הבעיה האמיתית עם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז

מאמר זה ראה אור לראשונה באנגלית בכתב העת טאבלט, והוא מובא כאן ברשות המערכת.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission.

***

בשבוע אחד בקיץ 2018, ספקי הבוץ הפוליטי מצאו לעצמם דאגה חדשה להעכיר איתה עוד יותר את המים העכורים גם כך של השיח הציבורי – אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ותפיסתה הקלושה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כמה שבועות קודם לכן, פעילת המפלגה הדמוקרטית הצעירה זכתה בניצחון מפתיע בבחירות המקדימות במחוז ה-14 של ניו-יורק כאשר גברה על חבר הקונגרס הוותיק ג'ו קראולי. כמובן שבהיות התרבות שלנו קצרת נשימה וחסרת סבלנות, אוקסיו-קורטז הוכתרה מיד כעתיד המפלגה והוזמנה לחלוק את השקפותיה בשורת ראיונות טלוויזיונים.

באחד מאותם ראיונות, המנחה בערוץ PBS מרגרט הובר ביקשה מאוקסיו-קורטז להסביר ציוץ אותו כתבה במהלך קמפיין הבחירות שלה ובו הגדירה את פעולות ישראל בגבול עזה כ"טבח". האורחת גמגמה בתגובה מספר אמירות חסרות פשר וכאשר נדרשה שוב להיות ספציפית יותר חייכה והודתה: "אני לא מומחית בגיאופוליטיקה של הסוגיה הזו".

הכנות הרגעית הזו עוררה פרץ תגובות זועמות ברשתות החברתיות, כולן שיערו כי ההצהרות השטחיות של אוקסיו-קורטז (שבעצמה חזרה מספר פעמים על תמיכתה בפתרון שתי המדינות ובזכות הקיום של ישראל) מסמלות גל אנטי-ישראלי חדש בשמאל האמריקני. צר לי לבשר שיש לנו בעיות הרבה יותר גדולות.

מה שהסתתר מאחורי אמירותיה הסתמיות של אוקסיו-קורטז על ישראל (שנשמעו בדיוק כמו רוב חברי המפלגה הדמוקרטית בימים אלה), היו השקפותיה על נושא קרוב הרבה יותר לבית. כאשר הובר ביקשה מהמועמדת הצעירה להתייחס לשיעורי האבטלה הנמוכים שהיו באותה העת בשפל של 17 שנים, אוקסיו-קורטז חלקה על העובדות.

"המספרים שהזכרת הם חלק מהבעיה", טענה. "את מסתכלת במספרים ואומרת שהאבטלה נמוכה והכל בסדר. אבל האבטלה נמוכה בגלל שלכולם יש שתי משרות. האבטלה נמוכה בגלל שאנשים עובדים 60, 70, 80 שעות בשבוע ובקושי יכולים להאכיל את הילדים שלהם".

לא צריך להיות כלכלן מומחה כדי להבין עד כמה שגויות היו ההצהרות האלה. ראשית כל, כפי שנואה סמית' מאתר 'בלומברג' ציין, מספר האמריקנים שעובדים בשתי משרות עמד אז על כחמישה אחוזים מכלל כוח העבודה, עוד שפל היסטורי. אך חשוב מכך, תשובתה של המעומדת הראתה כי אין לה מושג מה היא המשמעות האמיתית של מושג האבטלה – מספר האנשים שאינם מועסקים המחולק במספר האנשים שמרכיבים את כלל כוח העבודה. למספר המשרות המעשי אין שום השפעה על הנתונים האלה.

Socialist Ocasio-Cortez confronted with booming economy & low unemployment numbers.
She says "Unemployment is low because everyone has two jobs” and "Capitalism has not always existed in the world and will not always exist in the world.” pic.twitter.com/dxIqwqZn89

— Benny Johnson (@bennyjohnson) July 16, 2018

ניתן אולי לסלוח למועמדת צעירה ובלתי-מנוסה שאינה מכירה עד הסוף את העובדות, אפילו את החשובות שבהן. למעשה, יש משהו נוגע ללב כאשר מביטים כיצד בתם של הורים חרוצים הצליחה להגיע מעבודה כמלצרית עד לרשימה המצומצמת מאוד של אמריקנים שנבחרו לקונגרס על מנת להציע ולחוקק חוקים.

מה שיותר קשה להתעלם ממנו הוא חוסר ההבנה המוחלט של אוקסיו-קורטז לגבי האופן בו פועלות תפיסות בסיסיות. בכתבת פרופיל במגזין ה'ניו-יורקר' שראתה אור באותו שבוע, העורך דיוויד רמניק שיבח אותה על היותה "האגף השמאלי של האפשרי", ביטוי שהושאל מהפרופסור הרדיקלי מייקל הרינגטון, מייסד ארגון 'הסוציאל-דמוקרטים של אמריקה'. אך האפשרי, הן משמאל והן מימין, תלוי קודם כל בהבנה ברורה של איך המציאות באמת עובדת ולא בסיפורי אגדות שבהם משאלות הלב, טינות ותיקות ותשוקות מבעבעות מתחברות איכשהו יחדיו לעולם נחמד וטוב יותר. אנשים שאינם מחזיקים עדיין בתפיסת מציאות מגובשת צריכים לחשוב היטב בטרם יציבו את עצמם כמועמדים להנהגה.

אני מודע לכך שהמשפט הקודם סותר אגדה אמריקנית שמחה הרבה יותר לפיה כל אדם יכול להיות כל מה שירצה בו. אוקסיו-קורטז עצמה סיפרה לרמניק גרסה יפה של התֶּמָה הזו כאשר סיפרה על ביקור ילדות בעיר הבירה בו היא ואביה טבלו רגליהם בבריכת הנוי הסמוכה לאנדרטת וושינגטון. "את יודעת, זו הממשלה שלנו. כל זה שייך לנו, זה שייך לך", היא נזכרה בדברי האב. "וכך כאשר הגעתי בעצמי לגבעת הקפיטול זה מה שהיה במחשבתי. אני מרגישה כאילו זה אמור להיות שלנו. לא הכל שייך לכולנו, עדיין לא. אך זו כל המטרה של להיבחר לקונגרס, לא?".

בפועל, המטרה הבסיסית של להיבחר לקונגרס היא להעביר חוקים המשפרים את חיי האזרחים באמריקה. כדי לעשות זאת באופן מוצלח, כוונות טובות והכרות שטחית עם הבעיות של קהל המצביעים שלך פשוט אינן מספיקות. היום יותר מתמיד, התפקיד דורש אנשים רציניים, ומאנשים רציניים אנחנו מצפים להכיר כמה תפיסות בסיסיות לפני שיצייצו בטוויטר או יכריזו על עצמם בראיון טלוויזיוני כקולו של הדור.

למרבה הצער, אוקסיו-קורטז אינה היחידה שמחזיקה בהבנה לפיה רגשות קודמות להבנת המציאות וכל מידה של אחריות אישית. פעם אחר פעם, חברי הדור שלה (המושמץ גם כך) בוחרים בהתקפי זעם ילדותיים במקום בשיח הגיוני ומשעמם של מבוגרים. התפיסה הפשטנית והבכיינית הזו נראתה היטב בשני מקרים מתוקשרים בהם סטודנטים אמריקנים שהשתתפו בטיול 'תגלית' החינמי בישראל נטשו אותו באמצע לאחר שדרשו "להיפגש גם עם פלסטינים". זו דוגמה נוספת למה שקורה כאשר הפוליטיקה נתפסת כלא יותר מעוד במה להעלות בה מיצגים אומנותיים.

אותם צעירים חשו באמת ובתמים שהדעות שלהם חשובות. אך מה שלא היה חשוב כל כך עבור אותם מפונקים היו דברים אחרים כמו עובדות, הצורך לברור אותן מתוך זרם המידע האינסופי בנושא שלגביו הם טוענים כי הוא כה חשוב להם, או ההשלכות שעשויות להיות למעשיהם על אנשים בעולם האמיתי. הם מרגישים כאילו הכל שייך רק להם, תחושת זכאות שאינה מבוססת על ידע כלשהו או על הצורך להקריב משהו.

אם נרצה או בכך או לא, אנשים כמו נוטשי 'תגלית' ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז יהיו אלה שככל הנראה ימצאו את עצמם בקרוב במוקדי הכוח. זהו הכרח דמוגרפי. לכן, במקום לצעוק עליהם בגלל שאמרו כך או אחרת לגבי ישראל, עלינו להתמקד בתמונה הרחבה היותר ולדרוש שאותם צלבנים צעירים יפגינו רצינות רבה יותר, לפחות כמו שהם מפגינים חוצפה וכעס. אלו השואפים להשתזף תחת הזרקורים, בין אם מדובר באוטובוס של 'תגלית', בקונגרס או בכל מקום אחר, צריכים קודם כל להוכיח שהם ראויים לאורם.