זיכרון חיים מתוך הקבר: על סולז’ניצין הסופר

המתנגד הנודע למשטר הסובייטי ראה בספרות דרך ליצירת מערכת ערכים לאומית חלופית וניסיון להצגת חוויות החיים בברית המועצות לעולם התמים

בורות מסוכנת במערב. אלכסנדר סולז'ניצין | Mikhail Evstafiev

יצירתו הספרותית של אלכסנדר סולז’ניצין היא רחבה ומקיפה וקשה מאוד לשיפוט, ולכן לפני שבוחנים אותה באופן פרטני יתכן כי חשוב יותר להבין מה המחבר עצמו הרגיש שהוא עושה. הזדמנות כזו ניתנה לאחרונה בנאום קבלת פרס נובל לספרות שנשא סולז’ניצין ב-1970, ובו הבהיר בפומבי חלק מכוונותיו. ראשית, הוא התייחס לספרות בכללה כ”זיכרון החי של אומה”, העובר מדור לדור ו”משמר ומטפח את ההיסטוריה האבודה באופן שפחות רגיש לעיוות או הכפשה”.

יש בכך מן האמת, משום שגם נוכח כל שכתוב וזיוף ההיסטוריה הנרחב שנעשה בתקופה הסובייטית, ספרות מן העבר לא שונתה באופן משמעותי, כמו למשל במקרה של ‘מלחמה ושלום’ מאת טולסטוי. בהקשר רחב יותר, סולז’ניצין רומז כי ספרותה של אומה, במיוחד במדינה אוטוקרטית, מכילה מערכת ערכים אלטרנטיבית. מדבריו עולה כי די ברור שאם ישנו גורם עיקרי אחד שלזכותו יש לזקוף את הקרדיט למניעת הסטליניזציה המוחלטת והבלתי-הפיכה של רוסיה, הרי שאלו הקולות של טורגנייב הליברל, דוסטוייבסקי הדתי וטולסטוי האנרכיסט – קולות שמעולם לא דוכאו לחלוטין.

לדברי סולז’ניצין, קהל היעד העיקרי של כתיבתו היו בני עמו הרוסים אך הוא מזהה גם משימה רחבה יותר וחשובה לא פחות. לטענתו, בעידן המודרני “ספרות עולמית יכולה להעביר את החוויה המרוכזת של ארץ אחת לארץ אחרת בדרך בהירה וחד-משמעית…כך שסרגלים שונים של ערכים יהיו חופפים”. למעשה, הוא רואה בעבודתו (ובכל עבודת ספרות גדולה אחרת) כנשק עוצמתי נגד בוּרוּת הן מבית והן במדינות ותרבויות אחרות בעולם. הוא כנה מאוד, אפילו גס, לגבי סוג הבורות והצביעות שנגדן יש להילחם במערב:

מה שבצד אחד של הסקאלה נראה מרחוק כחירות פורחת ומעוררת קנאה, מהצד השני יכול להיתפס ככפייה מרגיזה, הדורשת הפיכה של אוטובוסים. דברים שבאזור אחד ניתן רק לחלום עליהם כשגשוג בלתי-מושג, באזור אחר יובילו למרמור וייחשבו כניצול קיצוני הדורש שביתה מיידית”

שוב, ברור למדי על מה הוא מדבר כאשר הוא אומר:

יש רמות שונות של חטא ועונש. בצד אחד של הסקאלה, מאסר של חודש ימים בתא בו מספקים לך לחמניות וחלב, יכול לזעזע את הדמיון ולמלא את טורי העיתונים בזעם. בצד השני, אנשים מקבלים בהבנה עונשי מאסר של 25 שנים בצינוק בו הקירות מכוסים בקרח כאשר אתה לבוש בבגדים תחתונים בלבד, שליחת אנשים שפויים לחלוטין לבתי משוגעים, וירי בגבולות באינספור אחרים שאיבדו כל טעם וממשיכים לברוח, אף אחד לא יודע לאן או מדוע”

כל מי שקורא ברצינות את עיתונות המערב, במיוחד זו ה”ליברלית”, הבחין בוודאי כי בעוד היא טוענת לבסס את שיפוטה על מדינות זרות בעיקר לפי סטנדרטים של אנושיות ופחות לפי קריטריון פוליטי, מה שקורה בפועל זו תחרות בתעמולת זוועות: מה שחשוב זה לא רמת הסבל האנושי במדינה כזו או אחרת, אלא עד כמה ניתן לנצל אותה עבור יחסי ציבור. בספרו ‘במדור הראשון’, סולז’ניצין נתן לנו דוגמה לכך כאשר השווה בין התנאים בבתי הכלא ביוון וברוסיה, וגם הערותיו לעיל מתייחסות לכך באופן כללי. לכך אפשר להוסיף את תלונותיו על “הדעות הקדומות המושחתות” של מרבית חברות האו”ם, אשר לדבריו מגינות בדבקות על החירות של עמים מסוימים, ומפנות מבט הצידה כאשר מדובר בעמים אחרים.

***

בהמשך הנאום, סולז’ניצין מצביע על בורות מסוכנת ודומה גם בקרב הדור הצעיר במערב: “אנשים צעירים, בגיל בו לא חוו שנים של סבל אישי ללמוד ממנו, חוזרים בהתלהבות על אמירות שטחיות וכוזבות מן המאה ה-19, וחושבים שהמציאו דבר אצילי”. אך הוא גם מציין את מעריציהם מקרב הדור המבוגר היותר, אשר לדבריו “מנסים להשתלב עם הצעירים – הכל רק כדי לא להיתפס כ’שמרנים’ – וזו גם תופעה רוסית בת המאה הקודמת אותה הגדיר דוסטוייבסקי ‘שעבוד לתפיסות מתקדמות'”. גם הסופר עצמו יכול להידבק בכך כאשר “בני עמו הצעירים רואים בשמחה את השחיתות כעליונה על עמל צנוע, מתדרדרים לסמים או חוטפים בני ערובה, הרי שצחנה זו תתערבב בהכרח בנשימת הסופר”.

סולז’ניצין מתייחס באופן ספציפי לכת המהפכנות האלימה. התנגדותו אליה אינה רק בשל מה שהוא מגדיר “שטחיות הרעיונות” של חלק מהצעירים במערב החשים כי משימתם היא להיפרע מהשליט (“ואנחנו הבאים בתור! הרי ברור שנהיה צודקים והוגנים ברגע שהנחנו בצד את הרובים והפצצות”), אלא נמצאת ברובד עמוק יותר. הוא מציין כי בתחילה האלימות תמיד “מופעלת בפתיחות ואף בגאווה”, אך לאחר שהתבססה “אינה יכולה לשרוד בפני עצמה ובהכרח תהיה כרוכה בשקרים”. לדבריו, “כל אדם שבעבר הצהיר כי אלימות היא שיטתו, היה מוכרח בשלב כלשהוא לבחור בין השקר לבין עקרונותיו”.

על פי סולז’ניצין, אם ניתן היה להחליף את האמת בנוסחאות שטחיות ולמדוד תלונות מקומיות שוליות מול המצב הכללי של האנושות ומול המציאות של חברות אחרות, הרי שלא היה צורך כלל בספרות. מטרתה של הספרות אם כן אינה להתווכח אלא להעביר מציאות אמיתית ולגשר על תהומות השקר והבורות. זוהי כמובן מטרה ספרותית שדובר בה רבות בעבר, אך סולז’ניצין מעניק לה היקף מיוחד.

***

לב טולסטוי | ספריית הקונגרס

בכל ההבחנות האלו סולז’ניצין מזמין שוב את ההשוואה הנפוצה בינו לבין לב טולסטוי, אך ראייתו של סולז’ניצין את ההיסטוריה היא שונה באופן מודע. כך למשל, בספרו ‘אוגוסט 1914’, דמותו של הגנרל בליובשצ’נסקי מוצגת כמי שמקבלת על עצמה את תפיסתו של טולסטוי את המצביא קוטוזוב, לפיה הילת המסתורין של ההיסטוריה חזקה יותר מרצון של אנשים יחדים, כך שמנהיג אמיתי (במלחמה ובשלום) צריך לתת לאירועים להתרחש ולשלב את עצמו בתוך הסדר ההיסטורי.

כנגד זאת (וגם נגד המתח המיסטי של ‘דוקטור ז’יוואגו‘), סולז’ניצין מדגיש בתוקף את העמדה לפיה ההיסטוריה היא ברובה סדרה של תאונות, עם השפעה של רצונות אינדיבידואליים בנקודות מכריעות. יש לציין כי בניגוד לטולסטוי, לזכות סולז’ניצין עומדת חצי מאה נוספת של חוויות. בעוד איש הרצון בן תקופתו של טולסטוי (נפוליאון) הובס בגלל שפעל בניגוד לזרם הטבעי של ההיסטוריה, הרי שבני ימיו של סולז’ניצין (לנין וסטאלין) כפו בהצלחה את רצונם על אותם זרמים בדיוק.

ישנו הבדל בולט נוסף בין יצירתו של סולז’ניצין לבין ‘מלחמה ושלום’: המלחמה אצל סולז’ניצין גדולה בהרבה, בעוד השלום תופס חלק מזערי. הבדל זה משתקף גם בהיעדרן הכמעט המוחלט של נשים בחלק ניכר מכתביו. כך למשל, ‘יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ’ מתרחש כמעט לחלוטין בסביבה נטולת נשים, וגם כאשר הן מופיעות בספריו האחרים ומגלמות לעתים דמויות רגישות ונוגעות ללב, הן נותרות לרוב בתפקיד משני, בטח בהשוואה לדמות כמו נטשה רוסטובה של טולסטוי. התמקדותו של סולז’ניצין אם כן היא בהיסטוריה, ובמיוחד באירועי ההיסטוריה העיקריים כמו מלחמה ומהפכה. במקרים כמו ‘אוגוסט 1914’, ההיסטוריה עצמה היא גיבורת הספר, או יותר נכון רוסיה של המאה העשרים הכוללת בתוכה את שלל הנרטיבים האינדיבידואליים.

***

מעל הכל, נראה כי מטרתו של מחבר ‘אוגוסט 1914’ היא להדגים את הפוטנציאל של המידות הטובות (וגם החולשות) שהיו טמונות באנשים שעמדו רגע לפני הנפילה אל התהום. אנחנו מוצאים בספר, וזהו חלק בסיסי בעמדתו של סולז’ניצין ובעמדת ההומניזם הרוסי בכלל, הן את המרכיב הליברלי המערבי החדש והן את המרכיב הנוצרי המסורתי של רוסיה – שניהם חייבים לעמוד בפני משבר על מנת ליצור עירוב מוצלח ביניהם. כפי שסולז’ניצין הדגים בהרחבה במקומות אחרים, שני המרכיבים האלו נמחצו תחת מגפי המשטר הקומוניסטי, שהאתוס האכזרי והרדוד שלו הורכב משילוב אחר: הברוטליות הארכאית של רוסיה יחד עם מסורת צרה של טרור אינטלקטואלי מערבי.

בהקשר רחב יותר, ניתן לראות בכלל יצירתו של סולז’ניצין, שרוכזה מתוך חוויות החיים של מיליונים מבני ארצו, תופעה חדשה לחלוטין – ליברליזם של מערות הקבורה. זוהי למעשה הפעם הראשונה שלאורך תקופה היסטורית ארוכה רעיונות הומניסטים מודרניים ושכבה שלמה של אינטלקטואלים נרדפו עד חורמה, הוקעו בראש חוצות ולעתים גם חוסלו פיזית. ההבדל בין גישתו של סולז’ניצין לעניין לבין זו שלנו אינו נעוץ במהות, אלא עולה מתוך החוויות שהוא ודומיו עברו ואנחנו לא. מצד אחד, הוא קשוח ובעל מזג חם יותר מכותבים במערב; מנגד, הליברליזם שלו עבר תהליך אכזרי של התפכחות, והוא חף מכל שומני הנוחות.

‘אוגוסט 1914’ הוא כאמור חלק מטרילוגיה ויש לשפוט אותו בהתאם. הביקורות עליו במערב היו מעורבות, ובסופו של דבר נראה שהן התמצו בנטיית ליבם של המבקרים. קרנו של הרומן המכונן הגדול ירדה מאוד בקרב חוגים במערב, ורוב ההתנגדויות לספר עוסקות בכך שגם הדמויות האינדיבידואליות שבו נתפסות כמי שנסחפות בזרם האירועים הגדולים, והאינטלקטואלים שבו אינם מוצגים כעליונים ואינם משפיעים על אותם אירועים.

ניתן לטעון כי הרגישות הספרותית המערבית המודרנית צמצמה את ההיקף המסורתי של ספרות בכלל. בימים עברו, היסטוריה, פילוסופיה וביוגרפיה נחשבו כולן למשמעותיות ויוקרתיות יותר מאשר ז’אנר הרומנים. אך כיום משום מה הרומן מוגדר כפסגת היצירה ונישל מהפסגה את הסוגות האחרות, ומכך עולה שרומנים שעוסקים בעצמם בהיסטוריה הם נחותים או פחות מעניינים. זוהי כמובן הנחה חסרת היגיון, אך טעם ספרותי ואופנות אינם נושאים שניתן למצוא בהם היגיון רב. לעניות דעתי, בטווח הארוך נגלה כי יצירתו של אלכסנדר סולז’ניצין סימנה את השינוי מהסובייקטיביות הקיצונית אליה צעדה רוב הספרות של ימינו, לכיוון אחר של ספרות עמוקה, מלאת מחשבה ומלאת לב.


פרופ’ רוברט קונקווסט היה היסטוריון אמריקני-בריטי הידוע בעיקר בשל ספריו ומחקריו על ברית המועצות ובעיקר על תקופת הטיהורים הגדולים של סטלין. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. סיפורים הם עדיין רק סיפורים, לא היסטוריה
    אני עדיין מנסה לגמור את הספר דוקטור ז’יוואגו וזה הולך די לאט. גם קראתי ספרים של ארנסט המינגווי ושל דוסטוייבסקי ועוד אחרים רק כדי להבין מה כל הרבותא. לצערי לא קיבלתי שזה משהו גדול ומזעזע את הסיפים אלא סתם אוסף של מילים שמתארות מצבים מסוימים רגילים או אכזריים ולא יותר. לא ברור אפילו אם אותן מילים מתארות מצב מסוים שהיה בדיוק כמסופר או רק את הבנתו וקישוטו של הסופר. קשה להאמין גם כן שהסופר בכל המקרים אכן עבר את ההתנסויות המתוארות בספרו ולכן נראה ששמע את זה וכתב סיפור או סתם המציא.
    אי אפשר להתייחס לסיפורים כאל היסטוריה מדויקת. כל מיני מבקרי ספרות יכולים לכתוב את דעתם על ספרים ויש להם דרך משלהם להבין את הסיפור וזה שונה מהדרך בה קורא רגיל מבין את הסיפור. הרבה פעמים קראתי (או התחלתי לקרוא) ספר בגלל שקראתי ביקורת נלהבת על הספר. לאחר התחלת הקריאה התברר לי שזה אוסף של מילים שמתארות מה שקורה ביום יום וממש קשה להמשיך.
    בקשר לברית המועצות לשעבר יש הרבה עדויות על הזוועות שקרו שם ויודעים גם מה קרה שם אבל נראה לי שיש גם הרבה אנשים בעולם המערבי שלא רוצים לפרסם ברבים כי זה נוגד את הסיפורים שהם סיפרו בעצמם או סתם מתייחסים לזה כמו דת. לכן הסיפורים כמו של סולז’ניצין לא מחדשים לנו הרבה גם אם לא ידענו את השיטות במדויק.
    כמובן שטוב שיש סופרים וספרים והרבה פעמים מוצאים ספרים טובים לקריאה.

    1. צריך להבדיל בין שני דברים: לסולז’ניצין הייתה סדרת ספרים אוטוביוגרפית על תלאותיו בגולאג ובברה”מ בכלל, לגביה אין ספק באמיתות המאורעות והיא מהווה תיעוד תקופתי חשוב ביותר. יחד עם זאת הוא כתב גם פרוזה ורומנים היסטוריים, שמן הסתם היו מבוססים על מאורעות אמיתיים עם פרשנויות וזוויות ראיה שונות

    2. צריך להבדיל בין ספרות דוקומנטרית לבין ספרות ספרותית. כמו כן צריך לשים לב לאורך הספר וכמות הדמויות שיש בספר. המצב מגיע לכך ששוכחים מה היה בהתחלה וגם לא זוכרים מי הוא מי וכן הלאה כך שהקריאה הופכת לקריאה תמה ואין לה ערך ספרותי כלשהו. אין חולק שסולז’ניצין באמת סבל וזכותו לספר את כל זה לעולם אבל אני בספק בקשר לערך הספרותי וזה כולל ספרים אחרים מן הסתם, כמו ד”ר ז’יוואגו, מלחמה ושלום, הפואמה הפדגוגית ועוד רבים אחרים.