קיצור תולדות הזמן המאותחל

מגמות תרבותיות חדשות שנועדו לכאורה לתקן עוולות היסטוריות הפכו במהרה לטרור מחשבה וביטוי שלא לוקח שום שבויים בדרך

Life Matters

בסוף אוגוסט, החזירה הסופרת ג’יי קיי רולינג למשפחתו של רוברט קנדי את פרס ארגון זכויות האדם שהקימו והעניקו לה. אחת מבנות המשפחה נחרדה מכמה מציוציה של רולינג במהלך יוני, חודש הגאווה, וכינתה אותם “טרנספוביים”. הסופרת הליברלית ידועה בתמיכתה בלהט”בים אולם כבר כמה חודשים ההתעקשות שלה להבדיל בין נשים וגברים ביולוגיים לבין מי שמזדהה ככאלה או עבר ניתוח לשינוי מין אינה מתקבלת באהדה. רולינג אינה לבד במאבק הזה משום שהקרב התרבותי-חברתי מתנהל גם בגיבוי לסביות המכונות TERF) trans-exclusionary radical feminist). בקרב הדוגלים בפוליטיקלי-קורקט זהו כינוי גנאי ללהט”ביות שמעזות לערער על כפיית הרעיון שהן חייבות להימשך למי שהן אינן תופסות כנשים.

אם החבירה האמיצה הזאת נשמעת לכם כמו קרב אזוטרי שאינו משפיע על כולנו, אתם טועים. זהו רק שדה קרב אחד במערכה על מה שמותר לחשוב, לא רק לבטא בקול רם או באמצעות מקלדת. לדוגמה, אנחנו שומעים חדשות לבקרים על החלטות שמוציאות מהלקסיקון מונחים שמבדילים בין הצבעים שחור ולבן בתחומי הטכנולוגיה והמחשבים, או מונחים כמו “עבד” ו”אדון”. וזה לא נגמר רק שם. יש מילים ומעשים שסופגים גינוי בדיעבד כגזעניים, כמו צביעת פנים בשחור, או בדיחות שהושמעו לפני שנים ומובילות לגינוי והחרמה היום. המקרה של רולינג הוא אקורד נוסף שמנוגן בסימפוניית האתחול התרבותי שאנחנו חווים בהקצנה כבר כמה שנים ומתחוללת באקדמיה, במדע, באמנות ובתרבות ובעיקר בפוליטיקה.

מהו אתחול תרבותי?

המונח אתחול תרבותי אינו חדש. בשנת 2019, טבעה השחקנית רוז מק’גוון לראשונה את המונח Cultural Reset בראיון על תנועת #MeToo. זה היה קמפיין מטלטל עולם ומשנה תרבות שעזרה להשיק בתלונתה נגד המפיק הארווי וינשטיין. אתחול תרבותי מוגדר במילון האורבני לשפה בת זמננו כשינוי משמעותי בתרבות הפופולרית הגורם לאנשים לחשוב אחרת או להצטרף לטרנד החדש. הוא נועד לכאורה לתקן עוולות היסטוריות אבל מבטא טרור של מחשבה וביטוי, בתירוץ שישנן מחשבות פוגעניות שאסור לחשוב ובטח שלא לומר.

הארווי וינשטיין | David Shankbone

חלק מהתוקפים נשפטו או פוטרו, כמו וינשטיין והשחקן קווין ספייסי, חלק התפטרו ונרשמו אף מקרי התאבדויות מצד אנשים שהואשמו בעבירות מיניות עוד לפני שהועמדו לדין. מקרים אחרים הסתכמו בקמפיינים אגרסיביים לביוש והחרמה, כשהקורבן האחרון היא הזמרת אדל שניסתה להתגאות בגזרתה לאחר דיאטה אבל ספגה גינויים על שהעזה ללבוש בגד-ים בצבעי דגל ג’מייקה. ניכוס תרבותי אסור, ברוח הזמן המאותחל.

בפועל, האתחול חל לא רק על נפגעי העבירות המיניות שביצעו האנשים החזקים ביותר בתעשיית הסרטים והמוזיקה, אלא גלש גם להאשמות שווא או טענות מופרכות בכל תחום כמעט. היום זה לא פוליטיקלי-קורקט להסתרק בתסרוקות אתניות כמו הצמות האפריקאיות שסלבריטאיות לבנות כבר אינן מורשות לקלוע, ללבוש בגדים בצבעים לאומיים או בגדים אופייניים לילידי אמריקה או אסיה, שלא לדבר על בגדים של מוסלמים וכיסויי ראש שכבר אינם נחשבים למחווה אלא למפגן התנשאות.

את המהפכה התרבותית הזינו התקריות המצולמות של ירי שוטרים בשחורים בארה”ב, ואתחלו גם את התרבות. הייצוג למיעוטים ביצירות הפופולריות נדרש להשתנות והפך לפוליטיקלי-קורקט עד כדי צנזורה של יצירות כמו ‘חלף עם הרוח’, ‘הקלברי פין’ ואפילו ‘נשים קטנות’ זכו לעיבוד קולנועי “מעצים נשים” בפרשנות החדשה שלו.

בניגוד למה שאפשר היה להפיק מתיקון אמיתי, לא נוצרה אווירה של פיוס ותיקון, אלא אווירה מיליטנטית, פלגנית ונקמנית שנועדה להעניש ולנקום מבלי להבחין בדקויות. האבסורד חוגג כאשר פסלים של משחררי עבדים בארה”ב מופלים יחד עם פסלים של תומכי עבדות, כחלק מהבורות הכללית והזעם העיוור נגד כל איש לבן ומערבי שנראה כנציג הרשע ההיסטורי עלי אדמות, מתוקף היותו לבן ומערבי.

המהפכה שקמה על בניה

לפחות בתחילתו, קמפיין ‘מי-טו’ התניע גל מוצדק של מחאה נגד הדרה מכוונת ופגיעה בגברים ובנשים שסירבו לשחק לפי הכללים הנהוגים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. בכך הוא ביטא מצוקות ועוולות אמיתיות שסילפו ועיוותו בתורן את פני התרבות שלנו, אם במניעת תפקידים מנשים שהיו ראויות להם רק בגלל סירובן להיכנע לסחטנות מינית, ואם משום שחלק ממה שאנחנו רואים על המסך הוא תוצאה של הליכים לא-ראויים מאחורי הקלעים, מניפולציות, כוח והשתקה. התוצאה הייתה אמורה להיות טובה, לתת לגיטימציה לנפגעי עבירות לדבר על העוול שנגרם להם, אבל בפועל היא יצרה “תרבות נגד” אלימה שיצאה משליטה.

הקורונה שנפלה עלינו מאיצה עוד יותר את פירוק העולם הישן. כבר כמה שנים שהגיהינום משתולל ברחובות ולא נרגע. המגפה מספקת גם היא הזנה נוספת לקבוצות שכבר אינן מסתפקות בסדר הקיים ומנסות לעצב אותו לפי צורכיהן ותפיסת עולמן. לכך נוספת שבירת הטאבו סביב ויינשטיין, אחד האנשים המשפיעים ביותר בתעשיית הקולנוע ובפוליטיקה של השמאל בארה”ב. המסכים שלנו משקפים היום את ספר החוקים החדש של מה נכון להראות ומה לא. מספיקה צפייה בסדרה ‘חברים’ מראשית שנות האלפיים כדי להבין איזה מרחק עשינו כשדמותה של פיבי הרגישה לכל עוול חברתי הפכה ממיעוט נלעג לרוב השליט.

הפרשה האיצה תהליך ניפוץ דפוסים תרבותיים שמוחק כמעט טוטלית כל מה שנחשב ישן, מפלה ופוגעני בסטנדרטים החדשים. במקומו נכנס “תיקון תרבותי” על סטרואידים שתוצאתו ייצוג לא-פרופורציונלי של נושאים ואנשים שלא קיבלו זמן אוויר בעבר. התוצאה ניכרת כיום בכל תחום: מהעדפת שחקנים ויוצרים ממוצא אתני מגוון יותר ועד מחיקה מוחלטת של יצירות ויוצרים מהעולם הישן והמקובע של פעם, כאלה שאינם מצייתים לכללים החדשים.

אחת התוצאות, למשל, היא העדפת דמויות של שחורים ומיעוטים אתניים נוספים בכל פלטפורמה אפשרית. כך אפשר לראות לא מעט סרטי קולנוע וסדרות בהם מופיעים בעיקר שחקנים שחורים, אסייתים או היספנים, לעתים ללא פרופורציה לחלקם היחסי באוכלוסייה או בתחום, רק משום שמדובר באתחול תרבותי לעולם המושגים של הצופה.

האבסורד הוא שדווקא אותה תעשייה פרוגרסיבית שנשלטה על-ידי השמאל בארה”ב היא שגרמה להכי הרבה עוולות לאותם אנשים, כולל קיפוח נשים בשכרן בהוליווד. על העוול הזה חובה לדבר וגם על מי שיצר אותו ומי ששתק כל עוד הוא שירת את מטרותיו, והתחיל לדבר רק כאשר השתנה הצייטגייסט.

נטפליקס מציגה – עבר מול הווה

התיקון שנעשה על המסכים מתבקש במידה מסוימת וכולל גם יותר זוגות מעורבים של שחורים ולבנים, למשל, או יותר להט”בים שמשחקים בתפקידים “נורמטיביים”, ולאו דווקא משום שנחוץ ליהוק של האקסצנטרי או הביזארי כפי שהיה נהוג בעבר. השינוי הזה מוכר בעיקר למי שנוהג לצפות בתכנים של ‘נטפליקס’ וחברות נוספות, משום שרוח הזמן היא להיות נאמן למציאות והיא מגוונת הרבה יותר מאשר נהגו לשדר לנו בעבר.

הביטויים לשינויים האלה רבים ומשתרעים מעולם הגזע והמוצא ועד סקאלת הזהות המינית. הדוגמאות לדרך שבה נהגו להציג מה שנחשב היום לשגרתי מוכיחות עד כמה הן נחשבו ליוצאות דופן. אין ספק שזהו שינוי מעניין ומרענן לפעמים, אבל גם מעורר מחשבה על ההתאמה בינו לבין אותה מציאות – האם היא באמת כזאת או שמנסים לעצב אותה וליצור אותה יש מאין? עד כמה המציאות של המאה ה-21 השתנתה עד כדי כך שזה ייראה טבעי לכולם לחיות בחברה כזו מבלי לשאול שאלות?

אם מדובר בכך שיש יותר זוגות מעורבים והם לא צריכים לפחד עוד מתגובות גזעניות, אין ספק שזה מבורך. אבל אם השינויים הם כאלה שאי-אפשר יהיה לשאול שאלות על זהות מינית ומגדר, עד שכל מי שיעז להטיל ספק בטיפולי שינוי מין לילדים לפני גיל הבגרות המינית, אזי מדובר באסון הומניטרי, לפחות לטעמי. אף אחד לא מעז לשאול שאלות חיוניות על שינויי מין לילדים. בעבר היה מקובל לחשוב על התפתחות הילד והמתבגר במונחים זהירים יותר; היום כבר לא פופולרי לאתגר רופאים ופסיכיאטרים.

בשנת 1966 יצר ג’ין רודנברי את סדרת ‘מסע בין כוכבים’, סדרת מדע בדיוני פורצת דרך שהפכה ל”מאתחלת תרבותית” של ממש. הסדרה הציגה צוות בינלאומי שאייש ספינת חלל של הפדרציה הבין-כוכבית וכללה קצינים מגוונים אתנית: שחור, אסייתי, סקוטי ורוסי ולשם המיצוב העתידני – גם חייזרים. המסר היה ברור ושידר אחווה אנושית אפשרית ובריאה, ולכן הסדרה טיפלה גם בסוגיות של גזענות וחוסר סובלנות. ברוח הזמנים ההם זה נראה רחוק ובלתי-נגיש ולכן הצבת הרעיון בעתיד הרחוק נראתה כפתרון תסריטאי הגיוני ומתקבל על הדעת. הסדרה אכן הפכה למותג מצליח עד ימינו, גם כאשר המציאות של גיוון אתני היא חלק בלתי נפרד מחיינו.

התיקון הלהט”בי על המסך

השחקן והקומיקאי בילי קריסטל גילם ככל הנראה את דמות ההומוסקסואל הראשונה בטלוויזיה שכל המשפחה יכלה לחיות אתה בשלום ולקבל אותה, בסוף שנות ה-70 בסדרה ‘בועות’. זו הייתה תקופה בה הומוסקסואלים כלל לא זכו להכרה, אלא אם כן אפשר היה להחליק אותם לתסריט בהומור.

אולי זו הסיבה שרק בפרודיה על המשפחה האמריקנית, שכללה בגידות וחוסר תפקוד כללי, אפשר היה לקבל דמות חיננית כזאת שאי-אפשר היה שלא להתאהב בה. מאפיין נוסף של הדמות הבלתי-אפשרית לעיכול בתקופה ההיא היה הפיכתו לאב בגלל רגע של “אובדן זהות מינית” שאפשר זאת. איכשהו, לא הייתה ברירה כנראה אלא “לנרמל” את הדמות.

התיקון של הצגת להט”בים ומשפחות כאלה כיום מתבקש משום שלהט”בים לא זכו לעדנה והם כמעט שלא מוצגים כאנשים נורמטיביים או כאלה שיכולים להקים משפחה, אלא אם כן כבר הקימו משפחה כזאת כסטרייטים שמסתירים סוד נורא. התפרצות האיידס בשנות ה-80 שהפכה אותם לקבוצת הסיכון הבולטת ביותר לא הוסיפה אהדה.

עברו שנים רבות עד שהבדידות הנוראה של להט”בים וההתנכלות החברתית לזהותם הניעו אותם לדרוש הכרה כוללת בהם ובזכויותיהם ושינוי עמוק ביחס החברה והתרבות אליהם. לא עוד אנשים נרדפים בהכרח, אלא נורמטיביים לגמרי שגם יכולים לחיות מחוץ לארון, להתחתן ולהקים משפחות בלי מעקפים והעמדות פנים. באווירה שכזאת לא נשמעים קולות של אנשים שאינם הומופובים אבל עדיין רוצים לתהות ולשאול שאלות על שינויי מין ולבטא את עמדתם שלא ניתן לשנות מין. זאת, מבלי לזלזל באנשים שעוברים תהליך כזה.

היום אסור לשאול שאלות או אפילו לשחק בתפקידים כאלה אם אתם סטרייטים, כפי שגילתה סקרלט ג’והנסון שנאלצה לוותר על תפקידה כטרנסג’נדרית בגלל ביקורת פוליטיקלי-קורקטית. ביקורת בדיעבד נשמעת אפילו כלפי הילרי סוונק על גילום טרנסג’נדר בסרט ‘בנים אינם בוכים’ משנת 1999.

המונחים הנכונים משתנים כל הזמן, ולא רק המיניות היא נזילה ומשתנה אלא גם ההתייחסות אליה על ציר הנורמטיביות והמקובל תרבותית. הסרט ‘שתיקת הכבשים’, למשל, הציג בשנת 1991 רוצח סדרתי ומפלצתי שרוצה לשנות את מינו ומגדרו אבל נדחה ולכן רוצח נערות ופושט את עורן. השחקנית המגלמת את חוקרת ה-FBI שתופסת אותו, ג’ודי פוסטר, היא לסבית מוצהרת שנאלצה להסתיר את זהותה ומשפחתה הלהט”בית. באווירה של ימינו, מעניין מה הייתה אומרת אילו היו רודפים אותה על אופן הייצוג של להט”בים כבעלי נטיות רצחניות.

המרד נגד החינוך מחדש

‘נטפליקס’ אינה היחידה שמחליטה לחנך כמה “האחר הוא אני ולגמרי מהבית השכן” וכמה זה טבעי להיות שונה. היא עושה זאת בבוטות מקוממת, לא טבעית. אין דרך מנומסת או נעימה לומר את מה שחשים רבים בנוגע לשינויים האלה, משום שכל מי שמתבטא נגדם או בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים החדשים חוטף מיד את התוצר החדש של האתחול הזה – תרבות המחיקה, או הביטול המוחלט של כל העשייה והיצירה שלו עד כה (cancel culture).

כשכופים עלינו מה שלא נראה לנו סביר – אנחנו מתמרדים. זה נשמע מרחיק לכת אבל המיאוס הרב מהכפייה וההשתקה הגיע לנקודת האל-חזור שלו. בארה”ב בודקים כעת את השלכות האתחול בגלל הטלת חרם על כל מי שמצהיר על עצמו כמי ש”התעורר” והפך לנאור – Get woke, go broke.

נגד תרבות מחיקה פרוגרסיבית זו יצאה גם רולינג, כחלק מקבוצת 150 אנשי רוח שכתבו מאמר נגד ההשתקה של כל דיון חופשי שהיה נהוג עד לאחרונה, כדי לתת ביטוי גם לספקות ולמתנגדים. הִנדוס התודעה מתקיים גם כאשר ההקשר התרבותי וההיסטורי הוא מופרך וגם כאשר נשלל מאנשים החופש לחיות כפי שהם – כל עוד הם מכבדים את זכותם של אחרים לחיות כפי שהם רוצים.

תרבות היא סך כל הרעיונות וההישגים האנושיים. כאשר הם נמחקים ומשוכתבים מחדש ללא קשר לעובדות אלא רק בגלל גחמות של קבוצות אינטרסים כוחניות ובריוניות, אין הבדל בינן לבין אותן דיקטטורות שנגדן לימדו את כולנו להתנגד. אין כזה דבר דיקטטורה של נאורות, ותרבות לא יכולה להיות רקמת אוקסימורונים ועובדות שאינן מגובות במדע שזורים זה בזה.

אין לי בעיה כלל עם משפחות להט”ביות, אין לי בעיה עם בגירים שעושים מה שהם רוצים, אני לא חושבת שצבע או מגדר צריכים להוות שיקול ברוב התחומים שאינם רלוונטיים לכך. עם זאת, אני דורשת לשמור על זכותי לומר מה שאני חושבת מבלי שיטפלו עליי פשעי שנאה. אני יודעת שזה לא נעים לשמוע שאני לא חושבת שאת באמת אישה, גברתי הטרנסג’נדרית, אבל אמשיך לקרוא לך “גברתי” או בכל שם שתרצי, כי הנימוס הבסיסי הוא חובה נעימה בדיוק כפי שהיא הדדית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. התקופה נורא מזכירה לי את הספר קץ ההיסטוריה . הספר של פוקיאמה. קראתי אותו בעבר. זה באמת ככה. ממיצוי טוטאלי כזה האוונגרד הרעיוני היה אמור לנבוע מיפה מהעם הניבחר .במקום זה איך ניקרא השיר המסקרן של בוב סיגר- רייט און פסג-ניכתב על דף .במקום שניכתב ברוחות הנבואה על דף הפכו אותנו זנב של העולם. אבל אנחנו באמת אנשי בשורה. היינו אמורים להיות כאלה נושאי בשורה. למה שבנו. כי העולם כולו חולה נפשית. נשמות אבודות במסע הזוי לא מובן אובדני אגב ניכתב בנבואות. ואז אהה מבינים זו הסיבה ששבנו. בפועל זה לא קורא. האליטות שלנו לא הלכו ישר, כמו שמנו הנכון. צריך להתחיל מחדש. הבשורה כניראה לא יכולה לצאת היום מהם. זה לחכות לאחרים להתחלה חדשה כמו ב48.

    1. תשמע את הרב אורי שרקי, הוא נותן מענה מדהים ועמוק לדבריך, שיספק אותך מאד.

  2. זאת הגרסה המערבית למהפכת התרבות של מאו בסין מלפני 50 שנה.
    אירוני שזה קורה עכשיו במערב, עם אידאולוגיה דומה, ע”י אנשים שחושבים שהם מצילים את העולם… בדיוק כמו אז.
    שיהיה להם בהצלחה, אולי שנים אח”כ הילדים שלהם יבינו איפה הם טעו וישנו את זה, אולי.

    1. אתה כותב על ה״מערב״ כאילו זה משהו שרחוק מאיתנו…
      לצערנו, ה״מערב״ הזה הוא פה אצלנו במדינה. ומדובר עלינו ועל ילדינו…!!!

  3. מצד אחד יש עלייה הנאורות כביכול.
    הפרוגרסיבים תופסים את השלטון ומולכים בכיפה.
    מצד שני במערב יש עלייה של אוכלוסייה שמרנית
    בתתי מתפשרת כולם גובר ועולה.המהגרים המוסלמים באירופה שאינם מכילים את תרבות המערב.ונוקטים ביחס בלתי מתפשר לתרבות המערב.וכוחם הפוליטי גובר והולך.ונוקטים באלימות רבה נגד פתיחות מערבית.אז מי ינצח?הפרוגרסיבים או המוסלמים.