שעת המבחן של המחנה הלאומי

אחרי שנים של העדר יוזמה ואיבוד שליטה ומול משברים מבפנים ומחוץ, הימין הישראלי חייב להתעורר מבחינה רעיונית ומעשית

רה"מ נתניהו ושר הביטחון גנץ | צילום מסך

פעמיים נכשל בעבר המחנה הלאומי בהתמודדות מול האידיאולוגיה הפוסט-ציונית. הפעם הראשונה כאשר לא מצא פתרון לתהליך אוסלו האסוני, בפעם השנייה כאשר לא מנע את עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, ובמיוחד כאשר לא שיקם את המפעל הציוני לאחר שני האסונות הללו. היה ברור שיגיע גל שלישי, אך התעלמנו מכך ולא התכוננו ועכשיו אנחנו סופגים אותו במלואו.

למתקפה הנוכחית עשויה להיות השפעה גורלית על עתיד הציונות והמדינה היהודית. בל נטעה, מה שקורה כעת זו לא מתקפה משפטית על ראש הממשלה נתניהו, "רק" חוסר רצון מצד בג"ץ להרוס את בתי המחבלים, או עודף רצון של אותו בג"ץ להתערב בגסות בעבודת הכנסת ולבטל את חוקיה ולכפות עליה ועלינו את השקפתו הפוליטית. דורסנותה של "מפלגת בג"ץ" היא רק זירת קרב אחת במערכה האידיאולוגית הרחבה בין השמאל הפוסט-ציוני לימין הלאומי. התקשורת והאקדמיה מזמן נכבשו על ידי השמאל, ואיבדו כמעט לחלוטין את הפלורליזם הרעיוני ואת חופש הביטוי בשיתוף פעולה הדוק עם מערכת החינוך ועם עולם התרבות.

השמאל הפוסט-ציוני בונה את הצלחתו בין השאר על חוסר תגובה מתמשך (רעיוני ומעשי) של המחנה הלאומי הנובע מהעדר יוזמה ורצון לשלוט במצב. השמאל יודע היטב שהימין תמיד נגרר אחריו ורק מייצר תגובות בלתי מזיקות בשוליים, בלי לתקוף את סוגיות הליבה. לכן עד שלא נתחיל לתכנן את מהלכינו שנים צעדי קדימה – אסטרטגית וטקטית – נמשיך להיות מובלים. ולא נוכל להתחיל עד שלא נבין את הטעויות שעשינו.

הכישלון בהובלה אינו קשור רק לבעיית ה"משילות" המפורסמת. בלתי אפשרי למשול ללא משנה אידיאולוגית סדורה, פרי יצירתה של אליטה אינטלקטואלית שכמעט לא קיימת בעמדות המפתח. במשך דורות הימין לא יצר מנוע רעיוני משלו, והרכב הפוליטי של המחנה הלאומי נוסע בקושי על אדי הדלק האחרונים שנותרו עוד מלפני המהפך של 1977. הציונות הדתית עוד סחבה קצת את המחנה בשנות התשעים אבל גם כוחותיה שלה אפסו אחרי העקירה. והימין החילוני? במרוצת השנים הוא הזניח תהליכים ארוכי טווח וגם נכשל במשימות היום-יום. חוק הלאום הוא דוגמה טובה לכך. יותר משנתיים חלפו מאז חקיקתו – ומה נעשה בהמשך לאותו הישג לאומי חשוב? כלום. החלת הריבונות, רפורמות במערכת המשפט, שיקום החינוך הציוני (וחינוך בכלל) – כל זה היה אפשר לקדם על בסיס חוק היסוד ההיסטורי הזה.

כעת, מול ההתנגדות העזה, עלינו לסגור פערים תוך כדי תנועה. כן, הגיע זמן להדוף את הגל השלישי, לסדר את המחשבה הלאומית ואת הנשימה הציונית, לגייס את עתודות המילואים ולחזור לעניינים. במאבקים בתקשורת, מול מערכת המשפט ובמסדרונות האקדמיה ובעיקר – להציג לציבור חזון לאומי ברור. ללא מדינה ערבית ממערב לירדן, בלי שחיתות ופוליטיזציה במערכת המשפט, עם תקשורת חופשית ולא מגויסת, עם אקדמיה שעוסקת בהשכלה ומחקר ולא בתעמולה נגד המדינה וערכיה ועם עלייה ולא הגירה כלכלית של מי שאין לא בפעול זיקה ליהדות.

אם לא נתעורר כעת ונתחיל לפעול, חולשתנו מבפנים עשויה להוביל גם למתקפה אמיתית מבחוץ מצד אויבים שעוקבים בעניין רב אחרי יכולתנו לזהות סכנה ולהגיב ואחרי החוסן הלאומי הכללי שלנו. לכן כעת זו העת לפעול בכל העוצמה ובמקביל להיערך למערכה ארוכה. אין לנו ברירה אחרת – אנחנו עם הגב לקיר ובמבחן השלישי אסור לנו להיכשל.


מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס”ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בברה”מ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. ניתוח מעניין של המציאות וקריאת התעוררות חשובה. יישר כח

  2. מעניין והגיוני אבל נראה לי שגוי. השמאל לא השתלט על האקדמיה אלא על לימודי האווירה הריקים מהם נפלטים מאות ממורמרים חסרי יכולת להתפרנס. המדעים המדוייקים הקדמה והטכנולוגיה מעוזי ימין מובהקים. נכון שמנהיגי הימין רופסים במעשים ורק מדברים גבוה אבל העם בימין ולא נראה שזה ישתנה אלא ימתין למנהיג בעל אומץ וחזון. לפיכך ומנסיון של שנים האחרונות הליכוד זה פסה היסטוריה דהויה של מנהיגי מופת מלפני 15 שנים. כעת רק ימינה או ליברמן או בן גביר.

  3. מאמר חכם וחשוב. מה הסיבה לחוסר הפעילות של הימין מול ההשתלטות של השמאל? ההסבר שלי- מנהיגי הלכוד מזלזלים בבוחריהם, המסורתיים. הספרדים, או עולי ברית המועצות. המנהיגים רוצים למצא חן בעיני ה'אליטה' האשכנזית השמאלנית. זה התחיל במנחם בגין. בנאום הראשון שלו בכנסת אחר נצחונו בבחירות הפנה את דבריו פעם אחר פעם אל חברת כנסת של מפ"ם, שהיתה פרטיזנית במלחמת העולם השניה. אחרי שברחה מן הגטו הצטרפה לפולנים שלחמו נגד הנאצים ולחמה בגבורה.
    מנחם בגין נתן את כל סיני למצרים כדי להוכיח שהוא לא מביא מלחמה כמו שאמר עליו השמאל אלא מביא שלום. העביר את ההסכם עם סאדאת בתמיכה של מפלגת העבודה והתעלם מהתנגדות של אנשי חרות.יצחק שמיר מפקד הל"חי התנגד והצביע נגד אך בגין לא שאל את עצמו מדוע אדם לאומי כזה מתנגד. המצביעים של בגין הספרדים ודאי התנגדו להסכם, הם ידעו איך להתנהג עם ערבים והבינו כי כניעה כזאת אינה מביאה שלום אמתי.
    גם נתניהו על כל מעלותיו נאבק נואשות למצא חן בעיני השמאל. כאשר פרק את קול ישראל ויסד את תאגיד השדור 'כאן' לא דאג שיהיה בו יצוג לדעות. די לשמע את המבטא העברי המקולקל להבין שאין שם ספרדים, למשל ספרדים בעלי הגיה עברית נכונה ודעות לאומיות. התסביך הגלותי למצא חן בעינ הפריץ הפולני, למצא חן בעיני הגויים פועל ביסוד ההחלטות של בג"ץ, לא לגרש מסתנננים מוסלמים בלתי חוקיים כדי לשמור על 'זכויות אדם' בעיני ארופה, למרות שיש להם הרבה מדינות מוסלמיות לברוח אליהן, ובאותה החלטה ולרמוס את חייהם של תושבי דרום תל אביב יוצאי ארצות ערב.
    נתניהו לא פעל לעצר את התערבות בג"ץ בחקיקה ובעבודת הממשלה ורק עכשו נאלץ לחשוב על פתרון.

    1. "המנהיגים רוצים למצא חן בעיני ה’אליטה’ האשכנזית השמאלנית"?!
      נשמע פתטי, מאחר וכל מנהיגי הליכוד לדורותיו ללא יוצא מן הכלל היו והינם אשכנזים.
      מצחיק במיוחד שאתה משתמש במונח ה"אליטה האשכנזית" רק בהקשר לשמאל, "האליטה האשכנזית" נמצאת גם בימין וגם בשמאל, נתניהו עצמו הוא "אליטה אשכנזית", נתניהו (במקור מיליקובסקי) אגב ממוצא פולני-בלארוסי-רומני.
      משפחת נתניהו לסניפיה, מליונרים/מיליארדרים, פרופסורים, דודתו שושנה נתניהו היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס, קרוב משפחה אחר היה פרקליט המדינה השני, וכך הלאה.

  4. מצטער שלא היה לי זמן לענות עד עכשיו אבל זה דורש תשובה מתוך שיקול דעת.
    המאמר בעיני הוא מוטעה ומסוכן.
    קחו לדוגמה את הטענה שהחזון צריך להיות ״ללא מדינה ערבית ממערב לירדן״-מי אמר? האם בלתי אפשרי שנוכל לחזק את המתונים וללחוץ את האמצע וכך להביא שינוי ברחוב הפלסטיני וליצור פרטנר אמיתי? ומה הכותב מתיע לעשות עם כל הערבים שגרים פה? טרנפר? ת.ז. כחולה? יש פה הרבה חזונים(? חזונות?) אפשריים ואינני בטוח שניתן להכריע ביניהם.
    ולמעשה, גם לא נכון להכריע-אם ננסה לאכוף אחד נהפוך למעשה למה שהשמאל היום-חבורת פנאטים שמשוכנעים בחזון ספציפי שלא מסוגל להכיל או לסבול דעה אחרת ומוכן אפילו להשתיק כי מי שחושב אחרת הוא רשע שצריך להילחם בו לטובת העולם.
    אני סבור שהדרישה לפלורליזם באקדמיה, בתקשורת, בתרבות וכו׳ ולמלחמה בשחיתות צריכה לנבוע דווקא מתוך קבלת המגוון מצד אחד ודעת הרוב(דמוקרטיה) ככלי הכרעה מהצד השני. הדרישה צריכה להיות לתרבות של דיון, ניצול הזדמנויות והסקת מסקנות מתוך ענווה. בל נשכח, כל אדם הוא אינטליגנטי, הגיוני והכי חשןב:שואף לטוב לפי הגדרתו הפרטית.
    היופי והחוזק של הימין הוא דווקא מגוון הדעות שבפיסקה הראשונה של דברי, רק חבל שרבים בימין(הן המתון והן הקיצוני) מתקשים להכיל ולכבד זה את זה ובכך מחלישים וממוטטים את כל הגוש. בסופו של יום, עדיף שכל גוון אחרשל ימין יגיע להישג: לא משנה אם זה בן-גביר, פייגלין או כחלון מאשר שכל הימין יפסיד.

  5. ומה עם טוהר מידות בשלטון? זה לא חלק מהחזון?