חטיבה 179 של חיל השריון הובילה כמה מהקרבות החשובים ביותר ברמת הגולן, אך סיפורה נותר בצל במשך שנים ארוכות
וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו"
(דברים לג, 17)
בשנת 1955 הוטל על אל"מ אריה שחר להקים חטיבת מילואים משוריינת שתהיה עתודה קרבית של פיקוד צפון, ובמקרה הצורך תוזנק ראשונה לקרב לסייע בתגבור הכוחות הסדירים. עוד בטרם השלימה החטיבה את התארגנותה פרץ מבצע קדש, החטיבה נטלה חלק בקרבות הקשים ורבים מלוחמיה נהרגו ובהם המח"ט שמואל גלינקא.
במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה בשומרון. המח"ט אורי רום הוביל קרב שנחשב מבריק בתעוזתו במבואות העיר שכם וקיבל את כניעת העיר עתיקת היומין. אחד מגדודי החטיבה (גדוד 377) השתתף בקרב בתל פא'חר. משכם דילגו כל כוחות החטיבה לרמת הגולן והשתתפו בהדיפת הכוחות הסוריים לקו שסומן כקו הפסקת האש והוא תקף עד היום. החטיבה שנקראה עד אז חטיבה 37 נקראה מעתה חטיבה 179. היא קלטה טנקים חדשים, הרבתה להתאמן ושכללה את יכולותיה.
בקיץ 1973 הועברה חטיבת העילית הסורית מחומס שבצפון סוריה לרמת הגולן. נוסף לכך העבירו הסורים לגזרה עוד 100 טנקים, סוללת טילי נ"מ וגדוד גישור שהיה בעל יכולת להתגבר על תעלת הנ"ט העמוקה שחפר צה"ל לאורך קו הגבול. באמ"ן הצטבר עוד ועוד מידע על מלחמה צפויה בחזית הצפון, אך הוא לא הובא לידיעת מפקד חטיבה 179.
השקט שלפני הסערה
בקיץ 1973 ערכה החטיבה בפיקודו של אל"מ רן שריג, אימון תלת-יומי. נערכו מטווחים, הועבר ריענון במגוון המקצועות, והלוחמים שמעו סקירות והרצאות ויצאו לשטח ללמוד את צירי העלייה לרמת הגולן. במהלך היום החליפו ביניהם משתתפי האימון בדיחות על חוסר התכלית בקיום אימונים כאלה לקראת תרחיש מלחמה שנראה דמיוני.
ביום ה-30 בספטמבר, למחרת ראש השנה תשל"ד, ערכה חטיבה 179 תרגיל גיוס מלא. הלוחמים התרכזו במחנה פילון שבגליל העליון, זיוודו ותידלקו את הטנקים, וחימשו אותם לקראת יציאה לקרב.
באותו יום קיים האלוף יצחק חופי ישיבה מתוחה עם מפקדי הגזרה, ואלה הביעו חשש מפני הסלמה צפויה. בתום המפגש התקשר האלוף ללשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר וביקש שלא לשחרר את לוחמי חטיבה 179, שכבר הייתה מגויסת וערוכה לקרב בטנקים חמושים, מתודלקים ומזוודים.
חופי שוחח בטלפון עם עוזר הרמטכ"ל האלוף רחבעם (גנדי) זאבי. כעבור שעה קלה התקשר זאבי ללשכתו של חופי ודרש בשם הרמטכ"ל לשחרר לאלתר את לוחמי חטיבה 179. למרות ההנחיה החליט האלוף חופי לדחות את השחרור עד יום שלישי, 2 באוקטובר. חיילי החטיבה לא היו ערוכים להארכת השהות, אך קיבלו את ההחלטה בהבנה.
באותו שבוע הפיץ אמ"ן סקירת מודיעין מיוחדת שהצביעה על היערכות הסורים למלחמה כוללת ברמת הגולן. על אף משמעות האיום המיידי הנובעת מסקירה זו, ניתנה ביום חמישי ה-4 באוקטובר הוראה למח"ט 179 רן שריג למסור למפקד גדוד 77 סא"ל אביגדור קהלני 16 טנקים כדי שיעמדו לרשות לוחמי חטיבה 7. התנהלות זו נראתה תמוהה, שהרי חטיבה 179 נועדה להיות חטיבת החוד של פיקוד הצפון, זו המוקפצת ראשונה במקרה של מלחמה, ודווקא היא נדרשה למסור עשרות טנקים. בשלב זה נותרו ברשות חטיבה 179 שלושים ואחד טנקים בלבד.
ונתנה תוקף
בבוקרו של יום הכיפורים כבר שררה ודאות מוחלטת במטכ"ל בדבר פרוץ מלחמה במהלך אותו יום. האישור לגיוס כללי ניתן רק בשעה 09:20. מפקדת החטיבה ערכה גיוס באמצעות חוליות שעברו בחשאי בבתים.
בשעה 14:10 פילחה את האוויר אזעקה מקפיאת דם. המלחמה פרצה מוקדם מהצפוי. לרמת הגולן פלש כוח סורי שמנה רבבות חיילים ומאות טנקים שהשתייכו לחמש דיוויזיות. הם התפרשו לכל רוחב הרמה. עיקר המאמץ הסורי התמקד במחנה נפאח, שהיה ראש ציר לשליטה על הרמה כולה. במקביל צלחו בדרום כוחות מצריים את תעלת סואץ.
רבים מלוחמי חטיבה 179 צבאו על משרדי החטיבה בבסיס השלישות ברמת גן. תהליך הגיוס היה ארוך וממושך מדי ביחס לבהילות ששררה בכול. אוטובוסים גדושי אדם יצאו לכיוון מחנה פילון הסמוך למושב אליפלט שבמזרח הגליל התחתון, שם פעלו מפקדת חטיבה 179 ויחידות מחסני החירום. תהליך ההתחיילות היה ממושך, חסר סדר ומורט עצבים.
בהלת המלחמה חוללה אנדרלמוסיה מוחלטת במחסני החירום. יחידות נטלו זו ממחסניה של זו טנקים, תחמושת, ציוד לחימה ומכליות דלק. הרס"רים שהופקדו על שמירת המחסנים וארגונם ניסו להתעקש על ביצוע הליך מסודר של חתימה על ציוד, אך לא עמדו בשטף הדרישות שבאו בו זמנית מפי נציגי כל היחידות. כולם ביקשו להיערך במהירות האפשרית לקראת יציאה לקרב. שררה תחושה כי יד הכול בכול. תוהו ובוהו.
איפה הטנקים? איפה התחמושת?
בתוך המהומה גילו לוחמי חטיבה 179 לתדהמתם כי את הטנקים שהכינו לקרב בראשית אותו שבוע לקחה חטיבה 7. בתחושות תסכול וחוסר אונים החלו להכין לקרב את הטנקים שעדיין נותרו במחנה. כמה מהם היו במצב מכני ירוד והובאו מטיפול בסדנאות החימוש. הטנקים, הציוד ומלאי התחמושת שבמחנה פילון הספיקו רק לצורכי גדוד 266, שרוב חייליו הקדימו להגיע. שני הגדודים הנוספים נשלחו להצטייד במחנה נפתלי שבגליל התחתון, אך איש לא עדכן את הממונים במקום על בואם הצפוי של לוחמי חטיבה 179. כמה מן המחסנאים שהחזיקו במפתחות טרם הגיעו לבסיס.
החיילים, שכבר חשו את הדחיפות הגורלית של הרגעים היקרים הללו, ניצבו מול השערים הנעולים. לאחר דין ודברים ממושך, קולני ועקר, החליטו לוחמי החטיבה לפרוץ בעצמם את המחסנים ולמשוך את הציוד הנדרש לזיווד הטנקים העירומים.
התחמושת הייתה שמורה בבונקר מרוחק, מאחורי ערמות של פגזים כבדים משלל סוגים וגדלים, והעמסת הפגזים על הטנקים הייתה עשויה לגזול זמן רב ויקר. התחמושת הייתה נצורה בחבקי מתכת חזקים שפרימתם דרשה הפעלת כוח עד כדי פציעת הידיים.
בהבלחה של תושייה החליט מג"ד 278 יוסי עמיר ליצור קשר עם חברו מקיבוצו מזרע וביקש להביא בהקדם שתי מלגזות אזרחיות מן המפעל הקיבוצי. בעזרת המלגזות הובאו משטחי התחמושת אל הטנקים ובמאמץ גדול הועמסו הפגזים המתאימים. בתחקירים מעמיקים שנערכו לאחר הקרב נקבע שהבאת המלגזות האזרחיות ופעולתן היעילה היו גורם חשוב בקידומו של גדוד 278 אל חזית הקרב ובלימת הסורים.
בשל חוסר זמן לא נעשה תיאום כוונות, עניין שהשפעתו הייתה קריטית בהיתקלויות הראשונות. תיאום הכוונות בוצע תוך כדי קרב. רק בחלק מן הטנקים הוצבו מקלעים, לכמה מן המפקדים לא היו משקפות, והיו חיילים שיצאו לקרב בלי נשק אישי. מפקד אוגדה 36 רפאל איתן עדכן בתמצית את מח"ט 179 על המצב בחזית ואישר את רוח השמועות:
המצב קטסטרופה! ברגע שיש לך שלושה טנקים וקצין, ללא קשר למבנה האורגני, שלח אותם באופן מידי לנפאח. באזור ציר הנפט אין כעת אף דובר עברית!"
ליל בלהות בנפאח
המח"ט האיץ במג"ד 266 עוזי מור לצאת לחזית ללא כל השתהות. בשעה 22:00 יצאו שבעה טנקים, בכל אחד מהם תריסר פגזים מעיכים במקום שבעים ושניים פגזים חודרי שריון. הציוד היה חסר. הכוונות של הטנקים לא היו מאופסות. לוחמים חתמו על סרבלים שלא היו במידותיהם ונאלצו ללבוש סרבלים צרים או גדולים מדי שהקשו מאוד על תנועתם. מפות צבאיות לא נמצאו כלל. מפקד הפלוגה אמנון שרון ניגש לחדר המבצעים והוריד מן הקיר את המפה שהייתה תלויה עליו. ממכשירי הקשר בקעו קולות שלחצו על הגדוד לנוע לאלתר.
הטנקים נערכו לעלייה דרך גשר בנות יעקב. הקמב"ץ עדכן שציר הנפט נתון לשליטה סורית, וחטיבה 188 נכתשת בקרבות בלימה עקובים מדם. הסורים היו מצוידים במכשירי ראיית לילה. חיילים ומפקדים רבים נהרגו. פניות חוזרות ונשנות לבקשת תגבורת ממפקדת האוגדה נענו בדחייה כיוון שעדיין לא היו כוחות ערוכים לקרב.
הסורים התקדמו לכיוון בסיס נפאח. הם שעטו במרחבים במהלך הלילה ונדמה היה שאי אפשר לבלום את התקדמותם אל בקעת כנרות ומשם אל הרי הגליל ופנים מדינת ישראל. הטנקים של גדוד 266 נעו בחשכת לילה בלי אורות. הם לא היו מצוידים באמצעי ראיית לילה, ואילו את האויב שימשה יכולת אינפרא-אדום והוא נהנה מיתרון משמעותי. הכביש היה צר והניווט בעלטת הלילה היה קשה מאוד. הגדוד המשיך להעפיל מזרחה.
בשעה 00:15 הגיעו הטנקים של גדוד 266 אל ציר הנפט הצר והמשובש. הם השתלבו בקרב עליו פיקד קצין חטיבה 188 צביקה גרינוולד ותוך דקות ספורות נקלעו למארב קטלני. כדור אש ענקי טס לעברם ונחת לפני הטנק של מפקד הפלוגה אמנון מפקד הפלוגה. טנקים רבים נפגעו. חיילים נפצעו ונהרגו. במהלך הלילה השלימו כוחות חטיבה 179 את התארגנותם ולפנות בוקר היו ערוכים לצאת לקרב.
תיסע, תיתקל, תילחם
הפקודות שהועברו למפקדים היו כלליות למדי: "תיסע, תיתקל, תילחם". הטנקים נעו על שרשראות ממחנה נפתלי וגלשו במורדות הגליל התחתון אל הכינרת. בשל הדחיפות הבהולה הוחלט לנוע בכביש הראשי ולחצות את העיר טבריה. נהגי הטנקים השתדלו, לא תמיד בהצלחה, שלא לגרום נזק לאספלט בכבישים, והתפתלו בזהירות ברחובות הצרים של העיר. קצב התנועה האיטי היה למורת רוחם של לוחמים רבים, שהביעו חשש מפני סיום המלחמה טרם הצטרפותם ללחימה. לפנות זריחה הגיעו לצפון האגם ונערכו לחציית הירדן.
גדוד 96 בפיקוד ישראל לוין וחפ"ק החטיבה נעו לכיוון מעבר גשר אריק, על אפיק נהר הירדן. השמש עלתה ממזרח וסנוורה את פני הלוחמים. הכוח נקלע למארב, ושני טנקים נפגעו ובערו באש. את מראה צומת קצביה בעת הקרב תיאר קצין האג"ם גיורא בירן:
בעמק רחב הידיים חנו במרחק ארבע מאות מטרים מאתנו מאות כלי רכב ורק"ם של האויב. טנקים, נגמ"שים ותותחים. אם היינו מאחרים בחצי שעה הם היו שולטים לחלוטין בשטח ולא היה מה שיעצור אותם מלגלוש לכנרת"
בשעה 7:00 בבוקר חצה גדוד 278 בפיקוד יוסי עמיר את הגשר. בקצה המתין להם בדריכות בג'יפ צבאי תא"ל אורי בראון, ראש מטה מבצעים בפיקוד הצפון. פני הקצין הבכיר והחסון הפיקו מתיחות ותחושת דחיפות. כמעט כל הכוחות הלוחמים הסדירים רוכזו באותה שעה בצפון הרמה ונדמה היה שדרום הרמה פרוץ. בראון הורה ליוסי עמיר לחסום בהקדם את מֵצר אל על שבין ערוצי נחל הרוקד ונחל דליות, ולשלוט בו "בכל מחיר".
המצר, שרוחבו 1,600 מטרים, היה מעבר אסטרטגי ראשון במעלה ואסור היה בתכלית לאפשר לסורים לשלוט בו. בראון הוסיף לשדר ברשת הקשר הגדודית משך שעות ארוכות ומדי פעם שב והטעים את צמד המילים "בכל מחיר".
גדודי חטיבה 179 התפרסו במרחבי רמת הגולן, מדרום לצפון. הם ניהלו עשרות קרבות שהיו עתירים מעשי גבורה ותושייה והשתתפו בבלימה מוחלטת של הכוחות הסוריים שהיו עדיפים במניינם. החטיבה לחמה בקרב הגדול בחושניה וחדרה אל עומק המובלעת הסורית, תוך קרבות תופת שגבו פגיעות קשות בנפש.
לכוחות הסוריים שפלשו לרמת הגולן סייעו לוחמים מעיראק, ירדן, מרוקו וסעודיה ואפילו מקובה הרחוקה נשלחו ג'יפים. בתום הקרב האחרון של חטיבה 179 ירדו הטנקים מרמת הגולן, שבעי קרבות, אבדות וניצחונות. מפקד החטיבה שנפצע במהלך הקרבות נקרא להתייצב בדחיפות בפני מפקד האוגדה דן לנר, שאמר לו בפנים חתומות: "אחיך יוסף נהרג בקרב".
יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה זכור כמחבר השיר 'אור וירושלים'. הוא לחם כמפקד פלוגה בגדוד 39 אשר היה מסופח לחטיבה 179 בפיקודו של אחיו. אחרי מותו הועלה יוסף שריג לדרגת רב סרן והוענק לו עיטור המופת.
עד קצה הכוחות
מלחמת יום הכיפורים הייתה מהקשות במלחמות ישראל. היא הייתה רצופה במעשי גבורה ורעות, החלה בעמדת נחיתות ונחתמה בניצחון צבאי גדול. בשל עוצמת האובדן והמבוכה לא הביא הניצחון להתרוממות רוח ציבורית, אך המלחמה הצמיחה פרשיות שהפכו למיתוס והשתלבו במורשת התהילה של צה"ל. חטיבה 179 לא זכתה לתהילה זו.
חטיבה 179 סימלה את גבולות מלחמת יום הכיפורים. לוחמיה הגיעו באש קרבות עד הנקודה המרוחקת ביותר הן בגזרה הסורית הן בגזרה המצרית. לוחמי החטיבה גויסו טרם ראשית המלחמה והיו מאחרוני המשוחררים מן השירות ביום העצמאות תשל"ד.
מחיר הדמים והשכול היה כבד מנשוא, צורב ולוהט. כעת היה על לוחמי החטיבה לדלות מתוך עצמם כוחות איתנים של התמודדות עם שיבה אל השגרה הברוכה, תוך הגשמת ערך הרעות עם חבריהם הפצועים בגופם והמצולקים בנפשם ועם המשפחות השכולות.
משך עשרות שנים חלקו הלוחמים את סיפורם ומחשבותיהם בעיקר בינם ובין עצמם. רבים מהם התעטפו בשתיקה. רק בשבוע שעבר, חנוכה תשע"ט, הושלם הספר 'ראם – סיפורה של חטיבה' בו נפרס לראשונה סיפור הגבורה של חטיבת ראם, באיחור של 45 שנים.
ניתן להשיג את הספר 'ראם – ספורה של חטיבה' מאת הדס ועופר רגב בעמותת ראם. ליצירת קשר: ראובן שגיא בטלפון 054-7920222 או במייל: reuven.sagi47@gmail.com
הדס ועפר כל הכבוד על חשיפת סיפורה הכמעט נשכח של חטיבה 179.
הגיע הזמן שתהילת הגיבורים תופץ בציבור הרחב.
מידי שנה אנו מעלים על נס את גבורתם של המכבים מימים עברו.
ניזכור גם את גבורתם של המכבים בעת החדשה
גיבןרים שבנחישותם הצליחו לגבור על אויב עדיף וערוך בנשק חדיש.
יהי זיכרם של הנופלים ברוך
כמה שבריק צודק!
אני מרכין ראש בפני הגיבורים שלנו. חשוב לזכור לאיזה פסגות של גבורה אנו מסוגלים להעפיל. רק תסמנו אתגרים ונסיג אותם. בעזרת השם.
במהלך מלחמת יום כיפור, גדוד 39 לא היה מסופח לחטיבה 179.
הגדוד היה שייך לחטיבה 188 ונלחם כל המלחמה עם חטיבה 4.
אחרי המלחמה הגדוד צורף לחטיבה והיה ראוי לתת לו מעט יותר פוקוס.
גדוד 39 היה גדוד המילואים של חטיבה 188. כאשר גוייסו הלוחמים, כבר לא פעלה חטיבה 188 כחטיבה הם פעלו תחת פיקוד חטיבה 4. פלוגה ז' בבפיקודו של יוסף שריג טיפסה לרמת הגולן דרך מעלה גמלא, לחמה בחושניה ובהמשך בחאן ארנבה, תחת פיקוד חטיבה 179
ניתן להזכיר שחלק מגדוד 96 בפיקוד "זברה", ישראל אריאלי, שכלל גם אנשי צוות סדירים מהימח"ים – נשלח מרמת הגולן לסיני והשתתף בקרבות מערבית לתעלת-סואץ.
כל חטיבה 179 ובכלל זה גדוד 96 בפיקודו של אריאלי לחמה מעבר לתעלת סואץ
הייתי אני בחט"ג של גדוד 39 שבמקור היה חלק מ 188 . מסקרן אותי לדעת אם מישהו זוכר לאן התפזרו יתר הפלוגות במהלך הלחימה .
יש להזכיר שחלק מגדוד 96 בפיקודו של "זברה"ישראל אריאלי , שכלל גם אנשי צוות סדירים מהימ"חים , נשלח מהמובלעת הסורית לחזית בסיני – ונלחם מערבית לתעלת סואץ.
בימים אלה, כשהאלוף בריק זועק את מחדליו של הרמטכ"ל הפוליטי אייזנקונץ, הוא מקבל תגובות מבטלות המעמידות אותו באור של טיפש ומטרידן ! מקווה שיתיחסו להתראותיו של האלוף בריק בשיא הרצינות ושההתיחסות אליהן בשטח יהיו כאל עובדות לבן נחזה שוב בהתמוטטות הקווים ובנייתן החוזרת על דמינו ודם בנינו ורעינו.
באמת מלחמות גבורה בתנאי התחלה גרועים
יש הרבה עדויות וסיפורים לגבורות בזמן המלחמה בכל החזיתות ומזכיר לי מה שמיוחס לדוד בן גוריון שאמר מי שאינו מאמין בניסים הוא לא ראליסטי. מה שמטריד אותי כבר המון שנים זה שאף אחד לא מדבר על מה שהיה לפני המלחמה וזה נותן לי הרגשה לא נוחה של נסיונות להכחשה כאילו זה לא קרה.
חשוב לזכור מה שהיה לפני פרוץ הקרבות כי אם לא נבין זה יקרה עוד פעם. צריך לבחון את העובדות הידועות לפני המלחמה ואילו הן כפי שאני ראיתי בזמן אמת:
ראו את האויב מתעצם ולא עשו דבר לפגוע בהתעצמות האויב
השתיקו את התעצמות האויב כדי שאזרחי ישראל לא ידעו דבר וילחצו למכת מנע
לא הכינו עתודות מילואים למקרה של התקפת האויב ובעצם התנגדו לגיוס מילואים כלשהו
הפקירו את לוחמי המעוזים למרות שברור שהמעוזים אינם מסוגלים לעצור את התקפת האויב
הפקירו את ישובי הצפון להתקפת האויב
ניטרלו כמה מההגנות בתעלה לפני ההתקפה
אפשרו לאוייב להתקיף ראשון
אילו כמה מהמחדלים שאני יודע והיו גלויים. אני מניח שיש עוד הרבה מחדלים אחרים שלא היו גלויים. במקום חקירה של ממש קיבלו את תאטרון אגרנט שנראה לכאורה משתף פעולה עם השלטון כד להגן על השלטון ולהפיל את האשמה על הצבא שדווקא עשה עבודה למופת. ברור הוא, אפילו לשופטים הנכבדים, שהצבא מקבל הוראות מהשלטון ולכן אי אפשר להפריד.
כל זה מראה לי שאנשים בעמדות מפתח בשלטון החליטו מסיבות הידועות להם לתת לאויב להתקיף ראשון וזה נראה לי מעילה בתפקיד שלא לומר בגידה בתפקיד ביודעין. לפי כל תורת לחימה אם רואים את האויב מתעצם לפנינו ברור הוא שהאויב מתכוון לפלוש ולכן צריך לפגוע בהתעצמות הזאת. כמו כן אולי כדאי להודיע לציבור שיתכן שתהיה מלחמה ואולי כדאי לאגור קצת אוכל ומים. האם לא הודיעו לציבור כי פחדו שהציבור ילחץ לצאת להתקפת מנע כפי שהיה למשל בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים?
האם הפקירו את לוחמי המעוזים כי לא רצו לאותת לאויב שאנחנו יודעים שהם עומדים לפלוש ואולי האויב יחליט לא לפלוש כי יתכן שיש שם מלכודת כלשהי?
כל זה מראה לי שיש אנשים בארץ שמחליטים שהם יודעים טוב יותר מכולם מה צריך לעשות וגורמים נזקים, למשל עוד דוגמא הסכם אוסלו. הרבה אנשי אחרים בעמדות מפתח אינם מגיבים אפילו אם הם חושבים שצריך להגיב כי הם קשורים אחד לשני בהטבות שונות ולכן אינם מתריעים.
זאת בעיה.
נראה שהשלטון של אותה תקופה ידע על התארגנות למלחמה של ארצות ערב אך העדיף אולי בלחץ חיצוני לתת לערבים יתרון בגלל הניצחון המוחץ של יום כיפור. ובזה כביכול לרצות את העולם על הניצחון המוחץ של 67. הם היו מנופחים מאגו ולא תארו לעצמם לאיזה מקום מסוכן הם לוקחים את ישראל ואזרחיה. כמובן שמאז לא נעשתה בדיקה רצינית כדי להבין מה היה שם והכל הושתק ומושתק עדייין.
כבוד ללוחמים מהחטיבה. תמשיכו בכתבות כמו אלו שמציגות את גבורת הלוחמים הישראלים בניגוד לרוח הנכאים שעולה לנו מהתקשורת הראשית בישראל
א. האם ההיסטוריה חוזרת ?
– האלוף יצחק בריק המתבסס על מאות פגישותיו עם היחידות בשדה ובבסיסים טוען כי צה"ל אינו כשיר למלחמה העתידית.
הטענה לכשעצמה אינה מטרידה.
מטרידה ההכחשה הצה"לית הגורפת של מסקנותיו המגובהה על ידי ועדה שמינה אייזנקוט.
יש לקוות שהאלוף כוכבי ינער את המערכת נער היטב.
ב. צפו בנתונים על התעצמות בעלת משמעות אסטרטגית של צבא מצרים המלווה בעצימת עינים של כלל מערכות הבטחון- האתר מנוהל על ידי סגן אלוף (דימ) אלי דקל בכיר לשעבר בכל הקשור לשטח:
https://www.youtube.com/results?search_query=StrategicAnalysisOfEgypt
בספר לבנון המלחמה הנשכחת
מתואר מי שהיה מח"ט אביב כוכבי, לא הייתי בונה עליו כמי שינער את הצבא.
שלום וחג שמח.
לצערי הרב הסיפור של חט' ראם היה למספר יחידות .גדס"ר 288 עבר סיפור זהה .
שלב התארגנות ללא ציוד נסיעה ממחנה עופר ליד ירושלים לצמח בנסיעת לילה על שרשרות .
לגדוד היו 28 שוט קל ו – 28 נגמשי "זלדה " ו 12 ג'פים .
הכוח הגיע כולו לצמח בתידלוק הכלים בתחנת הדלק בצמח . השלמת ציוד חלקי בלבד .ללא נשק אישי ללא משקפות ללא תאום כוונות עליה לרמת הגולן ב"צומת קורסי".
מודעין תעלו וכבר תפגשו את הסורים. ליד גבעת יואב כבר פגשנו את המלחמה דרך תל סקי מוצב 116 וחילוץ לוחמי המוצבים .ג'וחדר 351 ותל פרס כניסה למובלעת תל את מל ותל מסחרה מול תל חרה . ואין מילה אחת טובה לגדוד. יה יה ויוסי פלד לקחו מספרי סיפורים . קיבלתי מכתב מיה יה ומלשכת הרמטכ"ל מכתב שבספר בודדים על התל נפלה טעות
החטיבה ירדה מהגולן לסיני עם אגד קרב שכלל כ35 טנקים רכובים על מובילים ותוך פחות מ24 שעות עמדו אל מול התעלה. משם חצו על גשר הסלילים למצרים עד הקמט ה101 על כביש קהיר. כמו כן הגיעה החטיבה עד נמל עדבייה.
איפה מוצאים ספר יד שניה?
את תחילת המלחמה זכיתי לראות בפרוג הראשון שנפל במגדל העמק והתחילו לשדר את הסיסמאות ברדיו והסיסמא הרביעית הייתה שלנו של חטיבה 274 חטיבת טירן 4 ו 5 (טנקי T 54 ו T55) מטכ"לית ולמחנה חסה הגעתי לפני רדת החשיכה ובלאגן אימים כי רוב הטנקים היו במש"א 7200 בהחלפת תותחים מ 100 מ"מ רוסי ל 105 שריר וכל אחד שהגיע לקח טנק מהסככות ונסענו באופן עצמאי לבונקר התחמושת והתחלנו להעמיס פגזים מאיך וח"ש מנעל על הסיפון ושהגיעו חילים וקצינים עזרו להכניס את הפגזים דרך הצריח לטנק + רימונים וארגזי כדורים למגביל ולמקלע המפקד 0.3 וניתנה לנו לראשונים שהגיעו להישאר בבונקר ולעזור לצוותים שיגיעו לחמש את הטנקים. היות ובימ"ח לא היו הרבה טנקים (רובם היו במש"א) צוותו הטנקים ויצאו על שרשראות דרומה.
נשארנו בחסה הרבה צוותים ללא טנקים וביום השלישי העלו אותנו לרמה להוריד טנקי שלל (55 ו 62) שמישים לסדנא 650 בג'וליס להחלפת קשר ומקלעי 0.3 (את המגביל השאירו גורינוב) ומיד הורידו אותנו לסיני לצומת רפידים ומשם על שרשראות לטסה
וחוזר לסיפור חזרה ברמת הגולן שצוותי הטנקים חולקו ל 2 מוקדים ואני הייתי בציר הדרומי לכוון חושניה.
זוכר שמהיום הרביעי התחלנו באיסוף טנקים שמישים ופעם ראשונה שעליתי על T62 והורדתי אותו למטווח גולן. העליתי אותו על מוביל והחזירו אותי להמשך הורדת טנקי שלל שהמטרה הייתה להוריד כמה שיותר טנקים לסיני.
קצת לרשמים מהעברת ה T62 מחושניה על הכביש מלא בדרגים ישראלים שהתותח לאחור ומקסימום למעלה ועל הצריח פנל זוהר צהוב (זיהוי למטוסים) ודגל ישראל על האנטנה ואתה רואה את החיילים מהדרגים שלא מבינים מהיכן הגיעו טנקים סורים עד אליהם ולא פעם עצרו אותך קצינים והתחילו לתחקר אותנו לאן אנחנו לוקחים את הטנקים.
ביום שישי להורדת טנקי השלל כזכור לי ניתנה לי פקודה לרדת עם ה T55 לסדנא 650 בוצע תהליך של צביעת הטנק החלפת קשר ןמקלע מפקד 0.3 ומיד המשך לסיני וחבירה עם החטיבה שישבה בציר טליסמן וכניסה למלחמה ב 14.10.73
אבקש לציין שמזרע עשתה ביום 40 שנה למלחמה סיור לרמה ובאוטובוס שנסעתי לא ידעו כלל על הורדת טנקי שלל למלחמה בסיני ולא ידעו על חטיבה 274 שהייתה כולה על בסיס הרכבים הרוסים.
ברור שכל פאנקיסט שנלחם ביום הכפורים על הגנת המולדת הוא גיבור מלחמה ואין חולק על כך ואלה האנשים שהצילו לנו את המדינה בשעות הכי קשות שהיו כאן וזה עם כל הכבוד לכל לוחמי השירות המובחרות הגבורים שלנו
אחיי גיבורי התהילה.
מצדיע ומרכין את הראש לנוכח גבורתם של לוחמי 179.
מצטרף לתגובתו של מוטי (7) המזכיר את הביקורת של האלוף בריק לגבי המוכנות של צה"ל, בדגש כמובן לכוחות היבשה ובעיקר לשיריון.
אודי, הקריאה: "אחי גיבורי התהילה קדימה הסתער, כל עם ישראל מאחוריכם", היתה קריאתו של זברה בעת ההסתערות לעבר כפר נסג' ותל קרין. הקריאה היתה כמו זריקת אנדרלנין
מדינת ישראל חבה את חייה לשריונרים הענווים והגיבורים כארי!
לוחמים יקרים
אני רוצה לומר השריון זה החייל שספג אכי הרבה נופלים יהיה זכרם ברוך והכי פחות מדובר ומוחצן החייל לא מקבל את הכבוד שמגיע לו אני מצדיע לחייל ולכל לוחמוו
בעבר קראתי כתבה שהסורים והמצרים
לא תכננו לכבוש את המדינה
אלא לכבוש שטח מסויים ולהחזיק בו
כשהמטרה א' החזרת הכבוד האבוד.
ב' הגעה למוומ מתוך ניצחון להחזרת סיני והגולן.
אז האם זה נכון שהמצרים עצרו?
ואם כן אז לא היה חשש לנפילת המדינה כי האוייב
לא תכנן לכבוש את המדינה מלכתחילה
אז כל תיאורי הגבורה על הצלת המדינה אינו מדוייק.
מה התשובה?
נסיג אותם? אוי ואבוי. שוב נסיגה? יש לקוות שחשבת לכתוב שנשיג את המטרות שנציב לעצמנו. הלוואי, אמן
כשיהיה לך עסק עם מלכת הולנד תחשוב בצורה אבירית כזאת רק תראה בסוריה ובכל המזרח התיכון מה ערבים עושים לערבים
מלחמה זה לא משחק כדורגל ,המפסיד נשחט.
צריך להגיד תודה כל יום ליושב במרומים ולחיילים האמיצים שמנעו שחיטה כוללת ועצרו בגופם את האויב הנורא מכל
אנחנו אנשי החימוש.חוליות טכניות.חברי ואני מגדוד 96 לא מצאנו שום איזכור לפעלנו ועבודותינו להחזרה לכשרות תחת ארטילריה .
וחבל.
לגבי תיאור מיקום הקרב על מיצר אל על, האם מישהו יכול לתקן טעויות בטקסט? נחל הרוקאד הוא בדרום הרמה, ונחל דליות בצפ' מז' הכנרת. כמו כן, האם הכוח שהגיע לגשר אריק נתקל במארב לפני חציית הגשר או על הרמה כבר? פשוט לא ברור מהטקסט.
אחיי גיבורי התהילה. מצדיע ומרכין את הראש לנוכח גבורתם של לוחמי 179.
אך תהילה זו , לא הבליטה במיוחד את פעילותם וגבורתם של חיילי גדוד 39 מחטיבה 179. שספגו אבדות בקרבות רמת הגולן.
כאילו לא למדנו דבר.
בעתון ידיעות אחרונות של ערב חג סוכות 20-09-2021,מאמר של אהוד ברק,על המחדל האירני לפצצת גרעינית,ובאתר YNET
אליעד שרגא עורך דין , מייסד ויושב ראש של התנועה למען איכות השלטון בישראל מנסה לשכנע את ראש הממשלה בנט,להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא הצוללות.
זילזול מ-א עד ת באזרחי המדינה,מצד אלה שאמורים להגן על האזרחים