מלחמת האזרחים המתמשכת בה בוחשים שלל גורמים בינלאומיים מעמידה איום ביטחוני גובר על היציבות במזרח התיכון ומעבר לו
בעוד הסגר שהוטל בשל התפרצות הקורונה הולך ונפתח, בשבוע שבעבר התחלנו לעבוד על סדרת מפגשים בנושא המזרח התיכון באחת האוניברסיטאות המקומיות. בין הנושאים שעלו היה המצב הגיאו-פוליטי בלוב, שם יציינו בקרוב עשור למלחמה המתמשכת, אך התגובה מחברי הוועדה הייתה כמעט פה-אחד: למי בכלל אכפת מלוב?
אם הייתי רוצה לעסוק ברכילות, יתכן שהייתי רומז כי תגובה בסגנון "למי אכפת?" מצד אקדמאים בריטים וצרפתים נשמעת יותר כמו ניסיון להסתיר סוד משפחתי מביש. אחרי הכל, הטרגדיה האדירה בה אנו חוזים בלוב כיום היא בחלקה הגדול תוצאה של המדיניות אותה קידמו נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי וראש הממשלה הבריטי לשעבר דיוויד קמרון. מטרתם הייתה להפיל את שלטון קדאפי, אך לשניהם לא היה מושג מה צריך להיות הצעד הבא. מקורבים לקמרון סיפרו לי שהוא וסרקוזי נדחפו להרפתקה הלובית בידי הנשיא אובמה, שביקש להשתמש במשבר במדינה כדי לנסות את תאוריית "להוביל מאחור" שהגה ונועדה למעשה להחמיא לגמדים האירופים.
אחד הטיעונים לטובת "למי אכפת מלוב?" הוא זה הגורס כי ישנן מלחמות נשכחות רבות ברחבי העולם, כמו זו הנמשכת בקונגו מאז שנות השישים במאה שעברה ובהפסקות קצרות עד לימינו. טיעון אחר פונה לפן הכלכלי וקובע כי לאור המיתון העולמי שנמצא בדרך, משאבי הנפט של לוב עשויים להתברר יותר כסינדרלה ופחות כנסיכה מפתה. למרות כל זאת, מה שמתרחש כיום בלוב צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של הקהילה הבינלאומית, ומשלוש סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שהמדינה הצפון-אפריקנית משמשת כיום כזירת מלחמות השליחים הגדולה ביותר במזרח התיכון, בה מעורבים יותר כוחות זרים אפילו מאשר המלחמה בסוריה.
מעבר לבריטניה וצרפת שנותרו מעורבות במידה מסוימת ואיטליה שבוחשת בעיקר בזירה הדיפלומטית, טורקיה וקטאר לקחו את תפקיד המימון של ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) בטריפולי, בעוד תנועת 'האחים המוסלמים' מספקת את כוח האדם שתומך בה. מי שעומד בראשה הוא הטכנוקרט פאיז א-סראג’ והיא נהנית גם מתקציב רשמי של האיחוד האירופי והאו"ם. לאחרונה, טורקיה החלה לספק ללוחמי ה-GNA רחפנים תוצרת בית הידועים בכינוי "ביירקדאר" (נושא הדגל), המיוצרים על פי דגם אמריקני. באנקרה גייסו גם כ-6,000 מורדים סורים לשעבר, רובם בעלי רקע אסלאמיסטי, כדי להילחם עבור ממשלת ההסכמה. כדי להצדיק את כל זה, הנשיא הטורקי ארדואן מצביע על השקעות טורקיות בלוב ביותר מ-30 מיליארד דולר בתקופת קדאפי, ועל מיליון העובדים הטורקים שהיו מועסקים במדינה. קדאפי העניק אז אזרחות לובית כמעט לכל דורש, אך רבים מהפועלים חזרו הביתה לטורקיה לבסוף. כעת כשהוא עומד מול משבר כלכלי ואבטלה גואה מבית, ארדואן מקווה לראות חלק מהטורקים שזכו לאזרחות לובית שבים לשם.
בשנה שעברה טורקיה חתמה על שורת הסכמים עם ממשלת ה-GNA ובהם הוענקו לה הזכויות על חלקים גדולים משטחי הים התיכון. צעד זה אמור לאפשר לטורקים להציב אתגר מול צינורות הגז והנפט שנבנים באזור ביוזמה משותפת של ישראל, יוון וקפריסין. גם איראן עשתה מאמצים להשיג דריסת רגל בלוב, אך עד כה היא משחקת תפקיד שולי מאוד בדרמה לצד טורקיה וקטאר.
בצד השני של הספקטרום אנחנו מוצאים את רוסיה, מצרים ועוד כמה מדינות אפריקניות התומכות ב'צבא הלאומי' בראשות הגנרל חליפה חפתר אשר בסיסו בבנגאזי והוא מחזיק בשליטה רופפת בחלק המזרחי של המדינה.
על פי מקורות במוסקבה, הנשיא ולדימיר פוטין מקווה להקים בסיסים עבור הצי הרוסי לאורך החוף הלובי הארוך, כחלק משלים לבסיסים שהשיג כבר בסוריה. עד כה פוטין לא התלהב לשלוח חיילים רוסים לשטח לוב, אך הוא תומך בחפתר בנדיבות באספקה צבאית כולל מערכות הגנה אוויריות. ואולי אף חשוב מכך, מוסקבה נתנה אור ירוק לחברות אבטחה פרטיות לשלוח מומחים ללוב שישמשו כיועצים. הגנרל חפתר זוכה לתמיכה דיסקרטית גם מהסינים, שמספקים לכוחותיו רחפנים מתקדמים הדרושים למתן סיוע לכוחות על הקרקע.
הסיבה השנייה מדוע מיני מלחמת העולם הזו ראויה לבחינה מקרוב היא שהמשך הכאוס בלוב עשוי לערער מאוד גם את שכנותיה הקרובות והרחוקות יותר, ואין זה פלא שמצרים ביקשה להציב את האיום הלובי בראש סדר העדיפויות של איחוד מדינות אפריקה.
הסיבה השלישית בגינה אסור לנו לשכוח את לוב היא שהמדינה משמשת כנקודת מפתח בנתיב המעבר של מיליוני מהגרים המבקשים להיכנס לאירופה. בתקופה בה משבר הקורונה והקריסה הכלכלית הצפויה בעקבותיו הפנו מחדש את תשומת הלב הציבורית לסוגיות הגירה וגבולות, האפשרות של מיליוני מהגרים חדשים הזורמים ממעמקי אפריקה ללוב בדרכם לאירופה צריכה בהחלט להיות על סדר היום.
נכון לעכשיו, נראה כי שני המחנות בסכסוך בלוב מכוונים להמשך הסטטוס-קוו, במסגרתו אף אחד מהצדדים לא מסוגל להנחית מהלומה מכרעת על יריבו ולהשתלט סופית על מדינת הענק. בסדרת הקרבות האחרונה נראה כי אנשיו של חפתר זכו לכמה ניצחונות טקטיים, אך היא הוכיחה גם כי ללא התערבות צבאית משמעותית של השחקנים הגדולים המשחק הזה עשוי להימשך עוד זמן רב. וזה מביא אותנו לסיבה הרביעית מדוע אסור לעולם לשכוח את לוב. בעוד ממשלת ההסכמה והצבא הלאומי שקועים עד צוואר במלחמת אחים קשה, ארגוני טרור שונים כמו דאע"ש ואל-קאעידה כבר החלו להתבסס במדינה. אליהם יש להוסיף עוד שלל שבטים וקבוצות דתיות המבקשות להשיג ממלכה משלהן ומוכנות להצטרף לכל אחד מהצדדים הלוחמים על פי האינטרס המשתנה, והאפשרות שלוב תהפוך לסוריה החדשה הופכת לממשית ורצינית מאוד. למרבה הצער, נראה כי לפחות כרגע כל המעורבים מעדיפים להמשיך לשחק באש.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
