החזון החלופי של סין לביטחון המפרץ

טוביה גרינג חוקר את הפוליטיקה ומדיניות החוץ של סין, ומתמחה בניהול מצבי חירום ואסון. המאמר התפרסם לראשונה באתר ׳מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון׳ (JISS) 

הצהרת איחוד האמירויות מה-13 באוגוסט על הכוונה לנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת תיווך אמריקאי הגיעה בהפתעה. עוד יותר בלתי צפויה הייתה החלטתה של בחריין ללכת בעקבות האמירויות ולקחת חלק במעמד החתימה על “הסכמי אברהם” על מדשאות הבית הלבן בחודש ספטמבר לצד ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה”ב.

בד בבד, בפורום הווירטואלי לשרי חוץ של מדינות BRICS ב-4 בספטמבר הציג יועץ המדינה ושר החוץ הסיני ואנג יי יוזמה סינית חלופית אשר הוגדרה כ”תפיסת ביטחון קיבוצית”, שמבוססת על הסכם הגרעין עם איראן. היא נועדה ליצור הסכמה נגד היוזמה האמריקאית, ואולי להניא מדינות נוספות מנורמליזציה עם ישראל.

היוזמה שהציג ואנג מורכבת משלוש הצעות: 1. חזרה מלאה להסכם הגרעין; 2. הקמת פורום אזורי שישמש כפלטפורמה לשיח ופתרון מחלוקות בין מדינות המפרץ ויעודד גיבוש הסכמה בסוגיות אזוריות; 3. הפניית “אנרגיה חיובית” לתהליך השלום במפרץ, תוך שמירה על גישה רב-צדדית והסדר הבינלאומי.

שלוש ההצעות אינן חדשות. הן הועלו על ידי סין לראשונה ב-27 בספטמבר 2019, כאשר ואנג השתתף במושב של העצרת הכללית של האו”ם. אלא שבנאומו של שר החוץ הסיני במועצת הביטחון ב-20 באוקטובר 2020 התווה ואנג שלוש הצעות שונות: 1. הקפדה על החוק הבינלאומי ושמירה על מעמד האו”ם וארגונים אזוריים כמתווכים; 2. שמירה על יחסי שכנות טובה ומציאת מכנים משותפים; 3. קידום הוגנות וצדק למען יציבות וללא התערבות של שחקנים חיצוניים ומוטים.

בנאומו באוקטובר, לא זו בלבד שוואנג דחה את החזון האמריקאי, אלא הוא אף לא טרח להזכיר כי רוסיה הייתה, למעשה, המדינה הראשונה שהעלתה הצעה ל”ביטחון קולקטיבי” במפרץ עוד ב-23 ביולי 2019, הצעה שסין תמכה בה.

בדומה לכך, נציגת ארה”ב בדיון במועצת הביטחון, השגרירה קלי קרפט, התעלמה מההצעות הסיניות ודחתה את ההצעה הרוסית: “עם כל הכבוד, אני חושבת שהפתרון הרבה יותר פשוט. כל מה שעל המועצה לעשות הוא לאזור אומץ ולחייב את איראן לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות”.

קשה לדעת מה עומד מאחורי השינוי בהצעות של סין בין ספטמבר לאוקטובר. אפשרות אחת היא שהיוזמה הסינית לא התקבלה בברכה מצד שותפותיה במפרץ אשר לקחו חלק בהסכמי אברהם. אפשרות נוספת היא שלאור הצטרפותה של בחריין ליוזמה האמריקאית הבינה בייג’ינג שהכרזת הנורמליזציה של האמירויות לא הייתה אירוע בודד, ולכן פחתו הסיכויים לגייס מדינות להצעת הנגד הסינית, או הרוסית.

במקום זאת, סין עברה לקריאות מעורפלות לדבקות בחוק הבינלאומי, שכנות טובה, שוויון וצדק. בכך לפחות נמנעה ממנה מבוכה, והיא הייתה יכולה להפגין בפני מדינות המפרץ, הקהילה הבינלאומית ואזרחיה שלה מראית עין של מדינה המעורבת בתיווך סכסוכים אזוריים.

בהקשר זה, המזרח התיכון מציב את סין בפני מלכוד 22. היא מבקשת לקחת על עצמה תפקיד גדול יותר במרחב על חשבון ארה”ב ובמקביל להמשיך ליהנות מהמטרייה הביטחונית שהאמריקאים מספקים, וכל זה תוך שמירה על מדיניות ניטרלית.

בייג’ינג מצליחה לשמור על יחסים טובים עם פלגים יריבים במזה”ת ואין שני לה בעתודות משאבי פיתוח ובצריכת אנרגיה שעומדים בבסיס הכלכלי של “מיזם החגורה והדרך”. בעיני סין תנאים אלה, לצד הצלחת מודל הפיתוח שלה, מצדיקים את תפיסתה הייחודית של “שלום באמצעות פיתוח” והופכים אותה – ולא את ארה”ב – למתווכת הסכסוכים האידיאלית.

במאמר מאוגוסט האחרון, שכותרתו “מעורבות סין בענייני ביטחון במזרח התיכון בעידן החדש: הצעה רעיונית וחקירה מעשית”, מדגישים חוקר המזרח התיכון סון דה-גאנג והיועץ הפוליטי הבכיר והדיפלומט לשעבר וו סה-קה את ההבדל לדידם בין “תפיסת הביטחון המסורתית” הנהוגה במערב לעומת “תפיסת הביטחון הקולקטיבית” הסינית. המאמר מגדיר את הראשונה כפועלת על פי “חוקי הג’ונגל” וכמי שמנסה להשיג ביטחון אבסולוטי תוך דיכוי “אויבים” באמצעות מכירת נשק ויצירת בריתות צבאיות אקסקלוסיביות; לעומת זאת, הגישה הסינית קוראת לנטוש את “מנטליות המלחמה הקרה ומשחקי סכום האפס” ודוגלת ב”ביטחון משותף”. רק ב”כְּתוֹת החרבות לאתים” דרך מסגרת ביטחונית קיבוצית ניתן יהיה להשיג ביטחון במזרח התיכון.

לדברי וו וְסון, המהלך יושג תחילה באמצעות קידום דיאלוג פוליטי על בסיס כבוד הדדי בין הצדדים המסוכסכים בתיווכם של סין והקהילה הבינלאומית; שנית, באמצעות גישור דיפלומטי המבוסס על הוגנות וצדק. כאן, שגריריה המיוחדים של סין למזרח התיכון וצפון אפריקה, אשר פרוסים באזור מאז 2002, ימלאו תפקיד מפתח בתהליך; שלישית, הם קוראים לתיאום אסטרטגי ומדיני בין המעצמות הגדולות במזרח התיכון ולהקמת מנגנונים רב-צדדיים; רביעית, סין יכולה לספק לאזור מוצרים ציבוריים, אלפי חיילים לשמירת שלום, שירותי אבטחה וליווי ספינות מפני שודדי ים. מנגד, מעצמות המערב מקימות בסיסים צבאיים, מעודדות לוחמה באמצעות שליחים ומתחרות ביניהן על תחומי השפעה; לבסוף, הם טוענים כי סין מקדמת את תפיסתה על יד עידוד סיוע הומניטרי, המבטא את הפילוסופיה של “חיפוש מכנה משותף תוך שמירה על השונה”.

לאחרונה התפרסמו שני מאמרי דעה מאת שגריר סין בכווית, לי מינג-גאנג, וגו ווי, מנהל נציגות סין ברשות הפלסטינית, אשר ממחישים את הניסיונות הסיניים להתערב בענייני המפרץ הפרסי. בפרסומים מקומיים פופולריים בשפה הערבית חזרו שני הדיפלומטים על שלוש הצעותיו המקוריות של ואנג יי לביטחון במפרץ. בין השורות עלתה גם ביקורת סמויה על הסכמי אברהם.

בהתחשב בכך שדיפלומטים סיניים חייבים להיצמד למסרים קשיחים הנקבעים על ידי בכירים בהיררכיה של משרד החוץ, מעניין לבחון את ההבדלים במאמרים שכלל השגרירים הסיניים במזרח התיכון פרסמו בתקשורת המקומית. למשל, בעוד השגריר לי בכווית התעקש כי החזרת הסכם הגרעין היא תנאי הכרחי לדיאלוג אזורי, גו ברמאללה לא ציין את ההסכם.

בינתיים, שגרירי סין באיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא פרסמו דבר על היוזמה הסינית למפרץ. גם שגריר סין לערב הסעודית, צ’ן ויי-צ’ינג, המתראיין לעיתים תכופות בתקשורת המקומית בערבית קולחת, לא כתב על היוזמה. ניתן להבין מדוע, היות שריאד נתנה את ברכתה להסכמי אברהם. גם בעירק, בתימן ובעומאן לא הייתה כל התייחסות.

שגריר סין באיראן, צ’אנג חואה, אינו נרתע מלדון בראיונות בנושאים רגישים, כולל משולש היחסים ארה”ב-סין-איראן, הסנקציות האמריקאיות, טייוואן, ש’ין-ג’יאנג והסכם הגרעין. אך נכון לחודש נובמבר, הוא לא הקדיש בהופעותיו בתקשורת דיון ביוזמה הסינית לביטחון המפרץ. ייתכן שתמיכה בהסכם הגרעין ואתגור מפורש של הסכמי אברהם היו נתפסים על ידי יריבי איראן ושותפותיה האסטרטגיות האחרות של סין – ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – כבחירה לעמוד לצד טהראן.

עם זאת בקטאר, בדומה לכווית ולרשות הפלסטינית – שלושתן מתנגדות נחרצות לנורמליזציה הערבית עם ישראל – חזר שגריר סין ג’ואו ג’יאן על הצעותיו של ואנג בריאיון לתקשורת המקומית, תיאר את הרצון להקים פורום אזורי שהסכם הגרעין בבסיסו וסיים בביקורת מוסווית על מדיניות ארה”ב.

לסיכום, שגרירי סין הקפידו שלא להזכיר את ההצעות הסיניות במדינות התומכות בנורמליזציה או שאינן קשורות אליה באופן ישיר. לעומת זאת בכווית, בקטאר וברשות הפלסטינית התייחסו שגרירי סין באריכות לחזון המפרץ של מדינתם. איראן הייתה יוצאת מן הכלל, שכן ייתכן שהדבר היה מתפרש כעמידה מובהקת מדי של סין לצד טהראן.

מסקנות

סין רואה את חזונו של טראמפ לשלום במזרח התיכון ואת פריצות הדרך האחרונות במפרץ כצעדים מגבילים עבורה. כשהצגת מתווה “עסקת המאה” בתחילת השנה הסתיימה בקול ענות חלושה, שמחה התקשורת הממלכתית הסינית לאידו של חתנו של טראמפ. אולם לקראת סופה, כשאיחוד האמירויות הכריזו על נורמליזציה עם ישראל והפתיעו את סין, ביקש שר החוץ ואנג יי לטרפד את פריצת הדרך האמריקאית, תחילה עם הצגתה בפורומים בינלאומיים של “תפיסת הביטחון הקיבוצית”, ולאחר מעמד החתימה על הסכמי אברהם והצטרפות בחריין וסודאן הוא עבר להצעות מעורפלות הקוראות למחויבות למשפט הבינלאומי, לשכנות טובה, הוגנות וצדק.

אף על פי כן, אין להתעלם מהיוזמות הסיניות. סין מחפשת חלופה שתאתגר את “תפיסת הביטחון המסורתית” המערבית המתאפשרת על ידי “ההגמוניה האמריקאית”, ולהחליפה בתפיסת ביטחון מבית מדרשה בשותפות בינלאומית ובהובלה סינית.

בייג’ינג ממשיכה לתמוך בהסכם הגרעין ולהתנגד לסנקציות על איראן. סין צפויה לעודד את ממשל ביידן הנכנס לשוב להסכם הגרעין ולשים סוף לאסטרטגיית “הלחץ המקסימלי” על איראן.

מבחינת סין, נוכחות צבאית אמריקאית נחוצה לשמירה על שקט במפרץ, אך החשדנות של הממשל הנכנס כלפי מצרים וסעודיה, הנוגעת בעיקר לזכויות אדם, עשויה לדחוף מדינות אלה להרחיב את שיתוף הפעולה הקיים עם “השותפה האסטרטגית המקיפה” לתחומים שחורגים מכלכלה, מסחר ואנרגיה. למעשה, תכניות-העל הכלכליות של קהיר וריאד הנקראות “חזון 2030″ (למרות השם הזהה אין קשר ביניהן) משתלבות היטב ב”מיזם החגורה והדרך” של סין.

על ישראל להציף בפני ממשל ביידן הנכנס את האתגרים העולים מסוגיה זאת. זו תהיה טעות להושיט יד לאיראן על חשבון השותפות הערביות לתפיסה האמריקאית לביטחון במפרץ. פעולה זו עלולה לפתוח פתח לחיזוק ההשפעה הפוליטית של סין באזור, ולערער את המומנטום החיובי של הסכמי אברהם.