הימין והבוחר הערבי

ההצעה שגוש הימין יגדל דווקא מקולות הבוחרים הערביים הייתה נשמעת הזויה ובלתי מעשית עד לא מזמן. ובצדק, היא הרי נתקלת בקשיים שכל בר-דעת רואה: חוסר אמון המלווה בהיסטוריה של איבה, ותפיסת סכום-אפס בה ככל שהימין מצליח הערבים מפסידים ולהפך. אחרי הכול, הבטחת העלייה בחוק השבות, שימור על הרוב היהודי והניסיון למקסם את ההתיישבות סותרים שאיפות ערביות מסוימות.

להנדס אנשים זו משימה בלתי אפשרית. משקעי העבר לא ימחקו ופצעי ההווה לא ייעלמו. קיים ניגוד שורשי בין האינטרס הציוני לבין חלקים משמעותיים מהתפיסה העצמית הערבית. אך לשמחתנו, כפי שהראו לא מזמן נתניהו ומנסור עבאס, קיים ניגוד רק בחלק מן האינטרסים. מכאן ששיתוף פעולה בנושאים אזרחיים הוא אפשרי.

מחלוקות היסוד השורשיות ינוהלו באיטיות ובהתאם לנסיבות, ואלא אם תופיע הזדמנות חסרת תקדים לא נבצע הכרעות ונדחה אותן ככל שנוכל. או כפי שאמר תאודור רוזוולט: “ישנם הרבה מאוד אנשים המכנים עצמם סוציאליסטים שאפשר בהחלט לשתף עמם פעולה עד נקודה מסוימת. אם המהלך הבא הוא מהלך שבו מעוניינים גם אנו גם הם, כי אז יש כמובן לבצעו, בלי שום קשר לכך שעמדותינו בנוגע למהלך העשירי עשויות להיות שונות בתכלית. ואולם, יש לזכור שגם אם ראוי היה לנקוט מהלך אחד, אין פירוש הדבר כלל ועיקר שיהא זה רצוי לנקוט את משנהו. טיפשי לסרב לקִדמה רק משום שהתובעים אותה מבקשים להמשיך בנקודות מסוימות עד קיצוניות אבסורדית” (תכלת 39, ׳האדם בזירה׳).

הנה כמה עובדות שכדאי לדעת: עד להפקעת האדמות בממשלת רבין הראשונה, שאף הולידה את ״יום האדמה״, רוב קולות הציבור הערבי הלכו למפלגות ציוניות ולמפלגות לוויין של מפא״י. כך, בבחירות 1973 קיבלו המפלגות הציוניות ומפלגות הלוויין יחד כ-62 אחוזים מקולות הבוחרים הערביים, ואילו המפלגות האנטי-ציוניות כ-37 אחוזים בלבד. בבחירות 1977 לעומת זאת, זכו המפלגות הציוניות בכ-48 אחוזים מקולות הבוחרים הערביים, לעומת 51 אחוזים שהלכו למפלגות שאינן כאלו. גם כיום, רוב הציבור הערבי בישראל מעוניין להישאר אזרח המדינה וחלק לא מבוטל ממנו אף מרגיש שייכות לזהות הישראלית.

הסיעות הערביות, השונות מאוד בעמדותיהן, התאחדו בעקבות יוזמת ליברמן להעלאת אחוז החסימה, אותה יזם בין השאר כדי לפגוע בציבור הערבי ובציבורים נוספים. בניגוד למונוטוניות בשמאל, המפלגות הערביות חצויות בשאלות להט״ב ולגליזציה, בדומה למפלגות הימין. הבעיות העיקריות המטרידות את הציבור הערבי הן אלימות, ובתוכה אלימות נגד נשים, חינוך, גזענות ודיור. הנושא המדיני מופיע אחריהן, לכן הצניע יו״ר ׳הרשימה המשותפת׳ את הנושא ככל שיכל בסבבי הבחירות האחרונים.

רוב הציבור הערבי חש ש׳הרשימה המשותפת׳ לא מייצגת אותו בשל התמקדותה בנושאים הפוגעים באינטגרציה, ובשל התנגדותה לצעדים נחוצים כגון הקמת תחנות משטרה ביישובים ערביים או התנגדותה להסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ ואחרות.

פוטנציאל החיבור בין הימין לבין הבוחרים הערביים מתעצם לאור הדמיון הרב שקיים בין עמדות הימין לבין עמדות רוב הציבור הערבי במגוון נושאים, וסקירה של מספר דוגמאות לתפיסות משותפות מראה זאת:

עבודה – מי שיכול לפרנס את עצמו חובתו לעשות זאת. משפחה – המעגל החשוב והמשמעותי ביותר לאדם. כבוד למסורת ולערכי הדת – הכרה בחשיבותן בלי קשר לשאלה אם אנחנו ״דתיים״ או ״חילוניים״, מתוך הבנה שהחברה והחוק האזרחי זקוקים לאמות מידה החורגות מהחוק היבש. חינוך למידות טובות כגון חריצות, נדיבות, נאמנות וכנות. קדושת יחסי המין – מין אינו עוד צורך כשאר הצרכים, אלא חלק מהגשמה אישית המתבטאת במגוון היבטים מוסריים. אהבת הארץ – אהבה למקום בו אנו חיים ורצון לשמור עליו מפני איומים שונים, כגון זיהום אוויר ומי תהום. ולסיכום – הסכמה לתובנה שהיחס בין חוק לבין מוסר הינו מורכב יותר ממה שליברלים סוברים.

בעוד ששלל הנושאים הללו על הפרק, לא מתקבל על הדעת שהציבור הערבי יחבור למפלגות שדעתן הפוכה ממרבית דעותיו, והאינטרסים שלהן נוגדים את שלו. ׳מרצ׳ תומכת ללא היסוס בלגליזציה מלאה, שצפויה להכות בחוזקה בשכבות החלשות. מפלגת ׳העבודה׳ בעד מיסוי דרקוני שמעלים את היכולת לחסוך לדור הבא, ואף תומכת במדיניות רווחה רחבה שתזיק בטווח הארוך לעצמאות ולשגשוג החברה. חברת ה׳עבודה׳ מרב מיכאלי סבורה שיש ״לפרק״ ולבטל את מוסד הנישואין בחוק כך שיהיה אסור להתחתן, ומקווה שבעתיד ילדים יהפכו להיות משאב של המדינה שתחלקם בהתאם ל״טוב הכללי״. מבלי סמכות למשפחה ולקהילה נותרת רק הסמכות המדינתית, המפקיעה את תפקיד ההורים והופכת אותם לארנקים בלבד.

היתרונות – רבים

חיבור בין הימין לבין הציבור הערבי הוא חיבור נושא פרי. כמיעוט, הציבור הערבי עומד בפני אתגרים רבים ששיתוף פעולה יוכל לפתור: תכנון פתרון ארוך טווח לבעיות החברה הערבית הכוללות אלימות, פשיעה, דיור, השכלה ושיפור מעמד האישה באמצעות נציגים שיתמקדו בבעיות ממשיות ופתירות, כגון תכנית החומש של הממשלה הקודמת לפיתוח המגזר הערבי).

החיבור אף יביא לאינטגרציה, לגיטימציה ואהדה ציבורית לשלל ההיבטים החיוביים בחברה הערבית שלא יוכלו לצמוח מחבירה לשמאל, בשל דימויו כ״אזרח העולם״ ולא כאזרח ישראל, וישים מנופי לחץ לגיטימיים בידי הציבור הערבי שאינם לעומתיים לסלע קיומנו. גם גוש הימין לא ייצא נפסד, שכן כוחו האלקטורלי יגדל בהתאם לאמון שיצליח לרכוש. החיבור ימתן התבטאויות של פופוליסטיים מהימין הנשכרים כיום מהסתה כלפי החברה הערבית, והטיעון השחוק בנוגע לפשיזם וגזענות בימין יתנדף.

ביכולתו של המהלך למתן את הקיטוב הפוליטי בישראל, ובכך כלל אזרחי ישראל ייצאו נשכרים. כמו כן, פריחת הציבור הערבי תהווה תוספת משמעותית לצמיחת הכלכלה ותפחית את החוב הלאומי התופח, בהתאם להשקעה בחינוך ובהפחתת הפשיעה. הזהות היהודית והערבית לא יצטרכו להיות מוגדרות כניגוד ויוכלו לייצג תוכן שלא תלוי באיבה הדדית.

יש לציין כי מנסור עבאס כלל אינו מתון בקריטריונים הישראליים, אך הוא בהחלט פרגמטיסט. הפרגמטיזם של עבאס הוא שלב בדרך למימוש היתרונות שצוינו, שיוכלו להתממש במלואם רק עם הקמת סיעה ערבית שתחרוט על דגלה את בעיות החברה הערבית. על סיעה זו יהיה להכיר במקביל באופייה היהודי של המדינה ובכך שהציונות הינה חיונית ליציבות האזור ולשגשוגו, כפי שכבר מכירות עוד ועוד מדינות ערביות באזור. כמובן שעל הסיעה יהיה להתנער, לפחות חלקית, מהרשות הפלסטינית המקדמת טרור באופן ישיר ועקיף כנגד אזרחי ישראל.

הסיעה תצטרך לבחור אם לרוץ עצמאית או לחבור למפלגה ציונית, והיא תמצא מענה לבעיותיה בכל ממשלה ימנית שתוקם מבלי קשר למידת הצלחתה בבחירות. אם אנשי הימין לא יתעשתו ויתרמו את חלקם להצלחת שיתוף הפעולה, הציבור הערבי יידחף שמאלה בכוח האינרציה. הדבר יביא לתוצאות שליליות שישרתו רק פוליטיקאים חסרי אחריות. בבחירות האחרונות מפלגת הליכוד הכירה בכך והוציאה סרטון בו ח״כ אבי דיכטר פנה בערבית לציבור הערבי – אך זה היה פחות מדי, מאוחר מדי. כעת מסתמן – בעקבות ביקורי ראש הממשלה נתניהו בטירה ובאום אל פחם בימים האחרונים – שהפוטנציאל האצור בחיבור נעשה מובן וברור יותר.

ועדיין, ישנן סכנות גם בהצלחת החיבור: רבים חוששים ממינויו של נבחר ציבור ערבי לתפקיד בעל אופי ביטחוני לפני שייצבר מספיק אמון וניסיון בשיתוף הפעולה, ולאור ההיכרות עם הח״כים הערביים הנוכחיים – הצדק עימם. הימין עלול יהיה להתמרכז מבחינה מדינית כדי לזכות בתמיכת הסיעה, או לוותר על הרוב היהודי לטובת רוב ״ימני״ או ״שמרני״.

החיבור עלול גם להשכיח מאיתנו שישנן נאמנויות העומדות מעל למיזמים פוליטיים, צודקים ככל שיהיו, וביניהן המחויבות שלנו לעמנו ושלהם לעמם. אסור לתת לשיקול הדעת להיפגע מסיכון בטחוני, ולכן הכרחי שנתווה את גבולות הפעולה באופן שמונע זאת. דוקטרינת ׳קיר הברזל׳ של ז׳בוטינסקי נותרה נכונה כביום היכתבה, וגם הכרח הרוב היהודי שהציונות התעקשה עליו נותר עובדה פשוטה. עלינו להסתמך על עצמנו בלבד. אך לעיתים, בין שגשוג חברת מיעוט לבין זה של החברה הכללית, לא קיימת סתירה.