המורליסטים החדשים ומסע הצלב הפרוגרסיבי נגד אברהם לינקולן

חוסר היכולת לראות את התמונה הכוללת לגבי דמויות ואירועים מן העבר מוביל להסתערות ילדותית אפילו על אישים דגולים כמו הנשיא לשעבר

האנדרטה לזכר לינקולן בוושינגטון | Alan Levine

בספרו 'מחשבות על המהפכה בצרפת', אדמונד בְּרק תקף בין השאר את ג'ורג' גורדון, חבר הפרלמנט שהוביל את המהומות האנטי-קתוליות בלונדון בקיץ 1780. בזמן בו הספר ראה אור עשור לאחר מכן, גורדון נשפט על הוצאת דיבה ונכלא לאחר שלא הצליח לגייס את סכום הערבות הנדרש. בעיצומה של כל הפרשה הוא גם המיר את דתו ליהדות, צעד שלא נעלם מעיניו של ברק אשר כתב כי ראוי שישאר בכלא "שם יהגה לו בגמרא", לפחות עד אשר היעקובינים בצרפת "ישלמו את כופר נפשו להנאת אחיהם העבריים החדשים". ברק לא הסתפק בכך והמשיך לעקוץ את גורדון, בהתייחסו לאדמות הכנסייה שהחרימו המהפכנים הצרפתיים:

אפשר שיוכל לקנות – במטמונים הנושנים של בית הכנסת ובחמלה נמוכה מאוד, מרווחי הריבית הקצוצה שצברו שלושים שקלי כסף…את האדמות אשר לא מכבר נתגלה כי בגזל וחמס קמו לנחלה לכנסייה הצרפתית. שלחו אלינו את הארכיבישוף האפיפיורי שלכם מפאריז, ואנו נשלח לכם את הרב הפרוטסטנטי שלנו"

יתכן כי מלבד מנהיג הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין, אף פוליטיקאי בריטי לא היה מעז להתבטא כך בשנת 2020. השימוש הארסי שעשה בגיור של גורדון והצגת היהודים כבוגדים לכאורה יכולים להיקרא במפורש כאמירות אנטישמיות מצד ברק. כיהודי, בהחלט התכווצתי בכיסאי כאשר קראתי בפעם הראשונה את הפסקה הזו, אך מעולם לא חשתי פגיעה עמוקה שמנעה ממני לחקור לעומק את ברק או לכתוב עליו. מעבר לרמיזות על יהודים, אותה פסקה אינה נושאת משמעות רבה במכלול הרחב של הספר, למרות שעדיין כלולה בה מעט מהשנינות של המחבר. מיד לאחר שהוא מגדיר את המתפרעים בראשות גורדון כ"אספסוף", ברק מתנצל ומוסיף בהערת אגב: " שא נא על המונח הזה, עדיין הוא נוהג אצלנו כאן".

בעולם של ציוצים בני 280 תווים, גם אדמונד ברק היה כנראה מתויג מיד כאנטישמי וסופג מסע שיימינג פומבי עד להתנצלותו או התפטרותו. בעולם כזה, עצם ההאשמה יכולה לחסל קריירה של אדם כאשר ציטוט של כמה מילים מוצא במהירות מכל הקשר והגינויים מתחילים להיערם מכל עבר. הערכה אמיתית של כותב ושל גוף עבודתו לא יכולה להתקיים; אין כל מקום לציון עובדות כמו הגנתו הרהוטה של ברק על היהודים שבתיהם נבזזו בידי חיילים אנגלים באיי הודו המערבית, או מסע ההגנה שניהל בפרלמנט על זכויותיה של הודו מול ההתעללות האימפריאלית הבריטית. בספרה על ההיסטוריה של היהדות בבריטניה, גרטרוד הימלפרב מתייחסת לפסקה הזו של ברק על גורדון, כמו גם לנאומיו להגנת יהודים, ומסכמת כי אמנם לא ניתן היה להגדיר את ברק כפילושמי, אך הוא בהחלט היה בין היחידים שהסכימו לצאת להגנת היהודים באותה העת.

ישנה אמירה ביידיש המציינת כי כאשר אדם לובש מעיל לבן, כל גרגר אבק גורם לו להיראות מלוכלך. זו אבחנה די מדויקת, במיוחד כאשר אנו חיים בעולם בו אין יותר ניואנסים, הגיבורים הם מושלמים והחוטאים לעולם לא יכולים לזכות לכפרה. כאשר הורציו אומר להמלט שאביו היה "מלך טוב", הוא משיב: "הוא היה בן-אדם. מכל בחינה שהיא, אף פעם לא אראה מי שידמה לו". נכון, הפסקה על גורדון מטרידה אך כאשר בוחנים את התמונה הכוללת ברור שאדמונד ברק היה אדם דגול וראוי להערכה. חברי כנופיות השיימינג ברשתות החברתיות של ימינו לא היו יכולים להבחין בכך, וברק עצמו ידע בדיוק מדוע. כפי שכתב באותו ספר ממש:

אלה שדרכם לעסוק במציאת פגמים ובהצגתם לא יצלחו למלאכת התיקונים…מתוך שנאה יתרה למידות המגונות סופם אוהבים את הבריות פחות מדי"

הואשמת – הורשעת

כל זה מביא אותי לקמפיין הסוריאליסטי המתנהל בימים אלה נגד אברהם לינקולן. לאחר שפסלו של יולסס ס' גרנט הופל בסן-פרנסיסקו, חזיתי כי תורו של לינקולן לעלות לגרדום בוא יבוא. נקבתי בשמו של הנשיא לשעבר בעיקר כדוגמה רטורית אך כפי שהזמנים הללו מלמדים אותנו, הסאטירה והמציאות לרוב משתלבים יחדיו. וכך הגיע גם יומו של לינקולן.

על פי מנפצי הפסלים של ימינו, 'אנדרטת השחרור', שהקמתה מומנה בידי עבדים לשעבר ובטקס חניכתה נאם העבד המשוחרר הידוע פרדריק דאגלס, מראה את הנשיא בעמדה פיזית עליונה מדי. טענה נוספת נגד לינקולן מציינת כי הוא דן לתלייה 38 מאנשי שבט הדקוטה הילידי שהורשעו בפשעי מלחמה כולל רצח ואונס. ניתן בהחלט לתהות האם הם זכו למשפט הוגן או להיזכר למשל שלינקולן גם העניק חנינה ליותר מ-250 בני דקוטה אחרים שנידונו למוות, אך עבור אלו שמחפשים כיום למחוק את זכר הנשיא אין צורך בכל אלה. האשמה לבדה מספיקה להרשעה, והאובססיה למציאת חטאי העבר מאפילה על כל ניואנס.

פרדריק דאגלס | ויקיפדיה

וישנם גם העימותים שנערכו ב-1858 בין לינקולן למועמד הדמוקרטי בבחירות באילינוי, סטיבן דאגלס. באותה סדרת דיונים לינקולן אמר כי אינו תומך באופן מלא בשוויון חברתי לאפרו-אמריקנים. במקרה ידוע אחר, הוא כתב באיגרת להוראס גרילי כי מטרתו העליונה היא ניצחון במלחמה, לא שחרור העבדים. לאנשי גישת "הואשמת – הורשעת" זה הספיק: לינקולן ללא ספק היה גזען.

ככל הידוע לי, לא קיים תיעוד לכך שאברהם לינקולן התייחס אי פעם באופן לא הוגן לאדם שחור שבא איתו במגע כלשהוא. כאשר פגש לראשונה את פרדריק דאגלס שהגיע בהפתעה לבית הלבן כדי לנזוף בנשיא על חוסר התגובה להוצאות להורג של חיילים שחורים שביצע צבא הדרום, דאגלס סיפר כי "לא חווה סיפוק לחלוטין מדעותיו", אך היה "בהחלט מרוצה מהאיש". לאחר שהושבע לנשיאות בפעם השנייה, לינקולן הזמין את דאגלס שוב לוושינגטון, שם אמר לו כי "אין אדם במדינה אשר את דעתו אני מעריך יותר ממך".

אך עבור המורליסטים החדשים, אף אדם לא נבחן על כלל מעשיו ודבריו, ודאי לא אדם אשר "אף פעם לא נראה דומה לו". אין גם שום צורך בהקשרים. אם לינקולן היה נותן באותה העת תשובה חד-משמעית בנוגע לשוויון, הרי שהקריירה פוליטית שלו הייתה מסתיימת ככל הנראה כבר אז. הוא לא היה זוכה בנשיאות ומציל את האיחוד האמריקני, והעבדות הייתה עשויה להימשך עוד עשורים ארוכים, יתכן שבמסגרת קונפדרציה עצמאית שהייתה מתנתקת מן הצפון. בדיוק בזמן בו פגש לראשונה את פרדריק דאגלס, לינקולן היה שקוע במאמצים לפייס את מדינות הספר ומדינות אחרות בצפון שלא לאפשר לדרום להתנתק מן האיחוד, מהלך שהיה דן מיליונים לחיי עבדות נצחיים.

התמונה הכוללת

"אף אחד לא יוצא תמים לחלוטין מחוויית השלטון, אך לא כולם אשמים". כך כתב הסנאטור הדמוקרטי המנוח דניאל פטריק מויניהאן, עוד מטרה לחיצי כנופיות הצדק החברתי של ימינו. כל אדם שהגיע למשרת שלטון היה חייב לעשות בדרך כמה בחירות, לרוב בין אפשרויות לא מלבבות במיוחד. הוא לא יכול להישאר ללא רבב, אלא אם כן הוא מחליט שלא להחליט לעולם, מהלך שבפני עצמו יכול להוות חטא ברגעים גורליים. אך אשמה מרמזת על כוונת זדון, רשלנות או קריירה שבסופו של דבר הביאה יותר נזק מתועלת.

המאפיין הבולט ביותר של תרבות הביטול אינו דווקא המהירות בה היא מסתערת להתקפה, וגם לא שיפוט אירועי העבר על פי סטנדרטים עכשוויים. למעשה זוהי חוסר היכולת לראות את התמונה הכוללת, בסוג של תמונת מראה לפטריוטיזם מוסרני ולאומני הבטוח שגיבורי אמריקה הם טליות שכולן תכלת. שתי העמדות האלה הן דרך ילדותית לראות את ההיסטוריה, ומתאימות יותר לסרטי נעורים מאשר לחיים בוגרים ומורכבים.

תרבות הביטול אינה ניסיון להוסיף פרטים וניואנסים לזיכרון ההיסטורי שבחלקו אכן השמיט חלק מן החטאים והסבל. זהו פשוט פרויקט שמטרתו להחליף סיפור דתי אחד באחר ולהחליף את הגיבורים עם הקורבנות. אך הקורבן העיקרי של כל זה הוא הרעיון לפיו לא משנה איך הגענו עד לכאן – על כתפי דורות שלא היו צחים כשלג אך גם לא אשמים בהכרח – כל האמריקנים בכל זאת נמצאים ביחד באותה הסירה.


ד"ר גרג ויינר הוא מרצה למדעי המדינה וסופר. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. הדוגמא שלו נוראית כי אחריות אנטישמיות על ידי פוליטיקאים, בדרנים וספורטאים לא אומנות בחובם שום מחיר.