הדבר היחיד שברור כרגע מתוצאות ההצבעה לנשיאות הוא ששיטפון הקולות המצופה בעד מדיניות פרוגרסיבית מובהקת לא התרחש
מרבית העיתונאים וכלי התקשורת באמריקה ידעו את תוצאות הבחירות הרבה לפני שהמעטפה הראשונה שולשלה לקלפי, בדיוק כפי שהם "ידעו" ב-2016. אך לאחר כמה ימים של עיכול המציאות השונה מאוד מן התחזיות המוקדמות, מערכת היחסים בין התקשורת למצביע האמריקני מתחילה להיראות יותר כמו דיאלוג ישן של הקומיקאי הספרדי טונו, אומן האבסורד:
– הבת שלי, תאמינו או לא, הייתה יכולה להתחתן עם דוכס!
– ולמה לא עשתה זאת?
– הדוכס היה פחות בעניין
וכך זה בדיוק כיום באמריקה. ג'ו ביידן היה יכול לזכות בניצחון הסוחף אותו חזתה התקשורת מראש, אז למה זה לא קרה? מכיוון שהבוחרים האמריקנים לא רצו לתת לו את זה. במקום זאת, הוא גירד ניצחון דחוק שלמרות טענות בכירים דמוקרטיים כמו ננסי פלוסי רחוק מלהיות מנדט אמיתי.
בהתאם למסורת השמאלנית ארוכת-השנים הדמוקרטים התייחסו לבחירות לנשיאות כסוג של משאל עם נגד טראמפ, אבל אל תטעו: זה לא היה טראמפ שהפריע להם אלא הימין, ובמיוחד הימין שאומר את מה שהוא באמת חושב על חירות, חינוך או החיים. הם התאגדו נגד טראמפ בדיוק כפי שעשו נגד ג'ורג' בוש, כאשר שנאה מרירה משמשת ככלי הנשק שלהם. שנאה יכולה להרוס היטב, אך היא בונה רע מאוד.
המערכת הדמוקרטית שלנו בנויה כך שרוב הבוחרים מצביעים נגד משהו, במטרה להימנע מרשע גדול יותר. למרות זאת, בדרך כלל זה פשוט לא מספיק כדי לנצח בבחירות. להיפטר מטראמפ פשוט לא הייתה סיבה גדולה מספיק כדי לטרוח להצביע למישהו משעמם כמו ביידן או לתמוך במישהי קיצונית כמו קמלה האריס. בחירות, אחרי הכל, שייכות למנצחים. הדמוקרטים הימרו הכל על הפסד של טראמפ, אבל זה לא אומר שהם ניצחו. הם רצו שינוי, אך מצביעים בודדים יכלו לענות באמת על השאלה: שינוי עבור מה?
מהצד השני, חייבים להגיד את זה פעם אחת ולתמיד: להבין את שיטת הבחירות האמריקנית זה כמו לפתור תשבץ בשפה הסווהילית שעוסק בתורת החרקים. ביליתי חלק ניכר מליל הבחירות במעקב אחר התוצאות מאירופה (אל תשפטו אותי, כל אחד חופשי לבחור את האופן בו יכפר על חטאיו), ואם לומר את האמת – אף פרשן אירופי לא באמת מבין עד הסוף את המערכת האמריקנית. התוצאה היא שעות על גבי שעות של פרשנות שאולי נשמעת נכונה אבל בפועל היא ג'יבריש. אני מצדי מעדיף להודות כי איני מבין דבר, וגם אם אי פעם אבין כנראה שלא אוכל להסביר זאת לאחרים ללא הפסקות ארוכות ושגיאות עובדתיות. בערך כמו נאום של ג'ו ביידן ללא טלפרומטר.
באופן טבעי, במהלך שבוע הבחירות צצו להם אינספור מומחים לניתוח מידע ותחזיות הצבעה, בדיוק כמו שמומחים רפואיים צצו בהמוניהם עם פרוץ מגפת הקורונה. רבים מאותם מומחים, כולל ביידן עצמו, היו כה גאונים עד שכבר הכריזו על תוצאות הבחירות, קבעו לשופטים כיצד לפסוק במקרה של עתירה, ואז המשיכו כמובן לעסוק בתחביב המועדף עליהם – המצאת עוד קלישאות כדי לתאר את טראמפ. וכך הבחירות בארה"ב הסתיימו פחות או יותר באותו האופן בו החלו: סיוט ארוך שסופו אינו נראה באופק.
כמובן, זה חשוב מאוד לדעת מי יהיה הנשיא הבא. בתור נציגם הצנוע של כותבי הטורים הפוליטיים, אני דורש בתוקף את זכותי לדעת מי עליי להעליב מדי יום במשך ארבע השנים הבאות. אך בכל מקרה עלינו לזכור את העובדה החשובה לפיה אם בוחנים את גישת "משאל העם" של השמאל, הרי שמבחינה זו הימין ניצח. אחרי כל מה שקרה ביום שלישי שעבר, הדבר היחיד שברור הוא ששיטפון הקולות המצופה בעד פניה חדה שמאלה של ארה"ב לא התרחש. אני מאמין שזו נקודה משמעותית בהרבה מן השאלה מן הידיעה לגבי זהות הנשיא הבא.
לטראמפ יש סיבה להיות מרוצה ולביידן יש סיבה לחוש מאוכזב (מלבד העובדה שנאלץ לרוץ לצד קמלה האריס), אך אף אחד מהם לא היה משנה באופן משמעותי את מצב הכלכלה, שיעורי האבטלה או תחלואת הקורונה. אני לא טוען לרגע כי המדיניות שלהם בנושאים אלה הייתה דומה, אך התחושה לגבי ניצחון או הפסד של מועמד מסוים לא תעזור למדינה, כפי שנגלה ממש בקרוב. יהיה משעשע במיוחד לראות את ביידן נכנס לבית הלבן, שולף את מטה הקסמים ומביס מיד את נגיף הקורונה כפי שהבטיח מספר פעמים במהלך קמפיין הבחירות. וזו אפילו לא הייתה ההבטחה המופרכת ביותר שלו.
זמנים קשים עומדים להגיע, והנשיא הבא יצטרך קודם כל לאחד את המדינה ולרפא את פצעי הבחירות. כל פעולה אחרת מצדו תידון את כהונתו לכישלון כבר מראשיתה, ובפעם הזו הכישלון לא יהיה אישי אלא לאומי – כישלון עצום כמעט כמו זה של הסוקרים ושל מקצוע הסקרים כולו, יהי זכרו ברוך.
הדבר הנורא והמזעזע ביותר, החדשות הגרועות ביותר, הן שאותו תהליך ריפוי ופיוס פוסט-טראמפ יובל בידי לא אחרת מאשר קמלה האריס, שבמשך כל הקריירה שלה הדגימה קיצוניות פוליטית מהי. אם נצטט שוב את טונו בהקשר הזה, לא נותר לנו אלא לומר לג'ו ביידן את מה שהרופא באחד ממערכוניו המפורסמים של הקומיקאי הספרדי אמר לחולה:
על פי הסימפטומים שאתה מפגין, ואם הספר הזה איננו טועה, אתה אדם מת"
איצ’ו דיאס הוא עיתונאי וסופר ספרדי. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
מסכים עם האמור. רק הערה קטנטונת – לא הנשיא צריך לאחד את העם, אלא מי שחילק אותו מלכתחילה – המפלגה הדמוקרטית וסעייניה בתקשורת.
אלה שקראו לצד השני גבלס ורוצחים, בזמן שהם אלה שבעצם באמת רוצחים אנשים ברחבובות אמריקה – בשביל לגנוב טלויזיה ונעלי ספורט מוואל-מארט, כביכול לזכרו של הפושע (אדם רגיל לא מאיים על אישה הרה ע"י הצמד אקדח לביטנה) ג'ורג' פוליד.
האמריקאים כבר לא זקוקים למערכת האלקטורים.יש להם רשות סמכותית אחרת שמכריזה על נצחון המועמד – רשתות הטיוי ו CNN בראשן שמחליטות את מי הן ממנות לנשיא.בערוץ 13 זעמו על נציג המפלגה הרפובליקנית בישראל הכיצד הוא מעיז שלא לקבל את החלטת הרשות הסמכותית החדשה להודיע ברבים שביידן הוא הנשיא הבא.כבר עדיף בעיניי שהמועמד יכריז בעצמו על נצחונו המדומיין כמו שעשה שימון ב 1984 כשהריץ מסיבת ניצחון על המועמד יצחק שמיר ולבסוף נפל בפח במו עצמו.אני זוכר את התפלצותו כשהתברר שיצא אידיוט.
אני רואה שגם בתקשורת ה"ימנית" בולעים את הקו הפרוגרסיבי, ומכריזים על הזוכה לפני שהספירה הסתיימה ואישומים של זיופים בקנה מידה ענק נחשפים.
ולא, זאת לא קונספירציה של ימינים שלא יודעים להפסיד. הוכרזו כמה חקירות של האף.בי.איי, נמצאו קולות של אלפי מתים, נמצאו "גליצ'ים" במכונות ספירה שכולם מועילות לביידן, מדינת ג'ורג'יה הכריזה על ספירה חוזרת, ועשרות עדים מסרו עדות, תחת איום של עדות שקר, לרודי ג'וליאני.