הבעיה האמיתית עם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז

התבטאויות אומללות של חברת הקונגרס בסוגיית ישראל מדאיגות פחות מאשר חוסר הידע הכללי וחוסר הרצון הדורי להכיר במציאות

תפיסה פשטנית ובכיינית. חברת הקונגרס אוקסיו-קורטז | Ståle Grut

מאמר זה ראה אור לראשונה באנגלית בכתב העת טאבלט, והוא מובא כאן ברשות המערכת.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission.

***

בשבוע אחד בקיץ 2018, ספקי הבוץ הפוליטי מצאו לעצמם דאגה חדשה להעכיר איתה עוד יותר את המים העכורים גם כך של השיח הציבורי – אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ותפיסתה הקלושה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כמה שבועות קודם לכן, פעילת המפלגה הדמוקרטית הצעירה זכתה בניצחון מפתיע בבחירות המקדימות במחוז ה-14 של ניו-יורק כאשר גברה על חבר הקונגרס הוותיק ג'ו קראולי. כמובן שבהיות התרבות שלנו קצרת נשימה וחסרת סבלנות, אוקסיו-קורטז הוכתרה מיד כעתיד המפלגה והוזמנה לחלוק את השקפותיה בשורת ראיונות טלוויזיונים.

באחד מאותם ראיונות, המנחה בערוץ PBS מרגרט הובר ביקשה מאוקסיו-קורטז להסביר ציוץ אותו כתבה במהלך קמפיין הבחירות שלה ובו הגדירה את פעולות ישראל בגבול עזה כ"טבח". האורחת גמגמה בתגובה מספר אמירות חסרות פשר וכאשר נדרשה שוב להיות ספציפית יותר חייכה והודתה: "אני לא מומחית בגיאופוליטיקה של הסוגיה הזו".

הכנות הרגעית הזו עוררה פרץ תגובות זועמות ברשתות החברתיות, כולן שיערו כי ההצהרות השטחיות של אוקסיו-קורטז (שבעצמה חזרה מספר פעמים על תמיכתה בפתרון שתי המדינות ובזכות הקיום של ישראל) מסמלות גל אנטי-ישראלי חדש בשמאל האמריקני. צר לי לבשר שיש לנו בעיות הרבה יותר גדולות.

מה שהסתתר מאחורי אמירותיה הסתמיות של אוקסיו-קורטז על ישראל (שנשמעו בדיוק כמו רוב חברי המפלגה הדמוקרטית בימים אלה), היו השקפותיה על נושא קרוב הרבה יותר לבית. כאשר הובר ביקשה מהמועמדת הצעירה להתייחס לשיעורי האבטלה הנמוכים שהיו באותה העת בשפל של 17 שנים, אוקסיו-קורטז חלקה על העובדות.

"המספרים שהזכרת הם חלק מהבעיה", טענה. "את מסתכלת במספרים ואומרת שהאבטלה נמוכה והכל בסדר. אבל האבטלה נמוכה בגלל שלכולם יש שתי משרות. האבטלה נמוכה בגלל שאנשים עובדים 60, 70, 80 שעות בשבוע ובקושי יכולים להאכיל את הילדים שלהם".

לא צריך להיות כלכלן מומחה כדי להבין עד כמה שגויות היו ההצהרות האלה. ראשית כל, כפי שנואה סמית' מאתר 'בלומברג' ציין, מספר האמריקנים שעובדים בשתי משרות עמד אז על כחמישה אחוזים מכלל כוח העבודה, עוד שפל היסטורי. אך חשוב מכך, תשובתה של המעומדת הראתה כי אין לה מושג מה היא המשמעות האמיתית של מושג האבטלה – מספר האנשים שאינם מועסקים המחולק במספר האנשים שמרכיבים את כלל כוח העבודה. למספר המשרות המעשי אין שום השפעה על הנתונים האלה.

ניתן אולי לסלוח למועמדת צעירה ובלתי-מנוסה שאינה מכירה עד הסוף את העובדות, אפילו את החשובות שבהן. למעשה, יש משהו נוגע ללב כאשר מביטים כיצד בתם של הורים חרוצים הצליחה להגיע מעבודה כמלצרית עד לרשימה המצומצמת מאוד של אמריקנים שנבחרו לקונגרס על מנת להציע ולחוקק חוקים.

מה שיותר קשה להתעלם ממנו הוא חוסר ההבנה המוחלט של אוקסיו-קורטז לגבי האופן בו פועלות תפיסות בסיסיות. בכתבת פרופיל במגזין ה'ניו-יורקר' שראתה אור באותו שבוע, העורך דיוויד רמניק שיבח אותה על היותה "האגף השמאלי של האפשרי", ביטוי שהושאל מהפרופסור הרדיקלי מייקל הרינגטון, מייסד ארגון 'הסוציאל-דמוקרטים של אמריקה'. אך האפשרי, הן משמאל והן מימין, תלוי קודם כל בהבנה ברורה של איך המציאות באמת עובדת ולא בסיפורי אגדות שבהם משאלות הלב, טינות ותיקות ותשוקות מבעבעות מתחברות איכשהו יחדיו לעולם נחמד וטוב יותר. אנשים שאינם מחזיקים עדיין בתפיסת מציאות מגובשת צריכים לחשוב היטב בטרם יציבו את עצמם כמועמדים להנהגה.

אני מודע לכך שהמשפט הקודם סותר אגדה אמריקנית שמחה הרבה יותר לפיה כל אדם יכול להיות כל מה שירצה בו. אוקסיו-קורטז עצמה סיפרה לרמניק גרסה יפה של התֶּמָה הזו כאשר סיפרה על ביקור ילדות בעיר הבירה בו היא ואביה טבלו רגליהם בבריכת הנוי הסמוכה לאנדרטת וושינגטון. "את יודעת, זו הממשלה שלנו. כל זה שייך לנו, זה שייך לך", היא נזכרה בדברי האב. "וכך כאשר הגעתי בעצמי לגבעת הקפיטול זה מה שהיה במחשבתי. אני מרגישה כאילו זה אמור להיות שלנו. לא הכל שייך לכולנו, עדיין לא. אך זו כל המטרה של להיבחר לקונגרס, לא?".

בפועל, המטרה הבסיסית של להיבחר לקונגרס היא להעביר חוקים המשפרים את חיי האזרחים באמריקה. כדי לעשות זאת באופן מוצלח, כוונות טובות והכרות שטחית עם הבעיות של קהל המצביעים שלך פשוט אינן מספיקות. היום יותר מתמיד, התפקיד דורש אנשים רציניים, ומאנשים רציניים אנחנו מצפים להכיר כמה תפיסות בסיסיות לפני שיצייצו בטוויטר או יכריזו על עצמם בראיון טלוויזיוני כקולו של הדור.

למרבה הצער, אוקסיו-קורטז אינה היחידה שמחזיקה בהבנה לפיה רגשות קודמות להבנת המציאות וכל מידה של אחריות אישית. פעם אחר פעם, חברי הדור שלה (המושמץ גם כך) בוחרים בהתקפי זעם ילדותיים במקום בשיח הגיוני ומשעמם של מבוגרים. התפיסה הפשטנית והבכיינית הזו נראתה היטב בשני מקרים מתוקשרים בהם סטודנטים אמריקנים שהשתתפו בטיול 'תגלית' החינמי בישראל נטשו אותו באמצע לאחר שדרשו "להיפגש גם עם פלסטינים". זו דוגמה נוספת למה שקורה כאשר הפוליטיקה נתפסת כלא יותר מעוד במה להעלות בה מיצגים אומנותיים.

אותם צעירים חשו באמת ובתמים שהדעות שלהם חשובות. אך מה שלא היה חשוב כל כך עבור אותם מפונקים היו דברים אחרים כמו עובדות, הצורך לברור אותן מתוך זרם המידע האינסופי בנושא שלגביו הם טוענים כי הוא כה חשוב להם, או ההשלכות שעשויות להיות למעשיהם על אנשים בעולם האמיתי. הם מרגישים כאילו הכל שייך רק להם, תחושת זכאות שאינה מבוססת על ידע כלשהו או על הצורך להקריב משהו.

אם נרצה או בכך או לא, אנשים כמו נוטשי 'תגלית' ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז יהיו אלה שככל הנראה ימצאו את עצמם בקרוב במוקדי הכוח. זהו הכרח דמוגרפי. לכן, במקום לצעוק עליהם בגלל שאמרו כך או אחרת לגבי ישראל, עלינו להתמקד בתמונה הרחבה היותר ולדרוש שאותם צלבנים צעירים יפגינו רצינות רבה יותר, לפחות כמו שהם מפגינים חוצפה וכעס. אלו השואפים להשתזף תחת הזרקורים, בין אם מדובר באוטובוס של 'תגלית', בקונגרס או בכל מקום אחר, צריכים קודם כל להוכיח שהם ראויים לאורם.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. לדרוש מ-AOC ומעריציה, לגלות בגרות והכרת עובדות, זהה לדעתי, לדרישה מחתול רחוב, ללמוד את תורת היחסות של איינשטיין.

    ולא, לא מכיוון שאני מקביל את יכולותיה הקוגניטביות של AOC ושם מעריציה, לרמתו של חתול 🙂

    אלא מכיוון, שמי שנבחרה על בסיס "רגשות חשובים יותר מעובדות", תפגין את היכולות המצויינות כאן בכתבה (תרתי משמע), רק כאשר חתולים באמת יתחילו ללמד את תורת היחסות. כנ"ל לגבי צעירי הסמול האמריקאי – לדרוש מהם להכיר את העבודות ולחשוב בהגיון, זו כמעט פגיעה בנשמות העדינות אשר הולכים לקולדג' לא בשביל ללמוד ולהתעמק בהיבט נבחר של העולם סביבם/ן, אלא במטרה למצוא safe space מפני האמת שלא סיפרו להם, בדרכם/ן להוציא undergraduate ועד PhD, בפיזיקה פמניסטית של תנועת חזיות אסטורנומית.

    יש שם כמה, אשר מסוגלים לחשוב עצמאית – איתם/ן כדאי לשמור על ערוץ פתוח אך הסיכוי שישארו במפלגתה של AOC ולא יעברו למפלגה הרפובליקנית, זהה באמת לסיכוי שחתולים יסבירו כיצד e=mc2 קשור לייחסות. שיחות עם הגאונים האלה, תמיד מתירות אותי במצב זהה למחקר היסטורי של ברה"מ – פוליטרוקים צועקים שכל פשעיהם בוצעו בגלל ארה"ב (וזה קומיסר טיפוסי, אשר ראה את ארה"ב, רק בציור קיר של ועדת המפלגה הקומוניסטית המקומית).

    1. הבעיה האמיתית היא עם הכסף הגדול שמממן את האופרציה הזאת. כל עוד הם יכלו לשמור על כוחם, להציג את עצמם כדואגים לחלש אבל בפועל להמשיך לדפוק את העניים, ההצגה יכלה להמשך ללא הפרעה. חלקם כנראה עדיין מאמינים שהם יוכלו לנהל את המפלגה הדמוקרטית לעד אבל כנראה שהם טועים. קורטז ודומיה צמחו מתוך הזבל שהם פזרו כל השנים הללו ועכשיו הם משליטים את הרעיונות הללו על המפלגה באמת, לא רק בדיבורים. נראה מה יקרה…

    2. אמנם חתולים לעולם לא יוכלו ללמוד יחסות, אבל בדרך אקרובטית האופיינית רק להם, מסוגלים הם לעקם את המרחב-זמן.
      אפרופו AOC.

  2. בעיה נוספת שהמאמר לא נוגע בה היא הרמה הנמוכה של העיתונאים-איך קורה שקורטז מסוגלת לומר משפט שמראה על בורות כזו בכלכלה בתקשורת בלי שהכתבת לא תבקש ממנה להסביר מה הקשר בין מספר בעלי שתי משרות לבין רמת האבטלה ותחשוף את הדביליות. אני לא מצפה מהכתבת להיות בקיאה בעובדות על כל נושא(אם כי אחרי חשיפת טעות בעובדות שכזאת, הראיון הבא עם קורטז ולא משנה באיזה כלי תקשורת הוא יהיה, חייב להציב אותה מולן ולדורש הסבר) אבל לדרוש מעט הגיון זה משהו שכל אחד יכול לעשות.

  3. לארצות הברית יש נשיא
    ששיך לדור הקודם (או לשני דורות אחורה)
    וגם פולט בפומבי
    לא מעט שטויות.

  4. אני מקווה שתימצא הדרך לדלג על הדור הרקוב הזה בכל הנוגע לעמדות הנהגה. לא נראה לי שעוד אפשר לחנך אותם.