האיום האסטרטגי הבא: מתקפת כטב"מים משולבת על ישראל

ד”ר עוזי רובין הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). בעבר היה המייסד של מנהלת ההגנה בפני טילים במשרד הביטחון, ובתפקיד זה היה אחראי לפיתוח וייצור מערכת ה’חץ’. בהמשך כיהן כמנהל בכיר במועצה לביטחון לאומי, ניהל תכניות לפיתוח מערכות נשק בתעשייה האווירית וזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (1996 ו- 2003). המאמר פורסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

***

המזרח התיכון וצפון אפריקה הינם כיום מעבדות הקרב של מלחמות העתיד. אזור זה, שהיה מאז ומעולם רווי מלחמות, הפך מאז מה שנקרא בהומור שחור “האביב הערבי” ליורה רותחת של מאבקים צבאיים בין-עדתיים, בין-מדינתיים ובין-לאומיים. בעצם ימים אלה מתנהלות מלחמות בתימן, בסוריה, בעיראק, בלוב ובאזור הקווקז שבהן מעורבות קהילות דתיות, מדינות ומעצמות, אם ישירות ואם באמצעות שלוחים ושכירי חרב.

אף על פי שעוצמות הלחימה לא הגיעו בעשור האחרון לרמה של מלחמה רבתי כמו מלחמת וייטנאם או מלחמת איראן-עיראק, הצדדים הלוחמים מפעילים את מיטב אמצעי הלחימה שיש ברשותם או שפטרוניהם מספקים להם, ומאפשרים בכך הצצה לשדה הקרב העתידי. בהיבט כולל, המלחמות של המזרח התיכון העלו לקדמת הבמה שתי קטגוריות של אמצעי לחימה שבמלחמות העבר היה להם תפקיד משני בלבד. האחד הוא הנשק תלול המסלול – טילים בליסטיים ורקטות, והאחר הוא כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב”ם). אף על פי שעיקר הזרקורים מופנה לעבר הטילים הבליסטיים עקב זיקתם לנשק הגרעיני, מן הראוי להפנות זרקור לא פחות חזק אל מקומם ההולך וגדל של הכטב”מים במלחמות האזור. הכטב”ם שהיה עד עתה נשק מסייע, הולך ומקבל מעמד קרוב לזה של נשק הכרעה. המאמר הנוכחי יעסוק בתופעה זו ובאופן שבו היא באה לידי ביטוי לאחרונה במלחמות האזור.

כלי טיס בלתי מאוישים היו כבר בשימוש במלחמת העולם השנייה, במלחמת וייטנאם ובמלחמות ישראל מאז מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. כיום נמצא בשימוש מגוון עצום של כלי טיס בלתי מאוישים. הליקופטרים זעירים שמשמשים למשחקים, לתיעוד צילומי ואפילו לנשיאת מטענים צבאיים, המכונים בדרך כלל “רחפנים”, ומטוסי סילון קטנים לתקיפת מטרות קרקע ומטרות ימיות, המכונים בדרך כלל “טילי שיוט” אף על פי שהמונח הוא גנרי.

הכלים הבלתי מאוישים המכונים כטב”ם הם בדרך כלל מטוסים מונעי מדחף (פרופלור) בגדלים שונים ובביצועים שונים, החל ממטוסים זעירים המשוגרים ידנית ועד מטוסים במשקל של טונות הממריאים ונוחתים, כמו מטוסים רגילים, ממסלולי תקניים כמו אלה שמשמשים מטוסים מאוישים. כדי לסבך את סוגיית הכינויים עוד יותר, קיימים גם כלי טיס סילוניים המכונים “כטב”ם” ולא “טילי שיוט”. ההבחנה היא בשימוש: כטב”מים ש”מתאבדים” על המטרה ושההנעה שלהם היא סילונית נקראים “טילי שיוט”. למרבה הבלבול במינוח, כלים “מתאבדים” שאינם סילוניים אלא מונעי מדחפים מכונים “כטב”מים” ולא “טילים”; מאידך גיסא, כלים סילוניים בלתי מאוישים שמשמשים לאיסוף מודיעין חזותי ואלקטרוני ושחוזרים לבסיסם לאחר ביצוע המשימה אינם מכונים “טילים” אלא כתב”מים. לצערנו, אין מילון מונחים אחיד לסיווג הכטב”מים למיניהם. הספרות הפופולרית מכלילה את כולם בכינוי הגורף drones.

כאמור, כלי טיס בלתי מאוישים היו בשימוש מבצעי בצבאות העולם כבר באמצע המאה ה-20. הכטב”ם המודרני, המשלב ממדים קטנים יחסית עם יכולת איסוף מודיעיני, הומצא בישראל, ומקורו בטיסני צעצוע שהותקנו עליהם מצלמות מסחריות רגילות לצורך איסוף מודיעין חזותי על היערכות הצבא המצרי בגדה המערבית של תעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה. ההצלחה של המערכות הראשוניות והפשוטות למדי הובילה לפיתוח כטב”מים מתוחכמים יותר בתעשיות הביטחוניות הישראליות (המונח ששימש באותה תקופה בארץ היה “מזל”ט” – מטוס זעיר ללא טייס).

הכטב”מים של ישראל זכו בתהילה עולמית בעקבות מבצע “ערצב 19” בימיה הראשונים של מלחמת שלום הגליל, מבצע שבו הושמד מערך ההגנה האווירית הסורי כמעט עד תומו. בעקבות הצלחה זו נוצר ביקוש רב בצבאות העולם לכטב”מים, ותעשיות הביטחון בישראל זכו בחוזי יצוא רבי היקף. יצוין שהכטב”מים המבצעיים הראשונים של ארה”ב היו מתוצרת ישראל, ושימשו את הצי האמריקאי כדי לטווח את התותחים של ספינת המערכה שלו במהלך מלחמת המפרץ של שנת 1991.

פיתוח של כלי טיס בלתי מאויש שמופעל מהקרקע איננו דורש השקעות עתק כמו פיתוח מטוסים מאוישים, ועל כן פיתוחם איננו עתיר משאבים – יחסית. הדרישה לכטב”מים בצבאות העולם הניעה את משרדי הביטחון שלהם להזמין פיתוח כטב”מים בתעשיות הביטחון שלהן. האמריקאים, שבתחילה רכשו כטב”מים מישראל, שולטים כיום בשוק הכטב”מים העולמי, והסינים מחרים מחזיקים אחריהם.

גם במזרח התיכון החלו תעשיות ביטחוניות מקומיות לפתח בעצמן כטב”מים מסוגים שונים. שתי המדינות העיקריות במזרח התיכון מלבד ישראל שהקימו תעשיות כטב”מים ענפות, ושהכלים שפותחו בהן הגיעו לרמה עולמית, הן איראן וטורקיה. במאמר זה יתוארו בקצרה הסוגים העיקריים של הכטב”מים של שתי המדינות הללו, ביצועיהם בשדות הקרב של אגן הים התיכון והמסקנות העיקריות המתבקשות מכך לגבי האיומים העיקריים על ישראל, שהן כי יש לראות את איום הכטב”מים ואת איום טילי הדיוק כמקשה אחת.

הכטב”מים של איראן: מכפילי כוח אסטרטגיים

המאמצים האיראניים הראשונים לפיתוח כטב”מים החלו עוד במהלך מלחמת איראן-עיראק שהשתוללה בשנות ה-1980. כמו במקרה של ישראל במלחמת ההתשה, גם לאיראן חסרו אמצעים לקבלת מודיעין חזותי בזמן אמת מהעבר השני של קווי החזית. הכטב”מים האיראניים הראשונים החלו בגיחות צילום מבצעיות בשנת 1985 והוכיחו מייד את תועלתם. אך התמריץ המשמעותי יותר של איראן לאימוצו של הכטב”ם כאמצעי לחימה ראשי היה “מלחמת המיכליות” בשתי השנים האחרונות של מלחמת המפרץ (1987–1988).

האיראנים, שהמערכה היבשתית הלכה ונטתה לרעתם, פתחו במערכה לשיבוש ייצוא הנפט של כווית, מדינה שלא הייתה מעורבת במלחמה אך תמכה כלכלית בסדאם חוסיין. בעצה אחת עם ארצות הברית הוסב רישום הבית של כל המיכליות הכוויתיות לרישום אמריקאי, והצי האמריקאי הזרים ספינות מלחמה למפרץ כדי להגן עליהן פני הטילים, המוקשים, ספינות המלחמה והקומנדו הימי של איראן. התפתחה מערכה נרחבת (שפרטיה נשארו חסויים במשך שנים רבות) שבה גרמו כוחות הצי האמריקאי לאבדות כבדות בקרב הצי וחיל האוויר האיראניים. מעצבי מדיניות הביטחון האיראניים הסיקו מפרשה זו כי כוחם לא יעמוד בפני היכולת הצבאית האמריקאית במלחמה סימטרית, ולפיכך הם פיתחו דוקטרינה ייחודית של מלחמה אסימטרית שבה יככבו אמצעי לחימה בלתי מאוישים וזולים שניתן להצטייד בהם בכמויות גדולות מאוד. החלטה זו הצמיחה את תעשיית הטילים והכטב”מים של איראן.

לתעשיות הצבאיות של איראן, שהיו בחיתוליהן בעת המהפכה האסלאמית, לא היה כל ניסיון קודם בפיתוח תעופתי של ממש, וחסרה להן תעשיית עזר כמו תעשיית מנועים ומערכות תקשורת. הסנקציות שהוטלו על הממשל האסלאמי כמעט מרגע היוולדו לא אפשרו רכישת ידע ואביזרים מהמדינות המתועשות. הפתרון לכך נמצא ברשת ענפה ומתוחכמת של רכש עקיף דרך מדינות שלישיות.

דוגמה אחת מרבות לכך הייתה פרשת הרכש המתוחכם של מנועי בוכנה לכטב”מים מגרמניה דרך מתווכים צרפתיים שחתמו על הצהרות שימוש סופי כוזבות. באופן זה הצליחו האיראנים לרכוש ולהעביר לשטחם לפחות 61 מנועי כטב”מים. פרשה עדכנית יותר היא של מנוע סילון זעיר מפיתוחה של חברה ברפובליקה הצ’כית. מנוע זהה לחלוטין הוצג בתערוכת נשק בטהראן בשנת 2016 כמוצר איראני. החברה הצ’כית הכחישה כל קשר לכך וטענה שמעולם לא מכרה מנועים או ידע לממשל האיראני. הדעת נותנת שמערך הרכש העקיף של איראן שם את ידו על כמה מנועים כאלה (שניתן לרכוש אותם באופן חופשי כמוצר אזרחי ברחבי העולם), ותעשיית המנועים האיראנית שצמחה והתעצמה בינתיים הפיקה “העתקים סיניים” משלה.

מלבד ההתמחות העצמית בדרך של ניסוי וטעייה, האיראנים הפיקו ידע כטב”מים רב תועלת מכל כלי זר שנפל לידיהם. בשנת 2011 נחת באיראן כטב”ם מודיעין אמריקאי מסוג RQ 170 שהיה המילה האחרונה בטכנולוגיה של חמקנות. הנסיבות שהובילו לכך שכלי טיס כבד ומשוכלל זה נחת בצורה מושלמת בתוך איראן נשארו לוטות בערפל עד היום. מכל מקום, אין ספק שתעשיית הכטב”מים האיראנית הפיקה את מרב הידע מהמטוס שנפל לידיה.

בשנת 2014 הודיע מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, הגנרל אמיר האדז’יזדה, כי כוחותיו הפילו כטב”ם ישראלי מסוג “הרמס 450” ליד המתקן הגרעיני בנתנז. מצילום שברי הכלי שהופצו על ידי האיראנים קשה לקבוע מה היה סוג כלי הטיס שהופל ולא כל שכן מה מקורו, ובתקשורת הועלו השערות שמדובר בכטב”ם של מדינה אחרת במרכז אסיה. מכל מקום, במידה שאומנם מדובר בכטב”ם זר (ולא בכלי טיס איראני שהופל בטעות) הרי שתעשיית הכטב”מים האיראנית בוודאי הפיקה ידע נוסף מאירוע זה. בשנת 2019 הפילו האיראנים כטב”ם סיור ענק של הצי האמריקאי מסוג “גלובל הוק” – שוב, המילה האחרונה בטכנולוגיה של כטב”מים בעלי טווח ביניבשתי. אף על פי שכלי הטיס נשבר לרסיסים סביר שהמהנדסים האיראניים עדיין מעכלים את עושר הידע שנפל לידיהם.

תעשיית הכטב”מים של איראן היא אחת מהשופעות ביותר בעולם ומפיקה שלל של דגמים חדשים לעיתים מזומנות. רשמית, הזרוע המפעילה את הכטב”מים של איראן היא זרוע היבשה של צבא איראן המסורתי (“ארטש”), ולא ארגון משמרות המהפכה (משה”מ) שמופקד על אמצעי הלחימה האסטרטגיים הלא-מאוישים של איראן. ניתן להסיק מכך שמתכנני בניין הכוח באיראן התייחסו מלכתחילה לנשק הכטב”ם כאמצעי עזר טקטי בשדה הקרב, ולא כנשק אסטרטגי. בפועל, משה”מ עושים שימוש נרחב בכטב”מים של צבא היבשה, אם כי לא ברור אם יש להם יחידות מפעילי כטב”ם משלהם או שהם שואלים אותם מהצבא. מכל מקום, איראן משתמשת ביכולת הכטב”מים שלה גם ל”ייצוא המהפכה” וגם להקרנת כוח ברחבי המזרח התיכון – שימוש אסטרטגי לכל דבר ועניין, ועל כך בהמשך.

הכטב”מים שבידי זרוע היבשה של צבא איראן נחלקים לשתי משפחות: כטב”מי תצפית/תקיפה רב-פעמיים, המשמשים לתפקיד המסורתי של איסוף מודיעין חזותי ולתקיפה בעזרת חימושים חיצוניים מונחים, וכטב”מים “מתאבדים” חד-פעמיים המשמשים לתקיפה מדויקת – טילי שיוט לכל צורך ועניין.

הראשון ממשפחת כטב”מי התצפית היה ה”אבאביל” לדורותיו, כלי טיס קטן למדי שכמות ממנו נמסרה בזמנו לחיזבאללה. שלושה או ארבעה כלים כאלה שוגרו משטח לבנון לעבר עומק שטח ישראל בשלבים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. שניים מהכלים הופלו על ידי מטוסי F-16 של חיל האוויר, אחד נפל עקב תקלה טכנית בגליל המערבי וגורלו של הרביעי לא נודע.

כטב”ם הסיור/תקיפה העיקרי והמשמעותי כיום הוא ה”שאהד139 ″, המוגדר ככלי מסוג MALE (Medium Altitude Long Endurance). הכלי, המזכיר בצורתו ובממדיו את ה”פרדטור” האמריקאי, מונע במנוע “רוטקס” בן 100 כ”ס מתוצרת אוסטריה – אותו מנוע בדיוק של מקבילו האמריקאי (וכן של הכטב”ם הישראלי “הרמס 900”). האיראנים השתמשו בכלי טיס זה בסוריה הן כסיוע לכוחותיו של אסאד והן כדי לתקוף את כוחות דאעש. ביוני 2019 יורטו והושמדו שני כטב”מי “שאהאד 139” על ידי מטוסי קרב אמריקאים בשמי צפון סוריה, שעה שעסקו ככל הנראה באיסוף מודיעין חזותי על עמדות של דאעש. באותו חודש עצמו נורה והופל כטב”ם איראני מאותו סוג על ידי חיל האוויר הפקיסטני, שעה שטס מעל חבל בלוצ’יסטן שבו מתנהלת מערכה מזה שנים בין מיליציות מקומיות לבין הממשל האיראני. כטב”מים כאלה הוצבו גם בשדה התעופה הצבאי T4 במרכז סוריה, שהותקף על ידי ישראל – כך לפי התקשורת – פעמים מספר. בדרום סוריה, לא רחוק מגבול לבנון, הבחין צה”ל במסלול תעופה ארוך שנבנה כנראה כדי לאפשר לכטב”מי “שאהאד 129” להיות מופעלים על ידי החיזבאללה בסיוע לכוחותיו של אסאד.

סוג אחר ופחות נפוץ של כטב”מי תצפית ותקיפה הוא ה”סאגה2″, שמזכיר בצורתו את הכטב”ם האמריקאי RQ 170 שנפל בידי האיראנים אך קטן ממנו בממדיו ומונע במנוע בוכנה ולא במנוע סילון. כטב”ם מסוג זה הופל על ידי מסוק של חיל האוויר הישראלי מעל עמק הירדן בפברואר 2018.

עם המשפחה השנייה של כטב”מים “מתאבדים” נמנה ה”ראאד85″ קצר הטווח, אך גם ה”אבביל” לסוגיו משמש למשימות תקיפה ו”התאבדות”. לפי הדיווחים בישראל, כטב”מי ה”אבביל” ששוגרו על ידי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה נשאו מטען של כ-30 ק”ג חנ”ם ונועדו “להתאבד” על מטרות בשטח ישראל.

איראן עושה שימוש ייחודי משלה בנשק הכטב”ם לצורך הרחבת השפעתה ברחבי המזרח התיכון. מעבר למסירת כטב”מים תקניים לבנות בריתה, כמו אספקת ה”אבביל” לחיזבאללה הלבנוני, איראן מפתחת כטב”מים ייעודיים לשלוחיה באזור שניתן להבריחם בקלות או אפילו לייצרם בבתי מלאכה מקומיים. קיימים סימנים לכך שבתעשיית הביטחון האיראנית קיים מרכז הנדסי ספציפי לתכנון כטב”מים “מחויטים” עבור שלוחיה של איראן.

ההיגיון שבכך איננו רק התאמת המוצר לתנאים הייחודיים של כל שלוח, אלא גם ובעיקר שמירת מרחב ההכחשה שמאפשר לאיראן לרחוץ בניקיון כפיה ולהכחיש הפרת סנקציות על משלוחי נשק לאזורי לחימה. דוגמה אחת היא תעשיית הכטב”מים שהוקמה ברצועת עזה בעזרת מומחים וידע איראני. במבצע “צוק איתן” שיגר החמאס לעבר תל אביב כמה כטב”מים מדגם שפותח כנראה במיוחד עבורו ושלא נראה מעולם באיראן. שניים מהכטב”מים האלה הופלו על ידי סוללות “פטריוט”, אך החמאס טוען שאחד מהם הגיע לתל אביב ושידר צילומים למרכז ההפעלה בעזה.

אך המימוש הבולט ביותר של “תפירת” כטב”מים ייעודיים עבור בנות בריתה של איראן הוא בתימן. המשטר החות’י זוכה בתמיכה איראנית גורפת במלחמתו נגד ערב הסעודית ונגד כוחות הממשלה החוקית של תימן, השולטת עד עתה בדרום המדינה. החות’ים עושים במלחמה זו שימוש נרחב בכטב”מים גם לתצפית, אך בעיקר לתקיפה. בתימן פועלת שיטת ה”חייטות” של איראן במלוא הקיטור.

החות’ים בתימן טוענים – כסיפור כיסוי – שהם הקימו תעשיית כטב”מים עם יכולת פיתוח משלה – הישג מפליא (ומוטל בספק) למדינה שאין לה כל בסיס תעשייתי. הכלים שהחות’ים מפעילים שונים בצורתם מהכלים התקניים שבשימוש איראן, אם כי לעיתים קיים דמיון רב ביניהם. ה”אבביל” האיראני כשהוא בשימוש חות’י נקרא “קאסיף”, ובמהלך השנים הופיעו דגמים חדשים שלו בעלי שונות גדלה והולכת בצורה החיצונית בינם לבין המקור. השימוש העיקרי בכלים אלה הוא לתקיפה “התאבדותית”, ובעזרתם הוציאו החות’ים לפועל כמה מבצעים מרשימים, בהם לפחות שלושה פיגועי ראווה נגד טקסים ומצעדים צבאיים של כוחות ממשלת תימן.

לדוגמה, ב-10.1.2019 התפוצץ כטב”ם מתאבד חות’י על במת הכבוד של מצעד צבאי בדרום תימן והרג בין השאר את ראש המודיעין הצבאי של הממשלה המוכרת של תימן. ב-10.5.2020 פגע כטב”ם “מתאבד” חות’י במצעד צבאי נוסף שהתקיים באחד מבסיסי צבא תימן, הרג 6 חיילים ופצע 20, ביניהם ארבעה קצינים בכירים. ההישג התודעתי החות’י היה משמעותי ביותר.

מלבד השימוש בכטב”מים “מתאבדים” לפיגועי ראווה, השימוש העיקרי שנעשה בהם בתימן הוא לתקיפת מטרות קרקע, ובכלל זה נמלי תעופה אזרחיים בשטח סעודיה – כלומר, שימוש כטילי שיוט לכל דבר ועניין. באותו הקשר, החות’ים החלו לתקוף בעזרת הכלים “המתאבדים” סוללות “פטריוט” בשטח סעודיה ובשטחי תימן הדרומית אשר הגנו על ערי דרום סעודיה ועל כוחותיה בתימן בפני רקטות וטילים בליסטיים חות’יים. מידת ההצלחה של תקיפות אלה איננה ידועה, וקיימות על כך טענות סותרות משני הצדדים.

ביוני 2019 נערכה בצנעא, בירת תימן המסורתית וכיום בירת המשטר החות’י, תערוכת נשק “מפיתוח תימני”. בתערוכה זו הוצגו לראשונה שלושה סוגים של כטב”מים ארוכי טווח. שנים מהכטב”מים החדשים היו מצוידים במנועי בוכנה ומדחפים, והשלישי היה מצויד במנוע סילון. כלי טיס אלה היו מתוחכמים מעבר לכל יכולת פיתוח בתימן, והיה ברור לכל משקיף בר דעת שהם “חויטו” עבור הממשל החות’י על ידי המרכז ההנדסי האיראני שמתמחה בפיתוח כטב”מים עבור שלוחיה ובנות בריתה של הרפובליקה האסלאמית.

בסמוך למועד החשיפה של כטב”מים ארוכי טווח אלה החלו החות’ים לתקוף מטרות נפט סעודיות בעומק שטח הממלכה. במאי 2019 הותקפו בכטב”מים שתי תחנות שאיבה של צינור הנפט ממזרח הממלכה אל נמל ג’דה שבחוף ים סוף, במרחק של קרוב ל-1,000 ק”מ מהשטח החות’י. באוגוסט 2019 הותקף שדה הנפט הסעודי בשייבה על ידי נחיל של כטב”מים חות’יים מונעי מדחף שהיו מאחד הסוגים החדשים שהוצגו בצנעא הבירה חודשיים לפני כן. בשלושת המקרים לא נגרמו נזקים משמעותיים, אך הובהר לסעודים כי האיראנים אינם נרתעים מלספק לבני הברית שלהם בתימן כטב”מים בעלי יכולות טווח אסטרטגיות.

אך התקפת הכטב”מים המשמעותית ביותר מבחינה אסטרטגית לא יצאה משטח תימן אלא מאיראן עצמה. בשעות הקטנות של ליל ה-14.9.2019 הותקפו כמעט בו בזמן בכטב”מים “מתאבדים” שני מתקני נפט ראשיים בערב הסעודית: מתקן עיבוד הנפט בעיר אבקייק, שמפיק כמחצית מיצוא הנפט של הממלכה, ושדה הנפט בחורייס, כ-150 ק”מ צפונית-מזרחית לריאד הבירה. הנזקים בשני המתקנים הללו היו קשים, ותיקונם נמשך כמה חודשים.

החות’ים קיבלו על עצמם את האחריות לתקיפה הזו, שאותה כינו “המבצע השני של מאזן ההרתעה”, וטענו שהשתתפו בה 10 כלי טיס – אמירה שהעידה מייד כי התוקפת האמיתית – איראן עצמה – לא שיתפה את החות’ים בתכנון המבצע: בפועל נספרו 25 כטב”מים שפגעו במטרותיהם או שנפלו בדרך אל המטרות. מכל מקום התחכום של המבצע הזה, שתׅזמן שני נחילים של כטב”מים בעלי מהירויות שונות מאוד כך שהתקיפה תהיה כמעט סימולטנית, והדיוק המדהים של הפגיעות, העידו על תכנון מדוקדק ויכולת ביצוע מרשימה ברמה עולמית.

כחודש ימים לאחר מכן חשף ארגון אופוזיציה איראני הממוקם בוושינגטון כי התקיפה תוכננה ובוצעה על ידי חיל האוויר והחלל של משה”מ, וכי התקיפה יצאה לדרך מבסיס חיל האוויר האיראני שבעומידיה, סמוך לעיר אחוואז שבדרום מערב המדינה ובקרבת המפרץ הפרסי. גם דו”ח של קבוצת מומחים של האו”מ שפורסם בינואר 2020 קבע כי האפשרות שהתקיפה יצאה משטח תימן איננה סבירה.

ברשות איראן יש כיום טילי דיוק בליסטיים שהיו יכולים לשמש לתקיפת מדויקת של מתקני הנפט בערב הסעודית בהצלחה לא פחותה ובהרבה פחות קשיי תכנון וביצוע. מדוע בחרה איראן דווקא בדרך הסבוכה יותר של תקיפה אסטרטגית בעזרת כטב”מים ולא באמצעות טיליה הבליסטיים? נראה שהתשובה לכך ברורה למדי: הצורך בשמירת מרחב הכחשה ומניעת עדות של “אקדח מעשן”, שהייתה מאלצת את ערב הסעודית וארצות הברית להגיב בהסלמה רבתי.

לטילים בליסטיים יש תמיד כתובת, מכיוון שהם נקלטים על ידי לווייני ההתראה האסטרטגיים של ארה”ב שסיפקו בשעתם התראות על שיגורי טילים מעיראק לישראל וסעודיה במלחמת המפרץ של 1991. כטב”מים קטני ממדים ו”לוחכי קרקע” מהסוגים שתקפו את מתקני הנפט אינם נקלטים בחיישנים של לווייני ההתראה, ואם מנתבים אותם כך שהם חודרים דרך פרצות בגדרות המכ”מ של המדינה הנתקפת אין אפשרות להוכיח מאין הם הגיעו.

איראן, אם כן, עושה בכטב”מים שלה שימוש ייחודי משלה, שאין לו אח ורע בעולם: הקמת יכולות כטב”מים עצמאיות בארגוני החסות שלה במזרח התיכון, ופיגועים אסטרטגיים אנונימיים. בכך הכטב”מים של איראן מעמידים דילמה בפני כל יריביה שתורת הביטחון הצבאית שלהם בנויה על מלחמה סימטרית ואמצעי לחימה סימטריים.

ערב הסעודית מפעילה חיל אוויר גדול עם מיטב מטוסי המערכה המודרניים, יש לה זרוע יבשה עם כוחות שריון מתקדמים וחיל הים שלה מצויד היטב. למרות כל אלה, בשלב זה הממלכה חסרת אונים למדי בפני הכטב”מים של איראן ושלוחיה בתימן, והזעזוע מתקיפת הכטב”מים על מתקני הנפט שלה בספטמבר 2019 הוביל למאמץ לפתרון הסכסוך שלה עם החות’ים בדרכים דיפלומטיות (מאמץ שלא עלה יפה עד כה). נראה, אם כן, שההחלטה של מתכנני בניין הכוח של איראן לשים דגש על כטב”מים כאמצעי לחימה לא סימטריים הצדיקה את עצמה, והעניקה לאיראן יתרון לא מבוטל במאבק על ההגמוניה באזור.

הכטב”מים של טורקיה: עליונות אווירית במלחמות מוגבלות

טורקיה שונה מאוד במאפייניה הגאופוליטיים מאיראן. בשונה מהרפובליקה האסלאמית הנתונה בסנקציות כאלו ואחרות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, טורקיה הינה גם כיום חברה מכובדת בקהילייה הבינלאומית. טורקיה צורפה לברית נאט”ו ובמהלך המלחמה הקרה היא מילאה תפקיד מפתח בהכלתה של ברית המועצות. כלכלתה החזקה של טורקיה נשענת על תעשיית יצוא ענפה וסחר בינלאומי נמרץ. לתעשיות הביטחון שלה יש גישה חופשית לשוק החומרים והרכיבים הצבאיים הבינלאומי, ולכן דרכה לכטב”מים הייתה קצרה בהרבה מזו של איראן.

בתקופת המלחמה הקרה סופקו כלי הנשק העיקריים שלה על ידי המערב, במיוחד על ידי ארה”ב. אף על פי שכבר משנותיה הראשונות של הרפובליקה הטורקית שהוקמה על ידי קמאל אטאטורק החלה להתפתח תעשיית נשק מקומית קטנה, הרי שצינור הרכש הפתוח לרווחה של נשק מערבי מהסוגים המתקדמים ביותר לא עודד פיתוח צבאי מקומי של ממש. הספקות הראשונים של טורקיה לגבי מידת הפתיחות של צינור הרכש הופיעו בעקבות הסנקציות שהוטלו עליה לאחר הפלישה והכיבוש של צפון קפריסין ב-1974. בעקבות פלישה זו הוטל אמברגו אמריקאי על מכירת נשק לטורקיה.

האמברגו, שבוטל אומנם לאחר כשלוש שנים, היה עבור טורקיה אירוע מכונן, בדומה להלם שעבר על ישראל כשצרפת של דה גול הטילה עליה אמברגו נשק ערב מלחמת ששת הימים. בדומה לישראל, גם טורקיה פנתה למסלול של “עצמאות חימושית” במערכות נשק ראשיות בים, ביבשה ובאוויר ובהם ספינת מלחמה לאומית וטנק לאומי. מדיניות זו נמשכה והועצמה על ידי שליטה רב הכוח של טורקיה, רג’ב טאיפ ארדואן. תעשיות הביטחון שכבר היו קיימות הורחבו, תעשיות ביטחון חדשות הוקמו וכיום יש לטורקיה שלל תוכניות לפיתוח וייצור אמצעי לחימה, ובהן תוכניות לפיתוח מטוס קרב לאומי ומשגר לוויינים לאומי.

אחד מאמצעי הלחימה שזכו לדגש מיוחד הוא הכטב”ם. הצורך המבצעי בכלי טיס בלתי מאוישים נבע מהמלחמה הנמשכת נגד מורדים כורדים בשטחים ההרריים של כורדיסטן הטורקית. שטחים הרריים אלה מעניקים יתרון לכוחות בלתי סדירים, והצבא הטורקי שנבנה ללחימה סימטרית נגד צבאות ברית ורשה התקשה לפעול באופן יעיל נגד ארגוני הגרילה הכורדיים. הצורך ב”עין בשמיים” שתפיק מידע מודיעיני בזמן אמת עבור צבא טורקיה היה מובהק.

בסוף שנות ה-80 רכשה טורקיה כמה כטב”מים מערביים מגרמניה ומקנדה. במונחי ימינו, כטב”מים אלה היו פרימיטיביים למדי, כשהמודיעין החזותי שהופק מהם היה מוגבל ורחוק מזמן אמת. ניסיונות טורקיים מוקדמים לפתח כטב”מים משלהם לא צלחו, וטורקיה פנתה לישראל ורכשה ממנה בשנת 2006 עשרה כתב”מים מסוג “הרון”. עקב הדרישה הטורקית כי על הכטב”מים הללו יותקן מטע”ד אופטי מפיתוח טורקי במקום המטע”ד הישראלי המקורי התעכבה אספקת הכלים הללו במשך חמש שנים. לאחר שמטוסי ה”הרון” נמסרו, התלונן חיל האוויר הטורקי על ביצועים ירודים והחזיר אותם לתיקונים בארץ שנמשכו שנים מספר. היחסים המדיניים המתקררים בין שתי המדינות נתנו את אותותיהם, והעיתונות הטורקית האשימה את המפעילים הישראלים של כטב”מי ה”הרון” בשיבוש מערכות איסוף המידע ובהעברה חשאית של המידע החזותי למודיעין הישראלי. ככל הידוע, כטב”מי ה”הרון” תוקנו והוחזרו לחיל האוויר הטורקי. לא ידוע מה מצבם, ואם הטורקים עושים בהם שימוש כלשהו הרי שהם מסתירים כל ידיעה על כך.

לפי תיאורים בתקשורת, כטב”מי ה”הרון” פתחו עולם חזותי חדש בפני הצבא הטורקי והראו לו את היתרונות המבצעיים המובהקים של תצפית אופטית מתמשכת באיכות גבוהה. מאידך גיסא, השימוש בהם חשף גם את חסרונם: המידע החזותי חשף מטרות בזמן אמת, אך תקיפת המטרות הללו – “סגירת מעגל האש” – נמשכה זמן רב עקב הצורך להזניק מטוסי תקיפה או אמצעים אחרים.

הפתרון הנדרש היה כטב”ם שיכול לתקוף בעצמו את המטרות שהוא “מייצר” – לאמור, כטב”ם חמוש. מאידך גיסא, הן ארה”ב והן ישראל סירבו לספק לטורקיה כטב”מים חמושים. הסיבה לכך הייתה החלטה מדינית אמריקאית למעט בהפצת כטב”מים חמושים בעולם. ככלל, ארה”ב מסכימה למכור כטב”מים חמושים רק למדינות שקשורות איתה בקשרים מיוחדים, ביניהן בריטניה ואוסטרליה. ישראל מחויבת מכוח הסכמים עם ממשל ארה”ב “לתאם” את היצוא הביטחוני שלה עם המדיניות האמריקאית, ועל כן נמנע ממנה עד עצם היום הזה לייצא כטב”מים חמושים. ייתכן שסיבה נוספת לחוסר הנכונות של ישראל לספק לטורקיה כטב”מים חמושים היה החשש מזליגת ידע לגורמים עוינים. יצוין שעצם קיומם של כטב”מים ישראליים חמושים ידוע רק מהתקשורת הבינלאומית, ואין על כך עד היום כל אישור רשמי של ממשלת ישראל.

הדמות המובילה בפיתוח כטב”מים טורקיים מקוריים הוא סלג’וק בייראקטאר (Selçuk Bayraktar), מהנדס מוכשר בעל תואר שני משתי אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, בהן המכון הטכנולוגי של מאסאצ’וסטס. משפחת בייראקטאר הקימה בשנת 1987 מפעל לייצור חלקי מכוניות. בהשראתו של סלג’וק החל המפעל לעסוק בפיתוח כטב”מים. בשנת 2007 נטש סלג’וק את לימודי התואר השלישי ב-MIT וחזר לחברה המשפחתית כמהנדס ראשי. סלג’וק הינו לא רק מהנדס מוכשר, אלא גם אסלאמיסט בהשקפתו, והתנגדותו המתוקשרת לשימוש בכטב”מים ישראליים עשתה לו שם בארצו.

המוצר הראשון מפיתוחו שנרכש על ידי צבא טורקיה היה כטב”ם תצפית זעיר. בשנת 2009 התקיימה טיסת הבכורה של כטב”ם MALE חמוש בשם “בייראקטאר TB2”, פרי פיתוחו של סלג’וק. הכלי תוכנן לנשיאת ארבע פצצות גולשות מונחות לייזר מסוג MAME-L מתוצרת חברת “רוקטסאן”, יצרנית הטילים הגדולה בטורקיה. בשנת 2015 ערך סלג’וק תצוגת אש של הכטב”ם החדש שלו בפני צבא טורקיה, והציג פגיעות מושלמות במטרות. בשנה שלאחר מכן, 2016, התחתן סלג’וק עם סומאייה, בתו של שליט טורקיה רג’יב טאיפ ארדואן. מאז הפך סלג’וק ל”אבי הכטב”מים” של טורקיה, ולגיבור לאומי. אף שמפעלי התעשייה האווירית לטורקיה בע”מ פיתחו כטב”ם “תחליף הרון” משלהם בשם “אנקה” (ANKA), שנכנס גם הוא לשירות מבצעי בחיל האוויר הטורקי –הרי שהמוצרים של סלג’וק מתוצרת מפעלי בייראקטאר הם אלה ששולטים בשוק הכטב”מים של טורקיה, מיוצאים בכמות הולכת וגוברת למדינות נוספות, וזוכים לתהילה בשדות הקרב שטורקיה מעורבת בהם, כפי שיתואר בהמשך.

מייד לאחר הצגת התכלית של יכולת ה”בייראקטאר” ב-2015 החל צבא טורקיה להצטייד בו בדחיפות. שדה הקרב הראשון שאליו הוטל הכלי החדש היה במרחב הכורדי, הן בתוך טורקיה והן בסוריה ובעיראק. הכטב”ם, המצויד במציין לייזר, מסוגל לפגוע בעצמו במטרות שהוא מציין, או לציין אותן למטוסי ה-F-16 של חיל האוויר הטורקי לצורך תקיפה בעזרת חימוש כבד יותר. החל משנת 2016, שבה הוטל לראשונה למערכה, הוכיח ה”בייראקטאר” יכולות גבוהות בייחוד בחיסול ממוקד של בכירים בארגונים הכורדיים.

מאז שהוטלו למערכה חיסלו כטב”מי ה”בייראקטאר” כ-450 לוחמים כורדים, ביניהם מנהיגים בולטים שאנקרה ניסתה להתנקש בהם מזה שנים. הכטב”ם ומתכננו סלג’וק זכו לתהילה בערוצי התקשורת הטורקית, אזרחים מן השורה ונכבדים ביקרו בבסיסים שבהם הוצבו הכטב”מים הללו כדי להודות למפעיליהם (בדומה להערצה העממית בישראל ל”כיפת ברזל” בימיה הראשונים), ורג’יב טאיפ ארדואן עצמו כיבד את הכטב”מים בחתימת ידו על חרטומם של כמה מהם.

שדה הקרב הבא – והמורכב הרבה יותר – שבו הוטל ה”בייראקטאר” למערכה היה בצפון מערב סוריה. טורקיה התערבה למעשה במלחמת האזרחים בתואנה של מלחמה בטרור וכבשה רצועת ביטחון לאורך גבולה הארוך עם סוריה, כדי למנוע מכוחות כורדיים לפעול מהם נגדה. כחלק מרצועת הביטחון הזו לקחה טורקיה למעשה תחת חסותה את המובלעת שנותרה בידי המורדים סביב העיר אידליב בפינה הצפון-מערבית של סוריה, והיא מקיימת שם מאחזים צבאיים במסווה של “מצפים”.

משטר אסאד, שמדיניותו (הנתמכת על ידי רוסיה) היא להשיב לעצמו את השליטה בשטחה של סוריה כולה, פתח בדצמבר 2019 במבצע “שחר אידליב 2” לכיבוש מובלעת אידליב. בפברואר 2020, כשקרוב למחצית מהמובלעת כבר נכבשה על ידי צבאו של אסאד, נהרגו 34 חיילים טורקיים מהפצצה של חיל האוויר הסורי. טורקיה הגיבה בפעולת תגמול יבשתית ואווירית נרחבת נגד צבא אסאד בשם “מבצע מגן אביב” (Operation Spring Shield) שבמהלכו תקפו הצבא וחיל האוויר הטורקי את כוחותיו של אסאד במטרה ללמדם לקח ולאלץ את משטר אסאד להפסיק את הקרבות באזור אידליב (ובכך לשמר בידיהם את השטח שנותר מהמובלעת).

בשבעת ימי הלחימה של המבצע פשטו הכטב”מים החמושים של סלג’וק בעורף השטח הסורי ועשו שמות במתקניו ובמערכות הנשק שלו. לאחר שני ימי הלחימה הראשונים הודיע הצבא הטורקי כי הוא הרג 330 חיילים סורים והשמיד 23 טנקים, 10 משוריינים, 23 תותחים ומספר משאיות תחמושת של צבא סוריה. מקורות בלתי רשמיים בסוריה אישרו כי הצבא הסורי נפגע קשות, אך לא מסרו פרטים מעבר לכך.

אך ההודעה המשמעותית יותר של הצבא הטורקי הייתה כי הוא השמיד שתי מערכות הגנה אווירית: אחת מסוג SA17 והאחרת מסוג SA22 , מערכת הידועה בשם “פנציר” והמוכרת בישראל מתקיפות חיל האוויר נגד מערך ההגנה בסוריה בשנים האחרונות. סרטוני וידאו ששוחררו על ידי משרד הביטחון הטורקי מראים בבירור את השמדת ה”פנציר” במצב פעיל – כלומר, המערכת נמצאת בכוננות והמכ”מ שלה סורק את השמיים. מסרט הווידאו של אירוע זה ברור שההשמדה בוצעה מכטב”ם שנעל פצצה גולשת על כתם הלייזר שבעזרתו הוא ציין את המטרה.

לכאורה מצב כזה לא יכול להיות מציאותי מכיוון שהטווח של הפצצה הגולשת הקטנה שה”בייראקטאר” נושא הוא 8 ק”מ בלבד, בשעה שהטווח היעיל של ה”פנציר” הוא יותר מ-30 ק”מ. הכטב”ם הטורקי עצמו הינו כלי גדול ממדים למדי שטס בגובה בינוני, ועל פניו היה אמור להיות מושמד על ידי ה”פנציר” הרבה לפני שיגיע לטווח שחרור חימוש. נראה שחיל האוויר הטורקי הצליח לפתח תורת הפעלה משוכללת ומשולבת הן לצורך איתור מיקומו של ה”פנציר” – אולי על ידי מודיעין חזותי – והן לחדירה לתוך תחום הגילוי וההגנה שלו, כנראה בעזרת לוחמה אלקטרונית. מכל מקום, השמדת ה”פנציר” על ידי ה”בייראקטאר” הייתה סנסציה זוטא שזכתה לפרסום עולמי (וגרמה מורת רוח ברוסיה).

עם זאת, מערך הכטב”מים הטורקי נפגע גם הוא בלחימה[i]. מטוסי חיל האוויר הסורי הצליחו להפיל כטב”ם אחד מסוג “אנקה”, ולפחות כטב”ם אחד – ואולי שניים – מסוג “בייראקטאר” הופלו כנראה מאש שנורתה מהקרקע. הכלי – על כל יכולותיו – איננו בלתי פגיע, כפי שהוכח שוב ושוב בשדות הקרב הבאים שלו. עם זאת, המכה שהסורים ספגו במבצע “מגן אביב” והחשש הרוסי מפני הסלמה שתערב גם אותם בלחימה הביאו להסכם הפסקת אש שעצר את המבצע הסורי והשאיר כמחצית מהמובלעת ברשות טורקיה. אין ספק שהכטב”מים העניקו לטורקיה הישג צבאי ומדיני של ממש.

בעוד צבא טורקיה מכה בכוחותיו של אסאד, פעל כוח משלוח טורקי בלוב הרחוקה. מלחמת האזרחים בלוב נמשכת למקוטעין מאז ההפיכה נגד קדאפי בשנת 2011. בשלב הנוכחי מתמודדים על השליטה במדינה שני גורמים עיקריים: “ממשלת האיחוד הלאומי”, המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית ושמרכזה בטריפולי, כנגד מה שקרוי “בית הנבחרים של לוב” בראשותו של הגנרל חאליפה חפטאר, שמרכזו בבנגזי.

הגנרל חפטאר, שהכוח הצבאי שעומד לפקודתו נקרא “צבא השחרור של לוב”, נתמך על ידי רוסיה, מצרים ואיחוד האמירויות. בסוף שנת 2019 היה נראה שכוחותיו של הגנרל חפטאר עומדים לכבוש את טריפולי ובכך לנצח במלחמה ולאחד את המדינה תחת שלטונם. בנקודה זו החליט נשיא טורקיה ארדואן להתערב במלחמה לטובת “ממשלת האיחוד הלאומי”, בעלת הקשרים לגורמים אסלאמיסטיים. בתחילת ינואר 2020 אישר הפרלמנט הטורקי התערבות צבאית בלוב, וימים מספר לאחר מכן החלו כוחות משלוח טורקיים לזרום לטריפולי. הכוחות הטורקיים כללו מדריכים ויועצים, אך התרומה המשמעותית ביותר של טורקיה הייתה בהעמדת טייסות של כטב”מי “בייראקטאר” לרשות הממשלה בטריפולי. הכטב”מים נצבעו בצבעי הדגל הרשמי הלובי של ממשלת טריפולי אך הופעלו על ידי צוותים טורקיים.

מכל מקום, הופעת הכטב”מים הטורקיים בשדות הקרב של לוב שינתה את התמונה לחלוטין. כמו בסוריה, גם בלוב פשטו הכטב”מים של סלג’וק בעורף כוחותיו של גנרל חפטאר ועשו בהם שמות. מכיוון שלצבא טריפולי אין חיל אוויר של ממש, העניקו כטב”מי ה”בייראקטאר” לממשלת האיחוד הלאומי עליונות אווירית בכל שדות הקרב. נראה שהטורקים פעלו לפי תורת הלחימה הקלאסית של לוחמה אווירית שבה העדיפות הראשונה היא לשתק את מערכות ההגנה האווירית של האויב.

ברשות כוחותיו של גנרל חפטאר היו מערכות הגנה אווירית רוסיות מסוג “פנציר”. הכטב”מים הטורקיים צדו אותם בשיטתיות, ולפי הידוע השמידו תשע או עשר מערכות כאלה. מתוך סרטוני הווידאו שהועלו לרשת נראה שהמפעילים הטורקיים נקטו הפעם שיטה מעט שונה ו”צדו” את מערכות ה”פנציר” כשהן היו בלתי פעילות – בתנועה על כבישים או בחניה במסתור. באחד מסרטוני הווידאו נראית תקיפה של מחסן שבו הוסתרה מערכת “פנציר”. הבסיס הצבאי נכבש לאחר מכן על ידי הצבא של ממשלת טריפולי, וה”פנציר” הפגוע שהתגלה בתוכו הוצג לראווה ברחובות העיר. ההצלחה הטורקית מעידה על מודיעין זמן אמת שאפשר לכטב”מים להיות במקום הנכון בזמן הנכון. יש להניח שגם חוסר המיומנות של מפעילי ה”פנציר” תרם לכישלונם.

לאחר שהוסר האיום מהקרקע על צי הכטב”מים הטורקי, הם תקפו והשמידו אמצעי לחימה, מחסנים ומפקדות של צבא חפטאר. תחת מטריית הכטב”מים הטורקיים פתחו כוחות טריפולי במתקפה נרחבת והצליחו להדוף את כוחות בנגזי לאחור כשהם כובשים מחדש ערי חוף ושטחים גדולים בעומק המדינה.

כמו בסוריה, גם בלוב לא היו הכטב”מים הטורקיים חסינים מפגיעה, ולמרות השמדת ה”פנצירים” הם ספגו אבדות משמעותיות. סרטוני וידאו ששוחררו על ידי כוחותיו של חפטאר הציגו שברי “בייראקטאר” בכמה מקומות, כשאחד מהם מוצג לראווה במרכזה של עיר לא מזוהה. מהתמונות עולה הרושם שלפחות כטב”ם טורקי אחד הופל על ידי מערכת נ”מ דו-קנית בקוטר 35 מ”מ. כוחותיו של חפטאר טוענים שהם הפילו כ-20 כטב”מי “בייראקטאר”. סביר שמספר זה מוגזם, אבל גם סביר שצי ה”בייראקטארים” סבל אבדות משמעותיות. אחד הרמזים לכך היה הודעתו של מנהל הרכש הטורקי שהוא מסר לצבא טורקיה שישה כטב”מי “בייראקטאר” חדשים – כנראה לנוכח הדאגה עקב ריבוי האבדות.

עם זאת, התמונה איננה חד-צדדית. גם לרשות כוחותיו של גנרל חפטאר עמד צי של כטב”מים מכמה סוגים, וביניהם כטב”ם תצפית רוסי בלתי חמוש מסוג “Orlan 10” וכטב”ם סיני חמוש מסוג Wing lung המצויד בטילי אוויר-קרקע סיניים מסוג “Blue Arrow 7”. לפי תחקיר של רשת ה-BBC הבריטית, כלי טיס אלה הועמדו לרשות הגנרל חפטאר על ידי איחוד האמירויות.

הכטב”ם הסיני גדול כמעט פי שניים מה”בייראקטאר” הטורקי, טווחו וזמן שהייתו באוויר ארוך יותר, והוא נושא חימוש כבד בהרבה. מדוע לא הטביעו הכטב”מים הסיניים החמושים של הגנרל חפטאר את רישומם על שדה הקרב כפי שעשו זאת הכטב”מים הקטנים יותר של טורקיה? ככל הנראה, ההבדל היה בתפיסת ההפעלה. נראה שצבא בנגזי ניצל את הכטב”מים החמושים שהועמדו לרשותו יותר לטרור כנגד אוכלוסייה מאשר לשליטה בשמי שדה הקרב. צי הכטב”מים הטורקי, לעומת זאת, הוטל למערכה ככוח תקיפה אווירי לכל דבר ופעל באגרסיביות נגד מטרות צבאיות, תוך נכונות לספוג אבדות. כלי הטיס הטורקי אומנם קטן בממדיו ונחות בביצועיו מכלי הטיס הסיני, אך סביר שהוא גם זול בהרבה – מה שיכול להסביר רתיעה אפשרית של חיל המשלוח של איחוד האמירויות מפני אובדן כטב”מיו, שמחירם כנראה גבוה בהרבה.

אך בכך לא תמו עלילותיהם של כטב”מי טורקיה באזור. מאז נפילת בריה”מ בשלהי 1991 מתנהל באזור הקווקז סכסוך בין שתי רפובליקות סובייטיות לשעבר, אזרבייג’ן המוסלמית (שיעית) וארמניה הנוצרית. בתקופת בריה”מ נקבעו הגבולות בין שתי הרפובליקות כך שאזור נגורנו קרבאך המיושב ארמנים ברובו נכלל באזרבייג’ן. משהפכו הרפובליקות הסובייטיות למדינות עצמאיות סירבו התושבים הארמנים של מחוז נגורנו קרבאך לחיות תחת שלטון אזרי. פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שכתוצאה ממנה נקרע למעשה כל החלק המערבי של אזרבייג’ן משאר המדינה. הארמנים של נגורנו קרבאך הכריזו על מדינה עצמאית משלהם בשם “הרפובליקה של ארטסשח”, שאיננה מוכרת על ידי אף מדינה אחרת בעולם, גם לא על ידי ארמניה עצמה. עם זאת, הזיקה של הרפובליקה הזו לארמניה ברורה, וכל חימושה וקיומה נסמכים על מדינת האם הארמנית.

ארמניה עצמה מנהלת מדיניות פרו-רוסית וזוכה לתמיכה צבאית ודיפלומטית מממשלו של פוטין. יחסיה של אזרבייג’ן עם רוסיה פחות הדוקים, והיא מצטיידת באמצעי לחימה ממדינות שונות ובהן טורקיה וישראל. באופן מוזר למדי, איראן מצדדת בארמניה הנוצרית ולא באזרבייג’ן השיעית. הסיבות לכך חורגות מתחום הסקירה הנוכחית. ממשל ארדואן בטורקיה תומך באזרבייג’ן עקב המוצא האתני המשותף.

ב-27.9.2020 פתחה אזרבייג’ן במבצע צבאי נרחב לכיבוש המובלעת הארמנית של נגורנו קרבאך והטילה למערכה את כל אמצעי הלחימה שרכשה במשך השנים. לפי ידיעות בתקשורת, בעקבות סירוב מדינות מערביות למכור לאזרבייג’ן כטב”מים חמושים היא פנתה לטורקיה ורכשה ממנה ביולי 2020 טייסת של כטב”מי “בייראקטאר”. כטב”מים אלה – כנראה בתפעול טורקי – הוטלו מיד למערכה. ביומיים הראשונים ספגו מטוסיה ומסוקיה של אזרבייג’ן אבדות כבדות מידי כוחות ההגנה האווירית הארמניים, שהיו מצוידים בסוללות של טילי SA8 מדגמים מתקדמים. הכטב”מים של סלג’וק החלו בשחיקה שיטתית של מערכות ההגנה האווירית הארמנית, וכעבור ימים מספר חזרה השליטה באוויר לידי אזרבייג’ן ואבדותיה האוויריות פחתו.

הכטב”מים הטורקיים שהתפנו מחיסול ההגנה האווירית הארמנית החלו בשחיקה שיטתית של כוחות הקרקע הארמניים. גם כאן, כמו בלוב ובסוריה, ספגו כטב”מי ה”בייראקטאר” אבדות משמעותיות, ולפי גורמים ארמניים הופלו 12 מהם בשבוע הראשון של המערכה. סביר שמספר זה מוגזם, אך גם סביר שהכטב”מים הטורקיים סבלו אבדות אחדות. ייתכן שסוללות ה-SA8 הארמניות גבו מחיר לפני שהושמדו.

המערכה הנוכחית בקווקז, שעדיין לא הסתיימה בעת כתיבת הדברים האלה, מתגלה כחלון הצצה ל”מלחמת העתיד” שבה אמצעי הלחימה השולטים בקרב הקרקעי הם כטב”מים וטילי דיוק. יצוין שבמערכה זו משתתפות גם מערכות נשק ישראליות, שאחת מהן (כטב”ם “מתאבד” מסוג “הארופ” של התעשייה האווירית) רשם הישגים מרשימים בהשמדת מכ”מים של מערכות הגנה אווירית SA300 וכן של שריון ארמני. יש לצפות שלאחר סיום המלחמה (כפי שנראה כעת – כנראה בניצחון אזרי) ישקדו הפרשנים הצבאיים ברחבי העולם ללמוד אותה לפרטיה ולהפיק את לקחיה.

משמעויות לישראל

הכטב”ם המודרני, שהומצא במלחמות המזרח התיכון, משתלב היטב במגמה של האוטומציה של שדה הקרב העתידי והרחקת המפעילים האנושיים ממנו. מכלי תצפית גרידא הוא הפך להיות כלי תוקף, אם בעזרת חימושים שנורים ממנו ואם כתקיפה ישירה (“התאבדות”). העלות הנמוכה יחסית של פיתוח כטב”מים מתקדמים הניבה שלל של מאות דגמים ברחבי העולם, הקימה שורה של תעשיות כטב”מים במדינות המערב ובסין והפכה את הכטב”ם ללהיט יצוא. המלחמות של מרכז ומזרח הים התיכון חשפו את יתרונותיו, אך גם כמה מנקודות התורפה של אמצעי לחימה זה.

יתרונותיו וחסרונותיו של הכטב”ם הם מעין ממוצע בין היתרונות והחסרונות של מטוסי מערכה מאוישים מחד גיסא, ושל טילים בליסטיים מדויקים מאידך גיסא. בניגוד למטוסים מאוישים, טילים בליסטיים הם אמצעי לחימה מתכלים וחד-פעמיים ולכן עלות התקיפה היא עלות הטיל כולו. בשונה מכך, ובדומה למטוסים מאוישים, מרבית הכטב”מים החמושים הם כלים רב-פעמיים שנועדו לחזור לבסיסם לאחר השלמת המשימה, ולכן עלות התקיפה היא עלות החימוש בלבד.

יתרונם של טילים וכטב”מים על פני מטוסים מאוישים הוא בכך שהם אינם מאוישים – למען הדיוק, הם מאוישים על ידי מפעילים רחוקים שאינם ממוקמים על כלי הטיס עצמו אלא בעורף. הניתוק בין הכלי התוקף למפעיליו מעניק לטילים ולכטב”מים גמישות מבצעית עקב העדר החשש מאבדות של צוותי אוויר אנושיים. מאידך גיסא קשה להגן בפני טילים בליסטיים, והדבר דורש מערכות הגנה קרקעיות משוכללות ויקרות. כטב”מים לעומתם ניתן להשמיד הן בעזרת מטוסי קרב והן בעזרת מערכות הגנה אווירית “רגילות”. כטב”מים אינם מסוגלים להגן על עצמם מפני מטוסים מאוישים, כפי שניתן היה לראות בצפון סוריה (הפלת כטב”מים טורקיים על ידי מטוסי תקיפה סוריים) ובישראל (הפלת כט”במים של החיזבאללה על ידי מטוסי קרב, והפלת כטב”ם איראני על ידי מסוק קרב).

הם גם אינם מסוגלים להגן על עצמם בפני מערכות הגנה אווירית, כפי שהודגם בהפלת הכטב”ם הענק האמריקאי על ידי טיל קרקע-אוויר איראני ביוני 2019. לכאורה, הכטב”ם התוקף הוא כלי רב-פעמי, אך רגישותו להגנה אווירית מוטסת וקרקעית גורמת לשחיקה גבוהה, כפי שהוכח בסוריה, בלוב ובקווקז. הכטב”ם החמוש הוא כלי רב פעמי – אך לא יותר מדי פעמים, ויש לו אורך חיים מוגבל בשדה הקרב. ככל שהכטב”ם התוקף גדול, משוכלל ויקר יותר, כן אובדנו בשדה הקרב מהווה מכה כלכלית ומבצעית קשה יותר למפעיליו, ולכן תהיה רתיעה מלסכן אותו בשדה הקרב. מתקבל הרושם שהכטב”ם החמוש בייראקטאר – כלי קטן למדי עם יכולות תקיפה מוגבלות למדי אך מחירו נמוך יחסית – הוא כפי הנראה האופטימום בין ביצועים למחיר של כלי מסוג זה. נראה שתעשיית הכטב”מים של ישראל יכולה להפיק מכך לקחים.

המלחמות המוגבלות בתימן, בסוריה, בלוב ובקווקז מצביעות על הכטב”ם, בין אם הוא חמוש ובין אם הוא מתכלה (“מתאבד”), כאחד משני אמצעי הלחימה המכריעים בשדה הקרב (השני הוא הטיל הבליסטי המדויק). הדעת נותנת שגם במלחמות בעצימות גבוהה המצב לא יהיה שונה. במהלכי הפתיחה של מלחמת המפרץ של שנת 1991 נדרש חודש ימים לחיל האוויר של הקואליציה האמריקאית לשחוק את מערכות ההגנה האווירית, את כוחות הקרקע ואת מרכזי התקשורת והשליטה של צבא עיראק.

סביר שבמלחמה דומה כיום, נחילים של כטב”מים “מתאבדים” בשילוב עם כטב”מי תקיפה וטילי דיוק בליסטיים היו מגיעים לאותן תוצאות בפחות זמן, בפחות עלויות ובפחות אבדות. האיום העיקרי שישראל עומדת בפניו איננו אם כן איום הטילים המדויקים כשלעצמו, אלא איום משולב של כלים בלתי מאוישים החל מכתב”מים תוקפים, דרך כטב”מים “מתאבדים” וכלה בטילים ורקטות בעלי כושר פגיעה נקודתי. הן מערכות ההתראה של ישראל, הן המערך המוטס של חיל האוויר והן מערכות ההגנה הקרקעיות שלה חייבות להיערך לכך בהתאם.

---

[i] תודתי ליאיר רמתי על הסיוע במידע על פעולת כוח הכטב”מים הטורקי בלוב כשהעמיד לרשותי את הרצאתו “בצהרי היום: כטב”מים טורקיים מחסלים את ה’פנציר’ הרוסי”, אוגוסט 2020.