אביגדור ליברמן מוביל את ישראל לעוד תסבוכת בחירות

בראשית שנת 2006, לקראת הבחירות לכנסת ה-17, הגיע אביגדור ליברמן לכנס בחירות בגבעת שמואל שנערך בבית כנסת גדוש בצעירי הציונות הדתית. הימים היו ימי פוסט תוכנית ההתנתקות, והציבור הדתי-לאומי חש אז חבול וחסר בית פוליטי. הליכוד שזכה ל-38 מנדטים בבחירות 2003 בגד בבוחריו ויזם את חיסול ההתיישבות ברצועת עזה; המפד"ל נתפסה כרופסת מתמיד במאבקה נגד קידום התוכנית בכנסת, את האיחוד הלאומי הרכיבו יותר מפלגות מחברים, והחיבור לרשימה משותפת עם המפד"ל לא סחף את הציבור (ההיסטוריה חוזרת?). בימים ההם, ההצבעה לאביגדור ליברמן ו'ישראל ביתנו' הייתה נשמעת כאופציה הגיונית.

גם אני התעניינתי במה יש לכוכב העולה בשמי הפוליטיקה הישראלית לומר, ואחת האמירות הזכורות לי ביותר מאותו ערב הייתה: "ב-1948 הייתה למדינת ישראל הזדמנות, והיא פספסה אותה. ב-67' הייתה לנו הזדמנות נוספת, ופספסנו אותה. בפעם הבאה שתגיע ההזדמנות הזו, אני רוצה להיות שם". אחרי יותר מעשור של טרור ערבי רצחני, כל הנוכחים הבינו על איזו הזדמנות דיבר ליברמן ובוודאי רבים חשבו עליה בחיוב מסוים. זה תמיד היה כשרונו המיוחד: לזהות את האלקטורט שאף אחד אחר לא מעז לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע. פעם זה נגד הערבים, פעם זה נגד החרדים, פעם נגד נתניהו ופעם נגד דרעי. אלא שזו גם הבעיה אצל ליברמן. אצלו מילה זו מילה, ולא יותר מזה, בדיוק כמו שמוכיח הרקורד הדל שלו ב-21 שנותיו בפוליטיקה הישראלית.

את אחת הדוגמאות הטובות לחדלות האישים של ליברמן, קיבלנו כבר באותן בחירות ב-2006. לאחר שהתוצאות העניקו ל'ישראל ביתנו' 12 מנדטים, אחד יותר מאשר לליכוד, ליברמן הבין את גודל השעה, ובנאום חריף נגד ממשלת 'קדימה' העתידית הבטיח להיות יו"ר אופוזיציה נמרץ נגד ראש הממשלה אולמרט. אלא שאז הגיעו קולות החיילים והמעטפות הכפולות, והעבירו מנדט אחד מ'ישראל ביתנו' לליכוד. החלומות לעמוד בראש מפלגת הימין הגדולה ולהוביל את האופוזיציה נגוזו. כעבור מספר חודשים במדבר הפוליטי, ליברמן הצטרף לממשלת אולמרט עם הזנב בין הרגליים, תמורת תפקיד שהומצא במיוחד בשבילו: השר לאיומים אסטרטגיים. הבדיחות אז דיברו על כך שהאיום האסטרטגי היחיד שהמשרד החדש צריך לטפל בו היה ליברמן עצמו.

ההישג הפוליטי היחיד שחתום על שמו ליברמן הגיע רק ב-2014, כשיצליח להעלות את אחוז החסימה ל-3.25%. מה שנראה היה אז כניסיון לחסום את בל"ד מלהיכנס לכנסת, הפך עד מהרה למאיץ בדרך להקמת הרשימה המשותפת שתאחד את כל המפלגות הערביות לרשימה אחת. אבל זו לא הסיבה היחידה שאפילו ההישג היחיד של ליברמן יצר יותר נזק מאשר תועלת. העלאת אחוז החסימה נועדה לכאורה למנוע את סחטנות המפלגות הקטנות, אך היא הביאה למצב בו מיעוט המפלגות (יחסית לעבר) מקטין את יכולות המיקוח והתמרון של המפלגות הגדולות, וכך דווקא מגדיל את הסחטנות של המפלגות הקטנות. זהו בדיוק התרחיש שהביא אותנו למצב הנוכחי בו מפלגה אחת סרבנית בשם 'ישראל ביתנו' לא מאפשרת הקמת ממשלה, כל ממשלה, באופן שכופה עלינו מערכת בחירות שלישית ברציפות.

יושב על הגדר

יש אינספור דוגמאות אשר ימחישו את הציניות של ליברמן: החל מהחלטתו לפצל את 'ישראל ביתנו' חזרה מהליכוד יום לפני היציאה למבצע 'צוק איתן', דרך אי-הצטרפותו לממשלת נתניהו ב-2015 בניגוד להבטחה שנתן לבוחריו, ועד התפטרותו מתפקיד שר הביטחון יום לאחר סיום מערכת הבחירות המקומיות ב-2019. הציניות של ליברמן באה לידי ביטוי גם מול חברי סיעתו, אותם הוא מרבה להחליף, לא תמיד עם סיבה נראית לעין, אם "ברצונם" (רשימה חלקית: עוזי לנדאו, יאיר שמיר, יצחק אהרונוביץ', דוד רותם ז"ל, רוברט אילטוב, אנסטסיה מיכאלי), ואם שלא ברצונם (דני איילון, סופה לנדבר, אסתרינה טרטמן ואחרים).

בבחירות הראשונות של 2019, נראה כי הציניות הזו הייתה יכולה להיות בעוכריו. לאחר שביצע פניית פרסה אידאולוגית וחסם הקמת ממשלת הימין למרות הבטחתו לתמוך בנתניהו לראשות הממשלה, נתניהו נבהל והוביל מהלך לפיזור הכנסת מבלי להחזיר את המנדט לנשיא. נדמה שנתניהו היה בטוח שליברמן יצטרף לממשלה ברגע האחרון, אך עקשנותו של האחרון טרפה את הקלפים והותירה את נתניהו לא ערוך לתסריט כזה. בחוכמה שבדיעבד, נראה כי לנתניהו הייתה הזדמנות לנצל את חוסר האמון בין ליברמן לחברי סיעתו, ולפרק את 'ישראל ביתנו' בשם הרצון לשמור על הבטחת הבחירות להקמת ממשלת ימין תוך צירוף ושריון הפורשים במפלגת השלטון. אלא שנתניהו חשש שגנץ יצליח להרכיב ממשלה והוביל להליכה לבחירות נוספות.

לאחר שבמערכת הבחירות באפריל הבטיח ליברמן ללכת עם נתניהו, אך שבר את מילתו ולקח את מדינת ישראל לבחירות נוספות וחסרות תקדים באותה שנה, במערכת הבחירות השנייה הוא הודיע כי יתמוך אך ורק בממשלת אחדות של הליכוד ו'כחול לבן', תרחיש שמלכתחילה לא היה נראה סביר. אך בפועל, ליברמן לא תמך באף מועמד וכך הביא במו ידיו לבחירות שלישיות, וזאת למרות שביום הבחירות בספטמבר התראיין והבטיח מפורשות ש"לא יהיו בחירות שלישיות".

גם לאורך מערכת הבחירות הנוכחית, הספיק כבר ליברמן להתחייב מספר פעמים כי "לא יהיו בחירות רביעיות". מה שווה מילה של ליברמן אנחנו כבר יודעים, אבל מה שיותר ברור הוא שאם 'ישראל ביתנו' תמשיך לשבת על הגדר, כך יגדל הסיכוי שהתיקו הפוליטי לא יישבר ונאלץ ללכת לבחירות רביעיות. באופן אירוני למדי, התקווה להכרעה פוליטית טמונה בכך ש'ישראל ביתנו' לא תעבור את אחוז החסימה אותו היא עצמה העלתה.