דונלד טראמפ שיקם את הכלכלה ועיצב מחדש את מדיניות החוץ, אך נכשל להבין את חשיבות הממלכתיות בתפקיד והפניה לבסיס מצביעים רחב
הנשיא טראמפ ככל הנראה הפסיד בבחירות צמודות מאוד, אך מכיוון שמדובר באמריקה המודרנית שום דבר אינו סופי עד שבתי המשפט יאמרו את דברם (במיוחד בית המשפט העליון שעד כה לא אמר הרבה). לכן יש להמתין עד שהתהליך המשפטי ימוצה. לפי מיטב ידעתי נכון להיום, אין בנמצא כמות ראיות ממשית שעשויה לשנות את תוצאת הבחירות, אך דיווחים מטרידים שונים בנוגע לזיוף ופעולות אחרות בהחלט מצדיקים חקירה. זאת בנוסף לעובדה כי הפער בו ניצח ג'ו ביידן בחלק מהמדינות הוא כה קטן כך שיש לאפשר ספירה מחדש שעשויה לשנות את המצב, אם הנשיא יבקש לעשות זאת.
אם המצב היה הפוך והדמוקרטים היו בצד המפסיד והטוען לזיופים, בוודאי שהם היו פונים מיד להליך משפטי בדיוק כפי שעשו בבחירות 2000 אז אל גור עמד כבר להודות בהפסדו. אותה מפלגה, או החלקים ממנה שהגדירו עצמם כ"מחתרת ההתנגדות", בילו שלוש שנים תמימות בדחיית תוצאות בחירות 2016 על הבסיס המופרך של "הקנוניה הרוסית" שמעולם לא הייתה ונוצרה בידי הקמפיין של הילרי קלינטון. בעידן הנוכחי נושאים הרבה פחות חשובים מאשר בחירת הנשיא מגיעים לפתחו של בית המשפט העליון. אני לא טוען שמדובר בהתפתחות חיובית, רק מציין עובדה.
לכן עלינו לקחת נשימה עמוקה ולהמתין להתפתחויות. אין שום משבר בשלטון: ג'ו ביידן הוא לכאורה הנשיא הנבחר והוא יהיה הנשיא שלי ושל כל האמריקנים, למרות שרבים מאיתנו מתנגדים נחרצות לדברים שהוא מתכנן לעשות ועוד יעשה בוודאי. אך עליו לקבל לפחות הזדמנות להיות נשיא טוב, הזדמנות אותה הדמוקרטים מעולם לא נתנו לדונלד טראמפ. לטובת ביידן, ובמיוחד לטובת המדינה שלנו, כל משרדי הממשלה צריכים להיערך להעברת סמכויות חלקה. בינתיים, המדינות השונות אינן צריכות למסור לקונגרס את תוצאות האמת עד ל-14 בדצמבר. ביידן שמר עד כה על טון סבלני ורגוע במהלך הימים המתוחים של ספירת הקולות. צעד זה יחזק את מעמדו כנשיא לגיטימי ויעודד את ההליך המסודר של הבירורים המשפטיים, בזמן שהוא עצמו כמובן זכאי לקדם את זכותו כנשיא נבחר.
עבור אלו שתמכו בבחירתו מחדש של טראמפ (כולל אותי), התוצאה היא קשה לעיכול. אך יחד עם זאת, היא לא היה קשה במיוחד לראות אותה מגיעה. לפני ארבע שנים, טראמפ ניצח בקושי מערכת בחירות צמודה מול מועמדת דמוקרטית חלשה ומאוד לא-פופולרית. ב-2020, טראמפ התמודד שוב מול מועמד חלש אך פופולרי הרבה יותר, וכמובן מול התשוקה הדמוקרטית החזקה להביס את הנשיא. בהתחשב בנס הסטטיסטי של ניצחון טראמפ ב-2016, הוא היה צריך הפעם להשיג תוצאה טובה הרבה יותר כדי לנצח. טראמפ אמנם התעלה על הציפיות, אך לא הצליח לשחזר את ההישג הקודם.
כוחה של הנשיאות יכול לכסות על הרבה מאוד פגמים, אבל המעמד ממנו החלה הנשיאות המפתיעה של טראמפ ראוי לעיון מחדש. במהלך פרץ הבכיינות הבלתי-פוסק של הילרי קלינטון לאחר תבוסתה בבחירות, היא טענה כל הזמן שלמעשה היא זכה במירב הקולות בספירה ארצית. טענה זו הייתה פשוט לא-רלוונטית מבחינה חוקתית, מכיוון שהמרוצים במדינות השונות ומספר האלקטורים המוקצה לכל אחת הם אלו שמכריעים את הבחירות. זה היה כמובן ספין נוסף מבית קלינטון במטרה להסיט את תשומת הלב מן ההפסד, אך מזה אומר על טראמפ?
תוצאות ההצבעה הכלליות מן הבחירות הקודמות הן נקודת פתיחה טובה להבנת מצבו דאז. טראמפ קיבל לפני ארבע שנים 46% אחוזים מכלל הקולות, וכשלושה מיליון קולות פחות מיריבתו שבעצמה לא הצליחה לחצות את רף חמישים האחוזים. מתוך 140 מיליון אמריקנים שהצביעו אז, 54 אחוזים היו נגדו. אם מספר לא גדול של בוחרים במדינות מסוימות היו מצביעים אחרת, לא היה שום שיח על מהפכה עממית. במקום זאת, הסיפור היה שקלינטון שייטה לניצחון בדיוק כפי שכל הסקרים חזו. חלק מהעיתונים כבר הכינו מראש את השער המיוחד לבוקר שאחרי.
הדרך הנכונה לראות את הניצחון המפתיע של טראמפ הייתה בתור מתנה והזדמנות. זו הייתה הזדמנות לפנות לרפובליקנים המתלבטים ולמרכז הגדול, ולעשות את העבודה הקשה כדי להפוך את המאזן הכללי. לטראמפ היו רעיונות מדיניות לעשות כך, יחד עם דרך ייחודית להגיע לקהלי מצביעים שנטשו את המפלגה הרפובליקנית המסורתית, אך הנשיא מעולם לא הצליח לשלוט בעצמו.
וזה היה ברור כבר מההתחלה. במקום להבין את רמת התמיכה הנמוכה עמה החל את כהונתו, הנשיא הקניט כבר מההתחלה לגבי "הניצחון הסוחף באלקטורים". זו הייתה אשליה אירונית של תמיכה רחבה: טראמפ הגדיר בעבר את שיטת האלקטורים כ"אסון לדמוקרטיה" והניצחון הזעום שלו בזכותה דירג אותו בתחתית הנשיאים מבחינה היסטורית. אך הוא בכל זאת המשיך לדבר על ניצחון אדיר, בזמן שאנשיו מנסים להוכיח בעזרת תצלומי אוויר כי קהל רב יותר הגיע להשבעה שלו מאשר לטקס ההשבעה של אובמה.
עבור נשיא לא-פופולרי, הצעד הראשון להבטחת בחירה מחדש היה אמור להיות בהכרה בעבודה הציבורית הרבה שעומדת בפניו, במיוחד בקרב אלו שאינם מגדירים עצמם משויכים למפלגה מסוימת ולכן ניתנים לשכנוע. באמריקה, מדובר בהרבה מאוד אנשים שרוצים לאהוב את הנשיא שלהם. תודעה כזו שימשה מאוד למשל לבחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון, באחד הניצחונות הגדולים האמיתיים בהיסטוריית הבחירות.
דונלד טראמפ מעולם לא היה יכול להגיע לשם. הוא היה תחת מצור תקשורתי ופוליטי (בלתי-מוצדק ברובו) כבר מיומו הראשון בבית הלבן, אך הוא הביא חלק גדול מכך על עצמו בהתנהלותו התוקפנית שלא לצורך. כאשר הצרות החלו להגיע בגלים, טראמפ טעה שוב ופנה לנחמה בקרב בסיס המעריצים שלו. הם מצאו תירוץ לכל חולשה, הפכו את השגיאות שלו לצעדים מבריקים של איש עסקים מצליח, ומעולם לא דרשו ממנו להשתפר. למעשה, חסידי טראמפ פשוט לא עמדו בפיתוי להפוך את הנשיא למרכז תשומת הלב העולמית, בין אם מדובר בתשומת לב חיובית או שלילית.
הנשיא טראמפ עשה הרבה דברים טובים. המהפך הכולל שערך במערכת המשפט יהיה אולי מורשתו הגדולה ביותר, במיוחד אם הנשיא ביידן מתכנן להחיות מחדש את שיטת הממשל הכופה של אובמה. טראמפ הוכיח שהכלכלה האמריקנית עדיין יכולה לשגשג כאשר הממשלה מקצצת ברגולציה החונקת, ושצמיחה כלכלית מיטיבה עם כל האמריקנים מכל השכבות. הוא הניח את הבסיס עבור משיכה רבה יותר של מיעוטים למפלגה הרפובליקנית, עיצב מחדש את הגישה כלפי סין באופן ריאליסטי ודחק לשוליים את איראן תוך שהוא מציג מדיניות מזרח-תיכונית שהשיגה הסכמי שלום שבעבר נראו דמיוניים. הוא התנגד נחרצות להפלות (הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי בתחילה), ובמיוחד הראה לרפובליקנים כי במלחמת התרבות מול השמאל הפרוגרסיבי יש להיאבק ללא התנצלויות ולעולם לא להיכנע.
למרות כל זאת, העובדה המתסכלת היא שטראמפ לעולם לא הבין במלואה את ארשת הכבוד של תפקיד הנשיא, ואת הסמכויות הכלולות בה כמשהו שעליך לקבל בענווה ובאחריות עצומה. טראמפ פשוט לא קלט כי כאשר הנשיא מדבר דבריו הם בעלי משמעות גדולה, ולכן ויתור על הכוח הזה עשוי להיות הרסני. הוא מעולם לא הצליח להבין שבמדינה בה האזרחים באמת רוצים לאהוב את הנשיא אך המדיניות שלך יותר פופולרית ממך, יש לך בעיה.
לכן, למרות שאמריקנים רבים מאמינים (ומסיבות טובות) כי מצבם כיום טוב יותר משהיה לפני ארבע שנים, הם עדיין הצביעו בעד החלפת הנשיא המכהן בסגנו של הנשיא הקודם. המשמעות של כך היא אחת: היריב האמיתי של דונלד טראמפ לא היה ג'ו ביידן, אלא טראמפ עצמו.
אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. המאמר התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו'.
אני חושב שהכותב נאיבי מדי.
טראמפ ידע כבר מהרגע הראשון של קמפיין הבחירות שלו ב2016 שהתקשורת תהיה נגדו ככל האפשר ותנבור בכל ציטוט שלו עד כמה שהיא יכולה. והיות והוא לא מושלם, כמו כל אדם, הוא יודע שהיא תמצא משהו. במקרה שלו-צורת ההתנסחות שלו.
לכן טראמפ מעולם לא כיוון לנצח בבחירות הללו. הוא ידע שאין סיכוי שתחת הלחץ של נשיאות הוא יצליח להיזהר מספיק בלשונו ולכן לא ניסה אפילו להתאמץ. במקום זה הוא כיוון לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שהיה לו על מנת לקדם כמה שיותר דברים הקרובים לליבו ולשפר את חייו של האמריקאי הממוצע וזו צריכה להיות המורשת שלו-עדיף לחיות חיים טובים יותר ולא להרגיש את זה(למעשה, ללמוד להרגיש את זה) מאשר לחיות בגיהינום ולהרגיש טוב עם זה(רק אזכיר שאזרחי צפון קוריאה הם המאושרים בעולם…).
הדמוקרטים פעלו בכל דרך כדי לשנות את חוקי ההצבעה שיאפשרו הצבעה בדואר קרי אפשרות לזיופים המוניים (כמו בנק שמוותר על מאבטחים, מצלמות, כספות ועוד כדי להיות נגיש יותר ל"גנבים").
טראמפ "הפסיד" (לפי דעתי הוא ניצח ובגדול) מסיבה אחת – ההצבעה בדואר שבלעדיה מיליוני דמוקרטים היו נשארים בבית ולא באים להצביע.
הבעיה העיקרית של טראמפ הייתה התקשורת שהייתה עסוקה במשך 4 שנים בלהשמיץ, להעליל, לשקר ולגדף אותו בלי הפסקה (כמו עלילת הדם על שארלוטסוויל). הוא התמודד מול מערכת עוצמתית עם כוח כמעט בלתי מוגבל – תקשורת, כסף, צנזורה ע"י הרשתות החברתיות, ממסד פוליטי מושחת, שירותי ביון שפעלו עבור המפלגה היריבה (ע"ע "הקנוניה הרוסית) ולמרות כל אלה ניצח בבחירות ובגדול אלמלא הזיופים שעוד יחקרו.
כמו כל אדם גם טראמפ לא חף מטעויות אך הן בטלות בשישים מול הגורמים שציינתי.
הצבעה בדואר קודמה כנראה, מסיבה טיפה שונה.
הצבעה בדואר תמיד היית קיימת בארה"ב, (לדוגמא, Absentee ballot). החידוש הוא (א) בשליחה אוטומטית של הטפסים לכל אזרח (גם אם ביקשתה וגם אם לא) (ב) הסרת או החלשת אמצעיי זיהוי על הטפסים (החמור מבין ה-2, תמול במה בית המשפט יאפשר או למה בית מחוקקים – שניהם, של מדינה מסוימת – יסכים) במטרה להקל על זיוף – קצת יותר קשה לזייף טפסים שאולי נשלחו ללא אישור אך מחייבים פרט זיהוי אישי כלשהו (כך מדינות מסוימות, רצו לבטל את השוואת החתימה בין הטופס המתקבל לבין המופיעה ברישום הבוחרים) – טיפה יותר קל לזייף טופס שמספיק לסמן עליו כמה וי ואיקס ו(ג) חלק מהמדינות רצו אף להאריך את זמן השהות שבו ניתן (חוקית) לקבל טפסים אלה ולכלול אותם בספירה. אפילו בתי משפט במדינות שנוכלי הסמול בוחרים בהם את השופטים – הסכימו שהפתח ל – "כמה קולות חסרים למועמד שלנו?", "כך וכך", אז "הנה עוד כמה טפסים שהגיעו אחרי שהבחירות כבר הסתיימו" – שגוי מדי
ו(ד) קל מאוד "לאבד" טפסים אלה מאיזורים שבהם כנראה יבחרו טראמפ. לא צריך עזרה אף מ-USPS. כמה שוחרי רצח בשם שיוויון, דמוקרטיה ועזרה ל_____________ (השלם מהמילון לסמולני הנבוב והפומפוזי), יכולים לעזור לכמה תאי דואר לא לשמור על תכולתם. בשם השיוויון, כמו שהרוצחים של ANTI First Amendment תמיד אומרים.
אך בעיקר, כנראה שהטפסים עזרו להמוני אמריקאים להצביע, בזמן שהם נופשים, עושים ברקביקיו או אינם יכולים להצביע. בזמן שהם עושים חיים, פלוגות האיסוף הדמוקרטיים, יכולים לעזור להם למלא את כל הטפסים, ללא שום עלות מצידם 🙂
הניצחון האמיתי של טראמפ (בנוסף לאלה הכתובים במאמר),
הוא חשיפת הדיקטטורה של התקשורת (אמירה בוטה של שקרים שכולם יודעים שהם שקרים, בוודאי "תעזור" ל-99% מערוצי ה"התקשורת" בארה"ב), של חברות הטכנולוגיה הגדולות (פייסבוק וגוגל – בעלת יוטוב, בין השאר – ברגע זה משתיקות ומסירות (אקטיבית!) כל ביקורת על המועמד "שלהם" ומאפשרות (גם אקטיבית!) שקרים על המועמד השני) ושל המפלגה הדמוקרטית – הנשיא המאחד בהיסטוריה, קרא לנשיא מכהן גבלס ולפני שעלה לנאום לפני יומיים, על כמה הוא רוצה לאחד את חלקי העם – מישל אובמבה דיברה לפניו כמה תומכי טראמפ הם רוצחים, אנסים וכל המילים הנבובות (היא כמובן החליפה את מילותיי במילים טיפה יפות יותר אך עם אותה משמעות).
זהו ניצחון פירוס למפלגה ה"דמוקרטית" וגרורותיה אך מי שלא מבין זאת, מגיע לו שיזכה לקבל את מה ש-AOC מכינה למי שתמך במועמד שלא של מפלגתה. היא כבר ביקשה להכין רשימות של אלה (אף אלה שהביעו את תמיכתם בו ברשת האינטרנט).
כך זה היה תמיד במאות השנים האחרונות, רוצחי הסמול מתחילים מהכנת רשימות. זה תמיד מאחד ודמוקרטי 🙂
המצב ממש לא דומה לבחירות 2000 שם זה היה מרוכז במדינה אחת שהפרש בה היה זעיר. אל גור תיכנן לברך את בוש ואז הוא קיבל את התוצאות שזה היה צמוד. הוא לא הזכיר זיופים. מה שטרומפלדור רומז וטוען
הכישלון הגדול של טראמפ היה בחוסר היכולת שלו להתמודד עם היקף השחיתות של הממסד שנשלט ברובו ע"י מה שנקרא שמאל בעולם המערבי. להערכתי הדמוקרטים ינצלו את הארבע השנים הקרובות כדי לדחוס כמה שיותר גורמים פוליטיים לFBI ולסוכנויות המודיעין על מנת לבסס את השליטה שלהם בדיפ סטייט, וזה מה שהשמאל עושה בכל העולם, כולל בישראל. צריך להניח וכדאי מאוד לחשוש שיש בינהם תיאום מסויים וזה יכול להסביר הרבה מאוד מהאינפורצמיה המפלילה שצצה נגד אנשים, בעיקר מהימין, בכל פעם שהם מהווים איום על האוליגרכיה הזאת.
הדבר היחיד שאנשים צריכים להבין זה שהתמונה שמנסים לצייר כאילו השמאל דואג לחלשים היא שיקרית לחלוטין. הם דואגים רק לעצמם! אין כאן שאלה של ליברליזם מול שמרנות אלא של כוח ושליטה של מיעוט על כל השאר.
לאט לך. הדמוקרטים עדיין לא קיבלו שליטה בבית הלבן, ויש סיכוי גדול מאד מאד שגם לא יקבלו. טראמפ בהחלט עשוי לקבל כהונה שניה. אחרי הכל, הוא נבחר ברוב קולות. זה מה שקורה בדמוקרטיה כשהיא לא נשדדתבידי תאבי בצע שטופי זימה, בארה״ב ובארץ כאחת.
יהודה,
נכון לעכשיו ביידן הוא הנבחר אלא אם בית המשפט יחליט להתערב.
רוב קולות זה חסר משמעות(תשאל את הילרי קלינטון ואל גור לדוגמה).
בדמוקרטיות מודרניות ישנם תמיד סיבוכים מיותרים בשיטת הבחירה שיוצרים פער בין דעת הרוב בעם לדרך המובילה בממשל.
עם כל הכבוד, טראמפ עשה כל מה שהוא יכול.
טראמפ כן מדבר בארשת מכובדת מאוד, הבעיה היא שהתקשורת מבליטה מאוד את החסרונות שלו ומסתירה את היתורנות בדרך שהוא מדבר.
באותה מידה הכותב יכל היה לכתוב איך ביידן "לא השכיל להבין" שהנשיאות זה דבר רציני ולכן "להתבלבל ולגמגם" זה רע…
טרמפ היה קוקו בריבוע
וברור שביחס לקידום הכללי של העולם הוא היה גרוע
אלא שטוב היה לאזן איתו על אף שזה מעט קיצוני
ועשה בעיות גדולות
'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'
איזה קוקו בריבוע? בכך שהעלה את הכלכלה האמריקאית לשיא כל הזמנים (עד הקורונה)? הוציא חיילים אמריקאים מאיזורי לחימה, ולא התחיל אף מלחמה חדשה? בכך שריסן את איראן (חיסול סולמאני), ריסק את דעאש, העביר את השגרירות לירושלים על פי החוק האמריקאי (ועל הדרך ניפץ את הבלון של הוטו הפלשתיני), נלחם ברעיונות הסרטניים המרקסיסטים של הפרוגרסיבים (שבפועל רק מגדילים את הקיטוב הבין גזעי ולא מקטינים אותו), יצא מהסכמים בינלאומיים שרק ארה"ב קיימה, וכ' במה סיוק זה פגע בעולם שהוא ריסן את הסינים והאיראנים והגדיל את כוח ההרתעה של ארה"ב? בפעם האחרונה שבדקתי, אובמה יצר את הזעזוע העולמי בתקופת "האביב הערבי" שגרם להתפרקות המדינות הערביות וגלי הגירה עצומים לאירופה.
האם טראמפ ה"קוקו" הוא זה שעודד פרעות אלימות בשם BLM? האם הוא זה שמעודד סתימת פיות, פגיעה בחופש הדיבור, צנזורה ברשתות החברתיות, תרבות הביטול כלפי כל מי שאינו חושב כמו הפרוגרסיבים, וכ'
טראמפ הוא לא זה שמהווה סכנה לתרבות המערב. השמאל המרקסיסטי הוא הסכנה האמיתית, וטראמפ היה התרופה.
אז לך תתרגש מכמה ציוצים סרי טעם ותתעלם מהמעשים בפועל.