המתנגדים להסכם האמירויות לא מבינים את המזרח התיכון

אחרי שנים של "תהליך שלום" כושל שהוביל למבוי סתום, רק חשיבה אסטרטגית חדשה יכולה ליצור שלום אמיתי לטובת כל מדינות האזור

מפגש הפסגה בדובאי | U.S. Embassy Jerusalem

בשבוע שעבר היינו עדים לצעד סמלי שהיה אולי הצעד הגדול ביותר בעשורים האחרונים לקראת שלום עולמי, כאשר הטיסה הישירה הראשונה אי פעם מישראל לאיחוד האמירויות חלפה מעל לסעודיה. אחרי מצרים ב-1979 וירדן ב-1994, האמירויות הפכו למדינה הערבית השלישית שמכוננת יחסי נורמליזציה עם ישראל תחת מה שכונה 'הסכם אברהם'.

בחודש הבא, חתן פרס נובל לשלום לשנת 2020 יוכרז באוסלו. האם הוא ילך לאחד מאדריכלי הסכם אברהם, הישג אדיר בפני עצמו וגם התפתחות משמעותית בגאופוליטיקה האזורית שתקדם את השלום בעולם כולו? אנחנו יודעים את התשובה לשאלה הזו עוד לפני שהיא עלתה, וגם אם כבר חלף תאריך המועמדות לשנה הזו אני לא מצפה שזה יקרה בשנה הבאה.

יתכן מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי, תפס את עיניהם של הבוחרים בוועדת הנובל, אך לרוע מזלו השותפים שלו בהסכם ההיסטורי הם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו – שתי דמויות מתועבות בקרב האנשים הנכונים וקהל השמאל שהם מבקשים להרשים. בהשוואה לאופן בו מנהיגים אלה נתפסים בקרב השמאל הקיצוני ששולט בשיח ה"שלום" העולמי, כל הישגיהם הדיפלומטיים לא משנים דבר.

זהות המנהיגים מאחורי ההסכם הבטיחה גם את קבלת הפנים הצוננת לה זכה השלום במרבית התקשורת האמריקנית והעולמית, זו הקרובה יותר לאיראן, טורקיה וקטאר מאשר לאלו שבאמת שואפים לשלום וזכויות אדם במזרח התיכון. "האנשים בזירה", אם לשאול מושג מפי נשיא ארה"ב לשעבר טדי רוזוולט.

למרות כל זאת, מערכת היחסים המתפתחת בין ישראל לאמירויות חשובה לפחות כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים שהוביל ובצדק לפרס נובל לשלום למנחם בגין ואנואר סאדאת. היא סוללת את הדרך לצעדים נוספים קדימה, עם אפשרויות לנורמליזציה דומה בין ישראל למדינות אחרות באזור כמו בחריין, עומאן, סודן מרוקו ואפילו סעודיה. באמירויות ודאי לא היו פועלים ללא ברכת הסעודים, וגם אם עדיין אינה מהדהדת בפומבי, הדעה בריאד ידועה. לפני מספר חודשים, במסגרת משלחת של ארגון Friends of Israel Initiative וביחד עם מומחי ביטחון לאומי מן העולם, שמעתי ממקור ראשון כיצד הסעודים פתוחים לאפשרות של התקרבות עתידית לישראל.

מאחורי החולות הגיאופוליטיים הנודדים במזרח התיכון נמצאים גם יתרונות כלכליים כאשר הזדמנויות למסחר וטכנולוגיה הופכות לממשיות יותר, ועבור מדינות המפרץ גם נחוצות יותר. במשמעות הרחבה יותר נמצא האיום העולה לאזור כולו מצד איראן, ובמידה פחותה יותר מצד טורקיה. מרבית המדינות הערביות רואות אינטרס משותף עם ישראל מול האייתוללות מטהרן והתוקפנות האימפריאלית שלהם בלבנון, סוריה, עיראק ותימן, ויחד עם השאיפה הגרעינית התמידית.

באופן בלתי-מודע, הנשיא לשעבר אובמה דווקא עזר לקרב בין ישראל לערבים בזכות מאמציו להעביר את ההגמוניה במזרח התיכון לידי איראן, ובמיוחד בעזרת הסכם הגרעין הפגום שפתח את הדלת עבור פצצה איראנית. בדרך לשם, אובמה גם שחרר סכומי כסף אדירים לטובת טהרן שעזרו לה להמשיך ולמממן את רשת שליחי הטרור ברחבי האזור. ככל הנראה, ועדת הנובל הייתה מעניקה לאובמה את פרס השלום על ההסכם ההרסני הזה, אם לא הייתה מזדרזת להעניק לו אותו כבר עם בחירתו לנשיא ב-2009, בצעד פוליטי מובהק שנועד בעיקר להשמיץ את הנשיא היוצא בוש מאשר לכבד את חתן הפרס.

הפרדוקס האסטרטגי

מעבר לתמריצים הכלכליים, הטכנולוגיים והביטחוניים הגלומים ביחסים המתפתחים במזרח התיכון, קרדיט גדול מגיע לאנשים שמאחורי הסכמי אברהם. תהליך שלום יעיל, במיוחד בהקשר של עוינות ארוכת-שנים, דורש חזון ובעיקר אומץ. אנחנו זוכרים היטב את סופם של שני מנהיגים אזוריים שסיכנו הכל עבור שלום וגם זכו בפרס נובל – סאדאת ויצחק רבין. מוחמד בן זאיד ונתניהו אמנם נמצאים בסיטואציות שונות מאלו של סאדאת ורבין, אך עדיין שניהם יודעים היטב שצעדים כאלה נושאים עמם סיכונים לא מבוטלים לארצם וגם להם באופן אישי.

ראש הממשלה נתניהו מקדם מזה שנים ארוכות אסטרטגיה נועזת שמטרתה להשיג יחסים קרובים יותר באזור. על פי הדיווחים, בין המאמצים החשאיים שהוא ומקורביו ניהלו היה ביקור באבו דאבי ב-2018 יחד עם ראש המוסד יוסי כהן, במהלכו נפגשו עם בן זאיד. אחד היסודות החשובים בהסכם היא ההסכמה של ישראל להקפיא את התכנית להחלת ריבונות של שטחים ביהודה ושומרון, אך אם תכנית הריבונות (בפני עצמה צעד אמיץ שסימל שינוי חשוב) לא הייתה עולה מלכתחילה, ככל הנראה שלא ניתן היה להגיע להסכם עם האמירויות. עבור נתניהו, גם הסכמה להקפאה דרשה אומץ ותשלום מחיר פוליטי משמעותי ברגע מכריע.

תכנית הריבונות נולדה בעצמה מתוך יוזמת השלום של הנשיא טראמפ המכונה 'עסקת המאה' ומנסה לעקוף את המחסומים בסכסוכים הארוכים במזרח התיכון. עשורים של "תהליך שלום" על פי התפיסות המקובלות לא הובילו לשום מקום. כבר בראשית העבודה על יוזמת טראמפ שוחחתי עם כמה ממתכנניה, והיה ברור שהם מקווים להשיג בדיוק את מה שמתרחש כעת.

הם ידעו שתוכניות השלום מן העבר נכשלו בעיקר בגלל שהעניקו להנהגה הפלסטינית זכות וטו מוחלטת לגבי כל התקדמות. לא חשוב מה אמרו באופן פומבי או בחדרי השיחות, בפועל לא הייתה למנהיגים הפלסטינים שום כוונה להגיע לפתרון שכולל מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון. הם דחו בכל פעם את 'פתרון שתי המדינות', כל עוד אחת מאותן מדינות הייתה אמורה להיות יהודית. לכן הם סרבו לכל פשרה ורק ניסו לשבש את התהליך בכל דרך. יוזמת טראמפ ראתה בחזונה ישראל קרובה יותר לעולם הערבי, בין השאר כדי לאלץ את הפלסטינים להסכמה עתידית. אין הבטחה לכך שהחזון הזה אכן יתגשם בטווח הארוך, אך בוודאי שיש לו סיכוי גבוה יותר מאשר חזרה שוב ושוב על אותו ניסיון כושל.

מן הסתם, קידום תוכנית כזו כולל סיכונים גדולים גם עבור ארה"ב והנשיא טראמפ, אך גם את הסיכוי לרווחים גדולים של שגשוג ושלום. מנהיגים אירופאים וגם רבים באמריקה קיבלו את ההסכם בקבלת פנים פושרת. הם פשוט לא מבינים את מה שטראמפ ואנשיו הבינו – הפרדוקס המובנה של אסטרטגיה בינלאומית. כפי שההיסטוריון אדוארד לוטוואק ניסח זאת בספרו 'The Logic of War and Peace':

ממלכת האסטרטגיה כולה נשלטת בידי היגיון פרדוקסלי משלה, העומד מנגד להיגיון הרגיל והלינארי לפיו אנו חיים בכל שאר התחומים"

מה שהאירופאים ומתנגדים אחרים לתוכנית טראמפ לא הצליחו להבין זה שההיגיון אליו הם מורגלים רק הוביל לסכסוך אינסופי; לרבים מהם פשוט לא היה את האומץ לקבל את הפרדוקס האסטרטגי יחד עם כל הסיכונים שבו.

כמובן שוועדת פרס נובל הפוליטית לא מבינה דבר מזה, וככל הנראה גם לא רוצה להבין. במשך שנים, קבלת ההחלטות שלה הייתה מבוססת לא על תרומה ממשית לשלום אלא על תפיסת עולם גלובליסטית ומוטה לשמאל. איזו סיבה אחרת הייתה להעניק את פרס השלום לאיחוד האירופי, כאשר חברי הוועדה יודעים בבירור כי השלום נשמר ביבשת מאז 1945 דווקא בגלל הנוכחות הצבאית של נאט"ו? איזו סיבה אחרת הייתה להעניק פרס לרב-מחבלים כמו ערפאת או לשקול ברצינות את המועמדות של מחרחרי מלחמה כמו הפוליטיקאי האירי ג'רי אדאמס או המהפכן הווייטנאמי לֵה דֶק טְהוֹ? הרשימה הזו נמשכת עוד ועוד.

למזלנו, המנהיגים האמיתיים בימינו מבינים היטב את החשיבות השולית של גופים כמו ועדת הנובל או האיחוד האירופי. עם כל חשיבותם העצמית ולמרבה הצער, שני ארגונים אלה פועלים בסופו של דבר נגד השלום, נגד זכויות אדם ונגד שגשוג.


קולונל ריצ’ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ושירת גם בעיראק, סעודיה, בבלקן ובצפון אירלנד. בעבר כיהן כראש צוות הטרור הבינלאומי בוועדת המודיעין המשולבת של בריטניה. המאמר פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. מי שמנסה לייחס לשמאל רצון אמיתי לשלום לא מבין את המערב. ה"שלום" של השמאל זה בדיוק כמו תנועת "Me Too", הוא טוב כל עוד הוא משרת את אותם, את האינטרסים שלהם, ולפעמים גם את האנטישמיות המודחקת והמוסווה תחת ים של גלגולי עיניים וסיסמאות של "הגנה על החלש". הרי בשנייה שמישהי פתחה את הפה נגד ביידן, התנועה הזאת, כמו שריפת המכשפות בסאלם מסצ'וסטס, נעלמה כלא הייתה. כך בדיוק גם השלום עם האמירויות. השלום הזה לא משרת את האינטרסים שלהם ולכן הם ימצאו את כל הפגמים וידבררו אותם יומם ולילה בערוצי התקשורת שלהם, בדיוק ההיפך ממה שהם עשו כשנחתם הסכם הגרעין עם איראן, למשל. ברגע שמבינים את המהות שעומדת מאחורי ים צקצוקי הלשון, הזלזול והמרמור, כלומר מבינים את הבעייה האמיתית, אפשר יהיה להתחיל לחשוב על הפתרון המובן מאליו שהוא פשוט לחשוף אותם, את המניעים שלהם ואת הכסף הגדול שעומד מאחורי כל אלו.

  2. ישראל ואצות הברית שתי יישויות מפרות הסכמים.
    מנהיגי ערב הכירו בגבולות 67 .כל פעם ישראל מעלה סוגייה אחרת.פעם אין פרטנר ופעם הכרת בישראל מדינה יהודית ופעם שלישית החלת הריבונות.ופעם הרביעית גירוש הערבים מפלסטינה בתור איום כדי להשיג מה נקרא שלום.
    מאז ומתמיד היהודים והישראלים מפירים הסכמים.
    לפי אוסלו היתה אמורה אחרי 5 שנים מדינה פלסטינית.
    אלא מה כל הזמן תירוצים.
    ישראל רוצה את כל פלסטינה כסף ערבי שיווק מוצרים התחמשות ועוד.
    דרך אגף למה מותר לישראל נשק גרעיני ולעולם הערבי אפלו לו כור גרעיני לייצור חשמל.
    כותב המאמר מה בקשר להתקוממות עממית רמח בן זאיד ובן סלמן תפיסת שלטון חמאס בריתות בין איראו תורכה לבנון אלגיריה סוריה תימן והפלסטינים.
    מה ישראה בעת הפיכה או רצח במצרים המשוואה הקשה….

    1. סמי , כשרוצים אפשר לשכתב את ההיסטוריה
      אנחנו מכירים את האמנה הפלסטינית
      ואת הצהרת חיפה(מסמך חזון ערביי ישראל)
      לא סתם אתם לא מתקדמים לשום מקום ואחרים אשמים
      חבל
      תמשיכו כך ונראה מה תשיגו

    2. לא היה עם פלסטיני מעולם כל ערביי ישראל והגדה הם היו אזרחי מדינות ערב חדרו לישראל וכבר עשרות שנים קוראים לעצמם פלסטיניים אני נולדתי בארץ לפני 48 כשהיו הבריטים בארץ אם כך אני ישראלי פלסטיני מה כל הסיפור הזה והשקר של כל מנהיגי ערב לעזה הידיעות ממצרים תקראו את ההיסטוריה ותבינו. הטורקים חילקו אדמות בחינם לערבים שהגיעו מממצרים ירדן סוריה לבנון במלחמת ששת הימים נכבשו השטחים מידי הצבא הירדני כל התושבים היו אזרחי ירדן ולא אזרחי פלסטין כמו שקוראים לעצמם צריך להבין את השקר הזה

    3. זה מה שנקרא דמעות תנין.
      פתחתם מלחמה והפסדתם. רצחתם וגירשתם את יהודי חברון (והחשבון עדיין פתוח).
      ליהודים אין לאן ללכת – זרקו אותם מכל מקום והאנטישמיות חוגגת גם היום באירופה.
      אתם המוסלמים, יכולים ללכת לאן שתרצו – ידוע שאתם רוצים אירופה.
      גם כשיש לכם שיטון משלכם, אתם אכזרים לאזרחים שלכם.
      את אנשי הרשות זרקו בעזה מהגגות (אנחנו לא שוכחים לרגע מה מצפה לנו מכם). מה שאתם עושים לעצכמם הוא כאין וכאפס מה שתעשו ליהודים.
      לכן, אתם תמשיכו לילל. אנחנו נמשיך לבנות ולהיבנות.
      אל תשכחו שהעם היהודי, התגבר בסוף על רומא (שער טיטוס עליו כתוב, עם ישראל חי) והמגרשים את היהודים היום הם בית מלון בלס וגס.
      היהודים התגברו גם על הצורר הגרמני (גם היום מסתתרת שם אנשישמיות). ואתם, שכולכם מהגרים (תגיד את שם המשפחה ואגיד לך מהיכן היגרת). דוגמה בולטת הוא אחמד טיבי שסבא שלו הוא מהגר עבודה מסוריה. קשקשן פוליטי.
      אתם דגג רקק, בהסטוריה היהודית. לא ידעו שהייתם קימים בעוד מאה שנים.
      היהודים כאן בישראל ממשיכים להתפתח עם תל"ג של מדינה עשירה – זה פשוט, סוף סוף היהודים עובדים בשביל עצמם ולא בשביל עמים אחרים שזרקו, רצחו ואנסו אותם לאורך כל ההסטוריה – וכידוע לך ליהודים יש זיכרון יותר ארוך מאשר למוסלמים.

  3. "שלום אמיתי לטובת כל עמי האיזור"
    הוא יפה בעולם מקביל לא בשכונה שלנו
    לכל צד יש פירוש אחר לגן העדן ועל זה בדיוק נלחמים פה כבר 120 שנה.
    לדעתי זה גם לא השתנהב"מזרח התיכון החדש של נתניהו" אם מקשיבים היטב ל"ערביי השלום", שלא ימנעו לנתק או להשהות את היחסים אם נלחם בחמס או בטרור ביו"ש במלחמה תקיפה מדי לדעתם.
    בקיצור גן עדן לא בטוח כלל לדאבון הלב