמוקרטיה בכלל.

פרשת מורי לבדה הייתה מספיקה כדי לחשוף את ראשי ה-NBA כחברי כת רודפת ממון וחסרת מוסר. אך למי שהיה זקוק לראיות נוספות, הגיע כאמור התחקיר החדש של ESPN, המבוסס על ראיונות עם עובדי הליגה לשעבר שהיו מעורבים בתוכניות פיתוח השחקנים של ה-NBA בסין, בה שוק הכדורסל הפוטנציאלי מוערך בכחמישה מיליארד דולר. על פי שני עובדים שהתראיינו לתחקיר, בתי הספר לכדורסל שהקימה ה-NBA ברחבי סין נועדו למטרה אחת עיקרית: למצוא את יאו מינג הבא – הכוכב הסיני שפרש לפני מספר שנים והיה הבסיס להצלחה הכלכלית של הליגה באסיה. מה שנמכר לעולם כיוזמה אלטרואיסטית המציעה לסינים צעירים הזדמנות לחינוך והתפתחות, היו בפועל לא יותר מחוות כדורסל אנושיות שהוקמו כדי לגדל את פרת המזומנים החדשה.

אחד מבתי הספר האלה הוקם בשינג'יאנג, המחוז במערב סין בו מחוזקים יותר ממיליון בני המיעוט האויגורי במחנות ריכוז. אותו בית ספר לכדורסל היה דומה מאוד לשאר בתי הספר של הליגה במדינה: נערים צעירים הוכו בידי מאמנים, נאלצו להידחק בחדרים צפופים ומעולם לא קיבלו את החינוך האקדמי שהובטח להם. אלא שהיה הבדל אחד בבית הספר הזה: הנערים שלמדו בו היו אויגורים. קורבין לובר, מאמן כושר שעבד עבור ה-NBA בשינג'יאנג במשך שנה צייץ במאי 2019 כי "אחד האתגרים הגדולים ביותר" בעבודה במחוז היה "לא רק האפליה וההטרדה שאני אישית חוויתי, אלא העלמת עין מההטרדה והאפליה נגד האויגורים שהיו סביבי". על פי התחקיר, עובד לשעבר נוסף שפעל מטעם הליגה בסין השווה אותה ל"גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה". רק בשבוע שעבר, ב-NBA הודו בפעם הראשונה כי מחנה הכדורסל בשינג'יאנג נסגר. יתכן כי הנערים שהשתתפו בו והאמינו להבטחות לעתיד טוב יותר, נמצאים כעת במחנה מסוג אחר לגמרי.

מי שנראה מבולבל במיוחד מכל הסיטואציה הוא סגן נציב ה-NBA מארק טייטום שמצטייר בתחקיר כאדם מושחת מוסרית, לא בגלל שהמחברים מתארים אותו ככזה אלא דווקא מתוך המילים שהוא עצמו אמר. "כאשר נדחק לפינה", הם מתארים, "טייטום סירב לומר האם סוגיית זכויות האדם הייתה גורם בסגירת בית הספר בשינג'יאנג". וכאשר הוא כן הסכים לבסוף לשוחח על פעילות הליגה בסין, הוא עשה זאת בלשון נקייה לכאורה אך מטרידה מאוד. "אנחנו אכן זקוקים לפיקוח ישיר יותר וליכולת לבצע שינוים בצוות במקרה הצורך", אמר, קוד תאגידי ל"אולי עדיף שנשכור מאמנים שלא מכים נמרצות את הילדים, אם המפלגה הקומוניסטית תרשה לנו".

בהמשך התחקיר, אחד המאמנים לשעבר מתאר זאת טוב יותר: "תאר לעצמך שיש לך ילד בן 13 או 14, ומאמן בוגר בן 40 שמכה אותו. אנחנו חלק מזה, ה-NBA היא חלק מזה". אך כאשר הכתבים הציגו לטייטום את המידע, הוא שוב פנה לקלף הבורות בו השתמשו שחקני ה-NBA בשנה שעברה כאשר נשאלו שאלות לא-נוחות על סין: "העבודה שלי, העבודה שלנו, היא לא לנקוט עמדה לגבי כל הפרה כלשהי של זכויות אדם ואני לא מומחה בכל מצב כזה. אומר לכם במה ה-NBA מאמינה: הערכים של הליגה מדברים על כבוד, הכללה ומגוון אנושי. אלה הדברים שאנחנו מאמינים בהם".

צדקנות מזויפת

"כבוד", "הכללה", "גיוון" – אלו אותן מילים בדיוק אותן הטיחה בהתחסדות ה-NBA בשמרנים אמריקנים ב-2017, כאשר החליטה להעתיק את משחק הכוכבים השנתי מחוץ למדינת צפון קרוליינה לאחר שזו העבירה חוק שמחייב טרנסג'נדרים להשתמש בשירותים ציבוריים המתאימים למגדר הביולוגי שלהם.

צדקנות פרוגרסיבית מזויפת דומה הוצגה שוב לראווה לאחרונה כאשר הליגה הודיעה כי תאפשר לשחקנים להציג על גופיות המשחק מסרים של "צדק חברתי", כמובן כל עוד הם לא עוסקים בהונג קונג, האויגורים בשינג'יאנג או כל דבר אחר שעלול להרגיז את הקומוניסטים בסין.

הצביעות והחוצפה המדהימה של נקיטת "עמדה מוסרית" נגד שירותים נפרדים לגברים ונשים אבל לא נגד רצח עם חושפות כי לא היה שום "מוסר" בעמדה הזו מלכתחילה – רק שיקול כלכלי טהור. אם פרשת השירותים למשל הייתה עשויה בדרך כלשהי לפגוע בשולי הרווח של ה-NBA, ברור שהיינו שומעים קולות אחרים מבכיריה. אנחנו יודעים את זה מכיוון שמדובר באותם בכירים שעשו הכל כדי להימנע מלדבר על הזוועות שסין מבצעת בניסיון שקוף להגן על שורת הרווח.

ההסבר החלופי היחיד לכך הוא שמנהלי הליגה באמת מאמינים ששירותים נפרדים הם דבר מזעזע יותר מאשר טיהור אתני מתוכנן, אבל אפילו הם לא עד כדי כך טיפשים ורקובים מוסרית. האמת הפשוטה היא ש"הערכים" היחידים של ה-NBA הם כסף, כסף ועוד כסף. אז בפעם הבאה שנציג כלשהו של הליגה יוצא שוב במסע צלב מזויף של "צדק חברתי", אנחנו האמריקנים פשוט צריכים לומר לו בנימוס היכן הוא יכול לדחוף אותו.

בעבר, האקטיביזם החברתי של ספורטאים אמריקנים הגיע עם תג מחיר אמיתי, כזה שהוכיח שכוונתם הייתה אמיתית ולא מזויפת. כך למשל, ההתנגדות של מוחמד עלי למלחמה בווייטנאם עלתה לו לא רק בתואר אלוף העולם במשקל כבד, אלא גם בכמה משנות השיא של הקריירה. מנגד, שחקן הפוטבול קולין קאפרניק שהחל את מחאת כריעת הברך במהלך נגינת ההמנון לפני מספר שנים, כעת מחזיק בחוזה פרסום בן מיליוני דולרים עם חברת 'נייקי' – לא בגלל שהוא באמת משחק פוטבול אלא בזכות אמירות חריפות וגרוטסקיות שהשמיע נגד שוטרים אמריקנים ובעד דיקטטורים כמו פידל קסטרו. עבודה משתלמת בסך הכל.

אימפריית הרשע

תעשיית הקיטש ו"הצדק החברתי" של הספורט האמריקני היא תופעה צדקנית וטהרנית המכוונת בעיקר כדי להרשים את אותה קבוצה קטנה וסגורה של אנשים, ולא מאיימת בכלל על אלו שבאמת מבצעים פשעים חמורים נגד הצדק והחברה. בעוד שחקני כדורסל מולטי-מיליונרים חוככים בדעתם איזה מסר מאושר-תאגידית להדפיס על גופיית המשחק שלהם, אנשים צעירים אשר האמינו להבטחות ה-NBA כעת נרקבים במחנות עבודה.

במהלך נאום "אימפריית הרשע" שנשא רונלד רייגן ב-1983, הוא ציטט מדברי הסופר ק.ס. לואיס שהזהיר מפני הפיתוי של היסחפות להשוואה מוסרית בין אמריקה לאויביה. כיום, מילותיו מתאימות בדיוק לוועד המנהלים של ה-NBA:

הרשע הגדול ביותר לא מתרחש בתוך "מאורות הפשע" אותן דיקנס אהב כל כך לתאר. הוא אפילו לא נעשה במחנות ריכוז ועבודה. אלה הן התגלמות התוצאות הסופיות, אבל מישהו חשב והורה עליהן עוד הרבה קודם; במשרדים מטופחים, חמימים ומוארים היטב, בידי אנשים בצווארון לבן וציפורנים מטופחות, מנהלים מגולחים למשעי שאפילו לא צריכים להרים את קולם"

שיתוף הפעולה בין מנהלי ליגת ה-NBA לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית נגד הערכים האמריקנים הבסיסיים ביותר הוא שערורייה לאומית. באקלים התקשורתי של ימינו ישנו קבעון תמידי להתמקד ברשעים הקולניים והבולטים ביותר. זהו דבר חשוב, אפילו ראוי לשבח, אך לעתים קרובות הוא מונע מאתנו לשאול שאלות קשות את האנשים שבאמת מחזיקים בכוח. ואלו אינן שאלות שעוסקות במה שהם מטיחים בנו, אלא בדברים שהם לוחשים אחד לשני.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'