טראמפ ראוי לפרס נובל לשלום, ולכן כנראה לא יזכה בו

אז האם מסתבר שלפוליטיקאים נורבגים יש בכל זאת חוש הומור, או שהם רק מנסים לעורר פרובוקציה בעצם הצעת מועמדתו של הנשיא האמריקני טראמפ כחתן פרס נובל לשלום, בשיאו של קמפיין רצח האופי הנרחב ביותר שעבר פוליטיקאי מערבי בשנים האחרונות?

במבט ראשון, יתכן שלטראמפ אכן יש סיכוי לזכות בפרס היוקרתי שנקרא על שמו של ממציא הדינמיט. הוא תיווך בהסכם הנורמליזציה בין ישראל ושתיים מאויבותיה לשעבר, ומדינות ערביות נוספות צפויות להצטרף בקרוב; הוא כנראה שם קץ גם לסכסוך האחרון על אדמת אירופה כאשר הביא לפשרה בין סרביה וקוסובו.

בשני המקרים הצליח הנשיא האמריקני לדלג מעל מכשולים היסטוריים ורגשיים אשר רבים, כולל כותב שורות אלה, לא האמינו שניתן לחצות בעתיד הנראה לעין. השאלות כיצד הוא עשה זאת ובאילו אמצעים השתמש כדי לסגור את העסקאות הן כרגע נושא לספקולציה. אך מה שחשוב מבחינת ועדת השופטים של פרס נובל היא העובדה שטראמפ עשה זאת – הוא הביא שלום וסיים סכסוכים.

דונלד טראמפ איש השלום? אנשי אליטות השמאל משני צדי האוקיינוס האטלנטי ודאי היו מגיבים לביטוי הזה בצחוק גדול או בזעקות שבר על "שערוריה!", אבל מבט קרוב יותר עשוי לספר לנו סיפור אחר.

מלחמה ושלום

ראשית כל, מלבד דווייט אייזנהאואר, טראמפ הוא הנשיא האמריקני הראשון מאז מלחמת העולם השנייה שלא הוביל את ארצו למלחמה, גדולה או קטנה. הארי טרומן לקח את ארה"ב למלחמת קוריאה, ג'ון קנדי הכניס אותה לבוץ של מלחמת ווייטנאם ויורשו לינדון ג'ונסון הרחיב את המלחמה לשכנה לאוס; ריצ'רד ניקסון וג'ראלד פורד הרחיבו אותה לקמבודיה; לרונלד רייגן הייתה מיני-מלחמה משלו בגרנאדה, בנוסף למלחמות שליחים באל-סלבדור וניקרגואה וסיוע לבריטים במלחמת איי פוקלנד.

ג'ורג' בוש האב הוביל את הפלישה לעיראק ופתח במלחמה קטנה אך יקרה מאוד בסומליה; ביל קלינטון גרר את ארה"ב אל לב הסכסוך ביגוסלביה; בוש הבן הלך על פלישה כפולה לאפגניסטן ובהמשך לעיראק.

ברק אובמה עירב את ארה"ב במלחמה בלוב בעודו פותח במלחמת הרחפנים הגדולה בהיסטוריה באפגניסטן, פקיסטן ותימן. הוא גם הסית כמה עמים ערביים למרד נגד הממשלות שלהן אך סירב לאחר מכן לנקוף אצבע ולעזור והצית את אש מלחמות האזרחים בסוריה בעיקר. גם תמיכתו באייתוללות של איראן עודדה אותם לזרז את מאמצי בניית האימפריה ולגרום לעוד נזק ואלימות במזרח התיכון.

בניגוד לכל אלה, איש העסקים טראמפ התעלם מחלק מיועציו הנצים וסירב לפתוח בפעולה צבאית נגד צפון קוריאה. הוא אפילו הסכים להשפיל את עצמו בעיני רבים והעניק לרודן הצפון-קוריאני קים ג'ונג-און יחס מכבד. בהמשך טראמפ הורה לעצור סדרה מתכוננת של תקיפות אוויריות נגד איראן, וניסה להגיע להסכם שלום עם הטאליבן באפגניסטן. אפשר להתווכח לגבי כל אחד מהצעדים האלה, במיוחד על הצעד השנוי במחלוקת להעניק לגיטימציה לטאליבן, אך אם שופטים על פיהקריטריונים של ועדת פרס נובל, כל הפעולות האלו נעשו במטרה להביא שלום.

עשו עסקאות, לא מלחמה

יחד עם זאת, ההחלטות על הפרס נשלטות בעיקרן על ידי אותן אליטות שמאל, כך שאני בספק גדול שהן יבחרו דווקא בטראמפ. אם בכל זאת יחליטו להעניק לו את הפרס הנחשב, הוא יהיה הנשיא האמריקני החמישי שיקבל אותו. הראשון לעשות זאת היה טדי רוזוולט בשנת 1906, עבור התיווך להפסקת אש במלחמת רוסיה-יפן בה רוסיה הפסידה. המגעים בין הצדדים לא פתרו את הסכסוך סביב ים אוחוצק, ורוסיה פיצתה על הפסדיה כאשר סיפחה את שרשרת האיים הקוריליים במלחמת העולם השנייה.

רוזוולט עצמו היה רחוק מלהיות סמל של שלום ואהבה. הוא פתח במלחמה על מנת להשלים את כיבוש הפיליפינים ובהמשך תמך בהצטרפות ארה"ב לקרבות במלחמת העולם הראשונה. גרוע מכך, טדי היקר היה תומך גם בתורת האאוגניקה, והורה כי "יש לעקר עבריינים וחולים בנפשם ולאסור עליהם להתרבות".

הנשיא האמריקני השני שזכה בפרס נובל לשלום היה וודרו וילסון בשנת 1919. כמי שזכה לשבחים על תפיסת "האינטרנציונליזם הליברלי", וילסון הוביל את ארה"ב למלחמת העולם הראשונה בסיומה פרסם את הצהרת 14 הנקודות שהבטיחה הגדרה עצמית לאומות ועמים שונים באירופה ובמזרח התיכון. בריטניה וצרפת התעלמו באלגנטיות מן ההצהרה, והמשיכו להרחיב את האימפריות שלהן בשורת חוזים החל מוורסאי ועד לוזאן ומונטרה.

במהלך כהונתו, חתן פרס השלום וילסון השתתף במספר מלחמות, הבולטת שבהן הייתה הפלישה למקסיקו במטרה לכבוש את מחוז וראקרוס ולערער את שלטונו של הנשיא הוראטה והחלפתו ב"ליברל" קאראנסה. מזכיר המדינה של וילסון, ויליאם ג'נינגס בריאן, אהב לדבר במילים גבוהות על ערכים ליברליים אך בפועל השיג מעט מאוד. לו היה חי בימינו, הגזענות המסווה־בקושי של וילסון הייתה מספיקה כדי לפסול אותו.

חתן הפרס השלישי היה ג'ימי קרטר, שזכה בו עבור "עשורים של מאמץ בלתי-פוסק למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינלאומיים וקידום הדמוקרטיה". מכיוון שקרטר כיהן כנשיא ארבע שנים בלבד, לא ברור מהיכן הגיעו אותם "עשורים של מאמץ". בכל מקרה, קרטר היה זה שחימש, אימן ומימן את לוחמי המוג'אהדין הראשונים באפגניסטן, ובכך הטמין את הזרעים למלחמה הנמשכת שם עד היום. גם ניסיון הפלישה הכושל לאיראן אותו יזם כדי לשחרר את בני הערובה האמריקנים הראה כי קרטר לא בחל בשימוש בכוח, הוא פשט לא ידע איך לעשות זאת נכון.

הזוכה הרביעי והאחרון עד כה היה ברק אובמה, שנבחר לקבל את הפרס עוד בטרם החל בכלל את תפקידו כנשיא ורק על בסיס מה שאולי יעשה בעתיד. העובדה שבפועל אובמה לא הפך לאביר האהבה והשלום כפי שציפו בוועדת הפרס היא בכלל לא הנקודה כאן. חסידיו אהבו אותו בגלל מה שאמר ולא בגלל מה שעשה או לא עשה.

מול כל הרשימה המכובדת שלעיל, המסר הטראמפי של "עשו עסקאות, לא מלחמה" כנראה לא מושך מספיק מבחינה אינטלקטואלית את חברי אליטות השמאל וקובעי הזוכים שמעדיפים להתעסק בגימיקים ולא בשלום של ממש. יכול להיות שבסופו של דבר הוא אכן יזכה בפרס נובל, אבל לא הייתי ממתין לכך בנשימה עצורה.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.