משחק מסוכן: שקרים ושנאה נגד נבחרת ישראל בסקוטלנד

ערב יום שישי. הייתה זו הדקה ה-72 במשחק בין נבחרת ישראל ונבחרת סקוטלנד במסגרת מפעל ליגת האומות של התאחדות הכדורגל האירופית. חילופי מסירות מהירים בין שני החלוצים של ישראל ושער שהשווה את התוצאה ל-1:1.

זה לא הולך להיות מאמר על כדורגל, אך המהלך הזה שחתך את ההגנה הסקוטית והוביל לשער הישראלי היה בעל חשיבות רבה. שני השחקנים שהיו מעורבים בו היו ערן זהבי הכובש ומואנס דאבור, מוסלמי ישראלי בדיוק כמו חבריו לקבוצה ג'ואל אבו חנא, ביברס נאתכו, טאלב טאווטחה וחאתם עבד אלחמיד.

בזמן שהמשחק נערך על כר הדשא, מחוץ לאצטדיון נערכה הפגנה אנטי-ישראלית בה מחו המשתתפים על "אפרטהייד". נראה כי אותם מוחים זועמים לא טרחו אפילו להציץ בדף ההרכבים, כי מבט אחד קצר בו היה מספיק כדי לחשוף את השקר האנטישמי אותו ניסו להפיץ. השחקנים היהודים והמוסלמים בנבחרת ישראל חיים כולם יחדיו באותה מדינה ותחת אותם החוקים. כולם מצביעים בבחירות וזוכים לייצוג בכנסת במסגרת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ונהנים מחופש רב בהרבה מכל אזרח במדינה שכנה. אך האנשים שצרחו מחוץ לאצטדיון אינם מעוניינים באמת. הם הפכו לעיוורים משנאה.

כאשר נבחרת סקוטלנד שיחקה למשל מול מפרת זכויות אדם סדרתית כמו רוסיה, לא נרשמה כל מחאה. פעילי השלום אפילו לא השמיעו תלונה כאשר הנבחרת הסקוטית התמודדה מול קטאר ב-2015. רק כאשר המדינה היהודית שולחת את נבחרת הכדורגל שלה לסקוטלנד, רק אז מתעוררים הפעילים ויוצאים להפגין.

מספר ארגונים וקבוצות שונות לקחו חלק בהפגנה, וראינו את כולם כבר בעבר. היו שם בין השאר אנשי 'סולידריות סקוטית עם פלסטין' (SPSC), כמו גם קבוצות קומוניסטיות מהפכניות ופעילים המזוהים עם ארגוני טרור. ארגון SPSC ידוע כמי שכולל בתוכו מעריצים אנטישמים לא מעטים. למעשה, כפי שכתבתי בעבר, אם תוציאו את כל האנטישמים משורות הארגון, כנראה שלא יישארו מספיק חברים כדי לקיים הפגנות בכלל.

ראש הארגון שגם היה נוכח בהפגנה הוא מייק נאפייר, מי שבעבר נשא נאומים בעצרות למען חיזבאללה, הוביל חרמות על עסקים בבעלות יהודים ומחזיק ברישום פלילי נאה הודות לאובססיה שלו. בעבר נכחתי באופן אישי באחת העצרות של SPSC באברדין, ורוב המפגינים ששוחחתי עמם התבררו במהרה כאנטישמים מובהקים ומכחישי שואה. נוכחים נוספים במשחק בסוף השבוע היו בארי מליגן, סעיד סרוור ואישק סלאם, שלושה הנוהגים להפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות ברשתות החברתיות.

גם רוברט קרטר היה בהפגנה. קרטר הוא אחד מהקיצוניים שהצטרפו למפלגת הלייבור רק כדי להצביע עבור מנהיגה לשעבר ג'רמי קורבין, ומאז נטש את המפלגה. קרטר הוא גם תומך איראן וחיזבאללה, ומועסק בערוץ התעמולה האיראני Press TV. אין זו הפתעה אם כן שקרטר מצא את עצמו מפגין לצד שותפים לדרך, אך מדוע חבר מועצת העיר גלאזגו מטעם הלייבור ביילי חניף ראג'ה מופיע באירוע לצד אנטישמים ותומכי טרור?

אלו רק כמה שמות מתוך כשישים מפגינים שהיו בסך הכל באירוע שעבר בשקט יחסי בתקשורת. אם למשל חברי ה-KKK היו מארגנים מופע שטנה כזה בלב עיר אירופית מרכזית, האם היה ניתן להגדיר אותו כמשהו אחר מלבד גזעני? האם המשטרה הייתה מאפשרת להם להפגין למשל מול משחק כדורגל נגד נבחרת אפריקנית? כיצד התקשורת הייתה מתייחסת לאירוע כזה? כאשר מדובר בישראל, הכל תמיד שונה.

כל אחד מהמשתתפים בהפגנה נגד ישראל יטען כי היא הייתה בעד זכויות אדם, אך ברור כי מדובר בהצהרה חסרת היגיון ובושה שכל מטרתה היא להסוות את התעמולה האמיתית. בין הדגלים שהונפו בהפגנה היו אלו של איראן ופקיסטן, שתיים ממפרות זכויות האדם הגדולות ביותר על פני כדור הארץ. בשתי המדינות עדיין קיים למשל עונש מוות עבור חילול הקודש, ושתיהן מתנגדות לישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות שאין להן שום קשר לזכויות אדם. איראן מממנת בנדיבות ארגוני טרור אסלאמי ברחבי המזרח התיכון, ואילו בפקיסטן ילדים נוצרים נחטפים, נאנסים ונאלצים להמיר את דתם – הכל בתמיכת בתי המשפט. אי אפשר להניף את הדגלים האלה ולטעון שאתה בעד זכויות אדם.

כמה פעילים למען קשמיר ואחרים המזוהים עם קבוצות איריות קיצוניות היו גם בהפגנה, חלקם נעצרו ממש לאחרונה בחשד לפעילות טרור. כל אלה מחזקים את ההנחה כי בין המחאה הזו לבין זכויות אדם אין ולא היה שום קשר. הבעיה היחידה של האנשים האלה עם ישראל היא היותה מדינה יהודית ברובה, מה שהופך אותם לאנטישמיים בהגדרה.

על אף הערכים המפוקפקים של כל הנזכרים לעיל, במדינה חופשית ישנה לכל אדם זכות להפגין. מי שבאמת מועלת בתפקידה בעניין הזה ובעניינים דומים היא התקשורת. אני כאדם אחד השקעתי כמה שעות ספורות כדי למצוא את המידע על ההפגנה ועל ההיסטוריה של מארגניה, ורובו גלוי ופתוח לציבור. למרות זאת, עיתון ה'דיילי רקורד' אשר דיווח על האירוע פשוט הגדיר אותו כהפגנה "פרו-פלסטינית" ואפילו ציטט את טענות ה"אפרטהייד" של המשתתפים. בעיתון 'גלאזגו טיימס' התפרסמה סדרת תמונות מן "ההפגנה הפרו-פלסטינית" יחד עם אזכורים לביקורת נגד ישראל. הכתבת שדיווחה מן השטח לא שכחה לציין כי גם למחאת Black Lives Matter ניתן מקום נרחב באירוע, אך לא הוצע שום הסבר לכך שבאותן תמונות מופיעים גם דגלי פקיסטן ואיראן.

הדוגמה הגרועה ביותר הייתה כנראה בעיתון ה'סקוטיש הראלד', שסיפק דיווח מפורט על כל ההאשמות שנשמעו בהפגנה ותיאור מלא של עלוני ההשמצה שחולקו בה. הכתבת אפילו שיבחה את השמירה על הנחיות הריחוק החברתי מצד המארגנים, אבל לקוראיה לא היה שום מושג כי הם קוראים על פעילות אנטישמית קיצונית. רק בעיתון ה'סקוטיש סאן' נמסר דיווח נכון על כך שההפגנה הייתה "אנטי-ישראלית" והכתב היה מאוזן מספיק כדי להזכיר גם את ההאשמות באנטישמיות נגד חלק מהמפגינים.

קבוצה של קיצונים ואנטישמים התאספה כדי למחות נגד קבוצת כדורגל מהמדינה היהודית. זו הייתה צריכה להיות הכותרת הנכונה של הסיפור החדשותי הזה, שהלקח האמיתי ממנו לקהל הקוראים היה אמור להיות חשיפת סוג האנשים התומכים בחרם על ישראל. כישלון התקשורת לדווח על האמת הוא חלק לא מבוטל מהסיבה בגינה השנאה לישראל ממשיכה להתפשט בעשורים האחרונים, ונראה כי מרבית כלי התקשורת מעדיפים לתת במה לגזענים מאשר לחקור את העובדות.

זו גם הסיבה שבגללה אירועים כמו הנפת דגל פלסטין בבית ספר בסקוטלנד הגיעו מיד לאחר ההפגנות. אם אנשים קוראים דיווחים בתקשורת שאינם מתארים את האמת ואת טיבם של אותם מפגינים, הם עשויים לחשוב כי המטרה הפלסטינית נתמכת ומקודמת על ידי אנשים שקולים והגיוניים והיא בוודאי מוצדקת ונכונה. אנחנו לא יכולים לעצור אנטישמים מלהתאסף באירועי מחאה הקשורים ישראל, אם כי בהחלט יש לדרוש מהרשויות לנקוט בפעולות הנחוצות כדי להגביל קולות שנאה נגד יהודים. מה שאנחנו יכולים וחייבים לעשות הוא לדרוש מהתקשורת לערוך לפחות תחקיר מינימלי לפני שהיא מפרסמת כתבות. שנאת יהודים צריכה להיחשף ולהיות מוקעת בכל מקום, אפילו בסקוטלנד.

דיוויד קולייר הוא עיתונאי חוקר הפועל לחשוף תופעות אנטישמיות ואנטי-ישראליות בבריטניה. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתרו david-collier.com. עקבו אחריו גם ברשת הטוויטר.