דור הנפילים: ראיון מיוחד עם לוחם הלח״י עזרא יכין

גם בגיל 92, עזרא ׳אלנקם׳ יכין לא שוכח את ההסתה נגד שטרן והלח״י, ההלשנות של ההגנה והפלמ״ח ומי היה ונשאר האויב של היהודים (״מי שרוצח אותם״)

צילום מסך

לנער עזרא ׳אלנקם׳ יכין מלאו השנה 92 אביבים. אלו שיגידו כי קיימת סתירה בין התואר ׳נער׳ לבין מספר אביבים דו-ספרתי המתחיל בספרה 9, כנראה מעולם לא פגשו את עזרא. לוחם הלח״י לשעבר צלול, נמרץ, נוהג ברכבו, מתאמן בהליכון ולפעמים אפילו מרים משקולות. וזה כשיש לו זמן לאימונים. לרוב, שגרת היום שלו כוללת 2-3 הרצאות, אך בדומה לשאר אזרחי העולם של שנת 2020, מגפת הקורונה הביאה לשינויים בשגרת חייו. ״בקורונה כמות ההרצאות ירדה, אבל עדיין יש לא מעט, חלק בזום״, מרגיע עזרא. ״מחר אני נוסע להרצות בגולן, ומחרתיים יש לי הרצאה גם במדרשה לבנות בצפון״.

יכין מתגורר כיום בירושלים, בה העביר אף את שנות ילדותו. את פרעות תרפ״ט עבר בעיר בתור תינוק בן פחות משנתיים. שכנים ומכרים של משפחתו נרצחו בידי ערבים, רבים מחבריו התייתמו מהוריהם, ומשפחתו אף היא כמעט סבלה מגורל דומה.

עזרא בצעירותו | קרדיט: העמותה להנצחת מורשת הלח״י

בשיא הפרעות התאסף המון ערבי זועם בפתח בית משפחתו וניסה לפרוץ פנימה. המשפחה התחבאה באחד מחדרי הבית ולמרבה מזלם, רגעים לפני שהצליח ההמון לפרוץ את דלת ביתם, הונח להם לנפשם בזכות הצעה של אחת מהערביות שצבאו על ביתם כי משתלם יותר לתקוף בתי יהודים בעלי רכוש רב בשכונת רחביה, אליה שם ההמון הערבי את פעמיו. ״כל כמה ימים אמא הייתה פורצת בצווחות באמצע הלילה ומזעזעת אותנו כתוצאה מחלומות וסיוטים מהתקרית הזו, זה היה מחריד את כל הבית״.

עזרא מספר כי אחד הרגעים המשמעותיים בחייו אירע כשהיה בן שמונה לערך, כאשר ישב בפתח ביתו והביט בשיירה של נמלים. ״הייתי מוקסם מאיך שהנמלים צועדות בסך, בסדר מופתי, כשחלק סוחבות על גבן פירורי לחם או איזו חתיכת זבוב. הייתי שם את האצבע באמצע השיירה, ואיך אומרים היום –  ׳באצבע, המשך ישר׳. הן היו עוקפות וממשיכות.

התיישב לידי אחי שהיה גדול ממני בכשלוש שנים ושאל אותי ׳אתה יודע למה המכבים נלחמו ביוונים?׳. עניתי לו שבגלל הגזרות. הוא אמר לי ׳לא, ארץ ישראל היא שלנו בלבד ואין לשום עם זר זכות לשלוט בארץ הזו. היות והיוונים שלטו פה היה צריך לגרש אותם, הם לא שייכים לארץ. וגם אם הם היו טובים היה צריך להילחם בהם״.

עזרא מספר שהיה ילד מופנם שלא שיתף אחרים במחשבותיו, אך העיד כי: ״באותו לילה לא ישנתי, כל הלילה חשבתי לעצמי ׳אז למה המבוגרים לא נלחמים באנגלים?׳. בסוף החלטתי – כשאני אהיה גדול אני אלחם באנגלים. כך נהייתי איש לח״י זמן רב עוד לפני שקם הלח״י״.

כוח ההסברה

לפני כ-80 שנים, פרשה מהאצ״ל קבוצת אנשים בראשות אברהם (יאיר) שטרן, שתאריך יום הולדתו יחול מחר, והקימה את הלח״י. עזרא מעיד כי את הבשורה על הירצחות שטרן בידי בריטים בתל-אביב הוא קיבל בשמחה. ״הייתי תמים מאוד, כל מה שהייתי קורא הייתי מאמין. קראתי בעיתונים שמדובר בראש כנופיה, פושעים שביצעו מעשה שוד. הסיתו נגדם בעיתונים ולא הכרתי משהו אחר״.

עזרא מספר כי כבר כנער, חיכה ליום בו יקומו יהודים ויחליטו להילחם כדי שיוכל להצטרף אליהם, אך לא ידע דבר על פעילות הלח״י בגלל ההסתה נגדם. ״הבעיה שלהם הייתה שלא הייתה להם אפשרות להסביר את עצמם ואת הצורך להילחם״.

אברהם ״יאיר״ שטרן | קרדיט: לע״מ

אך לדבריו, מגמה זו השתנתה עם ההצטרפות של בני נוער לארגון, שרק הלכה וגברה. ״ככל שראו כמה האנגלים רעים, מטביעים אניות בים ולא נותנים לעלות, אפשר היה לגייס בני נוער. הצעירים היו החלוץ שלפני המחנה, כמו הלוויים עם החצוצרות שמבשרים את בשורת המלחמה. הנוער עסק בהרואיות בהדבקת והפצת הכרוזים, ואלה שינו במידה רבה את דעת הקהל, רק בעזרתם הצליחו לפנות ישירות לעם בלי לעבור דרך העיתונים״.

כך, הצליחו אנשי הלח״י לייצר שינוי של ממש בתודעה הציבורית היהודית. ״האנגלים היו רגילים שקוראים להם ׳ממשלת המנדט׳, וכשכועסים על הגזירות – ׳ממשלת הספר הלבן׳. אך בפרסומים של הלח״י נכתב ש׳עם ממשלת מנדט אפשר להשלים, עם ממשלת הספר הלבן אפשר להתווכח׳, אך הם קראו לאנגלים בשמם – אויב, שלטון זר. באויב צריך להילחם, בשלטון זר צריך למרוד, וזה שינה לגמרי את התפיסה כלפי האנגלים. לאט-לאט כולם הבינו שהם אויב״.

עזרא נחשף גם הוא לכרוזים של אנשי הלח״י, ובעקבותם הבין שעליו להצטרף לארגון. בגיל 15 כבר היה חבר לח״י מן המנין ועבד בתור מפיץ של עיתון המחתרת ׳המעש׳, אותו הדביק על קירות ברחבי ירושלים. ״לפעמים היינו נופלים למארבים, ירו עלינו, ניסינו לחמוק ובנס ניצלנו. היו גם מקרים נעימים שאנשים ראו אותנו מחלקים, באו וברכו אותנו. היה חשוב מאוד להפיץ את זה״.

לדעתו, גם כיום מנסים העיתונים המרכזיים לצנזר דברים מסוימים, ״אבל היום יש לנו יתרון גדול, אפשר להפיץ כל דבר בטלפון או באתרים. אז, היינו צריכים לסכן את החיים כדי להדביק את מה שהדבקנו״.

כאן, מגיע עזרא לסיפור הכאוב שמאחורי הכינוי ׳אלנקם׳ אותו הוסיף לשמו באותה תקופה. ״חברי הטוב ביותר אלכסנדר רובוביץ׳ נתפס מעביר כרוזים לחבר׳ה שהיו צריכים להפיץ ולהדביק אותם״. קולו של עזרא מתחיל להישבר כשהוא מנסה להשלים את הסיפור. ״עינו אותו עד מוות. וכמוהו היו אחרים. היה מקרה בו האנגלים רדפו אחרי איש אצ״ל, ירו בו, לאחר שנפצע קל בברך תפסו אותו, לא העניקו לו טיפול רפואי וחקרו אותו עד שמת מזיהום״.

על בחירת השם ׳אלנקם׳ מסביר עזרא כי: ״התפקיד שלי זה לנקום, ולמעשה גם בתורה אנחנו רואים שבאויבים שלנו צריך לנקום. אפילו הנביא שמוצג לפעמים בשמאל בתור נביא של שלום, ירמיהו, אומר ׳ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה, ארור מונע חרבו מדם׳. וגם הרמב״ם חזר על זה בהלכות מלכים״.

קרבות וניסים

״הלחימה עצמה הייתה של האצ״ל והלח״י״, מציין עזרא, ״אבל היו רבים שהיו ממושמעים להנהגה הפוליטית וחשבו שלא צריך להילחם אלא לנהל משא ומתן. ולצערנו, בהוראת ההנהגה הפוליטית, ההגנה והפלמ״ח פעלו נגדנו והיו הלשנות כואבות מאוד. התוצאה הייתה שאולי 80 אחוז מאנשי המחתרות היו כלואים על-ידי הבריטים, בעיקר בגלל הלשנות. את המעטים שלא היו כלואים לא ניתן היה לשלוח לפעולות קרב כי היו בני נוער, בני 15-16. רק מי שהגיע לגיל 17-18 נשלח לפעולות קרב״.

עזרא מסביר כי ההלשנות מצד ׳ההגנה׳ נבעו מ״ראש של פוליטיקאים״, וטוען כי זה ממש לא החל במאה הקודמת. ״המעשים של הפוליטיקאים שאנו מכירים היום, זה כבר מאז. כמו בסיפור המרגלים התנ״כי כשהפוליטיקאים היו עשרה מול יהושוע וכלב. זה הראש שלהם עד היום – ׳תנו לנו לשבת בשקט ולהנות מהמצב הנוכחי׳״.

אגב, אותו אח מהסיפור עם שיירת הנמלים, הצטרף לאצ״ל והיה מהלוחמים הבולטים בארגון. אלא שהסודיות באצ״ל, כמו בלח״י, נשמרה בחרדת קודש. עזרא מספר כי: ״אני לא ידעתי עליו והוא לא ידע עליי. במקביל היינו כל אחד בארגון אחר ולא ידענו על כך דבר״. כמו כן, אח נוסף שהיה צעיר מעזרא בשנתיים הצטרף ללח״י, אך זמן קצר לאחר הצטרפותו לארגון נתפס בשעה שהדביק כרוזים. ״הוא היה במעצר איזה שנתיים בלטרון, ואחר כך פרצה מלחמת השחרור. כשהוא השתחרר מהכלא הוא הצטרף ללחימה במלחמת העצמאות״.

עם פרוץ המלחמה ב-1948 עזרא וחבריו גויסו ללחימה. הוא עצמו לחם במספר קרבות, כולל קרב דיר יאסין ואף ניסיון הפריצה לעיר העתיקה ב-17 ביולי 1948. בקרב זה, המכונה ׳גג המוות׳, התפוצץ פגז במרחק אפסי מהכוח בו לחם עזרא ופצע אותו בעין ימין, בה איבד את הראייה. במהלך פינויו, התפוצץ פגז נוסף בסמוך אליו ורסיס ממנו חדר את כיפת גולגולתו. לאחר ניתוח שארך יום שלם הצליח להחלים עזרא מהפציעה באופן מלא, אך את המשך המלחמה העביר בעורף.

״אנחנו מדברים על ניסים, בדיוק עברנו את חג החנוכה שהוא חג של ניסים. לכל אורך הפעילות שלי ניצלתי בנס, כמעט יום יום, במשך שנים. אבל הנס הגדול זה שהראש שלי רוסק מפגזים, לפי הדו״ח הרפואי נשפכו לי נוזלים מהמוח ומחוט השדרה במשך קרוב ל-25 שעות, בניתוח הוציאו לי מהראש חלקים מהמוח שנהרסו כדי להשאיר לי את מה שאפשר ואני יצאתי חי, שפוי ובלי שיתוק״.

כששאלתי את עזרא האם הדרך שבחר הייתה שווה את הקושי, הפציעות וסכנת החיים התמידית, הוא כמעט נעלב. ״מה זאת אומרת? אני לא רואה טעם לחיים אם לא הייתי נלחם! אם עם ישראל זקוק ללוחמים, מי שלא לוחם, קשה לי להבין איזה טעם יש לחיים שלו, איזה ערך יש להם. התורה אומרת ׳לא תעמוד על דם רעך׳, זה לעמוד על הדם. צריך להילחם בשביל העם, בשביל שדם יהודי לא יישפך״.

אויב הוא אויב

עזרא לחם בבריטים ולאחר מכן בערבים. לדבריו, כעת תורו של הדור הצעיר לשאת בעול ההגנה. ״הדור הצעיר צריך דבר ראשון להתגייס לצבא, שהודות לו אנחנו חיים ובלעדיו לא היינו קיימים״. עזרא מסייג כי יש לו טענות רבות נגד ניהול הצבא כיום, כולל חוסר טיפול ׳הולם׳ באויבים, אך אותן הוא מפנה לראשי הצבא. ״צריך להודות לאל שבכלל יש לנו צבא כזה. רק לפעמים חבל שלא עושים את מה שצריך״.

לעזרא חשוב לחדד כי אף אחד בתקופתו, מההגנה ועד ללח״י, לא קרא לערבים ׳פלסטינים׳. ״קראנו להם ערבים. ׳פלסטינים׳ היה הכינוי של האנגלים ליהודים ולערבים שחיו במה שהם כינו פלשתינה. בתעודת הלידה שלי כתוב ׳לאום: Palestinian׳. אני פלסטיני כמו הערבים. כך הגדירו אותנו האנגלים״.

בשלב הזה של הראיון עזרא מאמץ טון מעט מודאג ומסביר את המצב כיום כפי שרואה אותו. ״פעם קראו לזה ממשלת המנדט, היום קוראים לזה פלסטינים, העיקר לא לקרוא להם אויב. יש יהודים מטומטמים שמחפשים בכוח למצוא זהות לאויבים שלנו, אז במקום לקרוא להם ׳אויב׳ או ׳ערבי׳ קוראים להם ׳פלסטיני׳. כך נוצר המושג המודרני של פלסטיני״.

״והיום משתמשים בכל מיני מושגים כאלה. קוראים לרוצחים – ׳מחבלים׳. רוצח זה רוצח, אויב זה אויב. ׳מחבל׳ זה מי שפוגע ברכוש, זה לא מי שרוצח ולא מי שאויב. תמיד מוצאים מילים ומושגים כדי לייפות את האויבים שלנו, שלא להגדיר אותם בתור מה שהם״. עזרא מסכם כי בעיניו ״זה התפקיד של התקשורת הלאומית. לא מסבירים מי הוא האויב, והגיע הזמן לקום ולהסביר. מי שרוצח יהודים הוא אויב של היהודים. במלחמה לא עושים חשבון של מי מהאויב שלנו חף מפשע ומי לא. מי שעושה חשבון כזה מפסיד במלחמה״.

עזרא מתייחס אף לרצח הנורא של אסתר הורגן ז״ל שאירע בתחילת השבוע. ״זה מזעזע אותי כי אפשר למנוע את זה, אבל אנחנו מפנקים את האויבים שלנו. רוצחים אותנו, גונבים לנו רכוש, בוזזים לנו עדרים, שורפים לנו את היבול החקלאי בעוטף עזה ועדיין לא יודעים מיהו האויב ושבאויב צריך להילחם. ולכן אין מי שיעצור אותם. הממשלה לא רוצה לעצור אותם, וזה מזעזע אותי. אם אתה לא נלחם, אתה נרצח״.

בעוד הראיון כבר מגיע לקיצו, ואני מודה לעזרא על זמנו ועל הזכות לשוחח עמו, הוא מפטיר כי זכות היא לו להסתובב ולספר את סיפורו. ואכן, מלבד פרסום ארבעה ספרים, עזרא כבר חצה את קו ה-9,000 הרצאות בצה״ל, בבתי הספר ובמכינות הקדם-צבאיות. מכיוון שבצה״ל מרצה עזרא במילואים, הוא למעשה המילואימניק הוותיק ביותר בצה״ל. לפני שנתיים, בגיל 90, אף הוענקה לו דרגת רב סמל ראשון (רס״ר) מהרב הצבאי הראשי.

לאחר שקיבל את הדרגה החדשה אמר עזרא כי: ״השיר הראשון שלמדתי בעל-פה היה המנון הלח״י ‘חיילים אלמונים’, שם נאמר ‘כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות’. גם אני התגייסתי לכל החיים למען צבא ההגנה לישראל, ומשורה ישחרר רק המוות. התגייסתי – אני בשורה״.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. עם כל ההערכה לעזרא יכין, והוא ראוי לכך, תוכן הכתבה מזכיר רמה של עלוני שבת. חבל…

    1. אינני מסכים עם הערתו הקצרה והסתומה של טל ש”תוכן הכתבה מזכיר רמה של עלוני שבת” והשאלה הינה אם תגובתו ראויה לפרסום. קראתי את הכתבה בעניין רב והתרשמתי מאד מפועלו של עזרא יכין במשך עשרות שנים, כן ירבו.

  2. כבר בתור ילד, בתקופה של הנדוס תודעה מטורפת על ידי חבורת מפאי, הוא הבין מה באמת המציאות.
    כל הכבוד לו, בחיי.
    90 שנה מאוחר יותר, רוב העם רק מתחיל להבין לאט לאט מה שהיה ברור לו כבר בתור ילד, וזה כשכבר יש ניצנים של התנגדות להנדוס התודעה (אינטרנט, ערוץ 20 וכולי..)
    מרשים.

  3. צודק מאד
    צריך לקרוא לפלסטינים ובכלל לערבים אויב עד שלא יוכיחו שהם חברים. זה גם כולל את מצרים וירדן שיש לנו הסכם שלום בקושי עם הממשלה אבל לא עם העם. ברור שכל שתיקה או חוסר פעולה מצידנו רק תגביר את תוקפנות הערבים כלפינו. אני בהחלט מבין את הרגשתו בצעירותו כי אם הוא לא ילחם אף אחד לא ילחם עבורו. גם לי הייתה הרגשה כזאת בצעירותי ולכן התגייסתי לקרבי כדי להשתתף בהגנה על עצמי. הייתי מחניכי ובוגרי השומר הצעיר באותה תקופה ובכלל באותה תקופה (לפני מלחמת ששת הימים) חניכי השומר הצעיר הלכו לקרבי לכן נראה שהרגשה של השמירה על עצמינו לא קשורה למפלגה מסוימת.
    משהו השתנה מאז והיום מנסים לא להילחם וזה גורם לאויב לרצות להילחם בנו. נראה לי שצמרת צה”ל והדרג המדיני מפחדים להילחם וזה גורם לאויב להילחם בנו. בכלל נראה לי שפיוס הוא התוכנית המדינית של ישראל אם זה הסכם אוסלו או התנתקות או דברים דומים. עוד תכנית מדינית יש לישראל להראות לאויב עד כמה אנחנו חמודים ואז האויב יהפוך לידיד.
    דוגמא נוספת לפסיביות שלנו היא ההסברה שלנו ביחס לבריטים ימ”ש. צריך היה להאשים את הבריטים בשיתוף פעולה עם הנאצים בזה שלא אפשרו ליהודים להגיע לארץ. הנאצים בהתחלה הסכימו לתת ליהודים לצאת אם קבלו ויזה למדינה אחרת. לבריטים היה מנדט להקים את מדינת ישראל והיו יכולים להביא את כל היהודים לישראל אבל לא הרשו ליהודים להיכנס ובמקום זה נתנו לערבים להיכנס חופשי. בנוסף הבריטים פיצחו את הקוד של הנאצים וידעו שהנאצים רוצחים יהודים אבל לא פרסמו דבר. אם היינו יוצאים בהסבר כזאת בטוח שהבריטים היו נכנסים למגננה ולכל הפחות סותמים את הפה ולא היו כל כך נגדנו. זאת עוד דוגמא לחוסר הרצון להילחם

  4. מעניין שבזמן שלטון הבריטים, רובו המוחלט של הישוב היהודי התנגד, בחלקו הגדול נמרצות להקמת מדינת ישראל ורצו ופעלו להמשך ה”מנדט”. מספר המצדדים היה זעום, חברי הלח”י, לפי ההערכות פחות ממאה, והאצ”ל, פחות מאלף. ואלה פעלו וגרמו לעזיבת הבריטים, ובהמשך ליסוד המדינה.