איראן: מרקס, היידיגר והתמסח

בזמן בו חברי האליטה בטהרן היו עסוקים בציון יום השנה לחיסול הגנרל קאסם סולימאני, התנועה החומייניסטית איבדה עוד דמות אייקונית עם מותו של האייתוללה מוחמד מסבח-יזדי.

איש הדת בן ה-86 שהחליף בעבר את שם משפחתו מגיבנצ'י (סנדלר) למסבח ("מנורה" בערבית) היה בין הבכירים היחידים שזכה לקבל מהמשטר את התואר של סמכות עליונה בענייני אסלאם. הוא שווק לציבור כ"פילוסוף האסלאמי הגדול ביותר בימינו", וכראש מרכז המחקר על שם חומייני היה אמון על טיפוח מורשתו התיאולוגית והפוליטית של האימאם.

למרות זאת, תרומתו הגדולה ביותר של מסבח-יזדי טמונה ככל הנראה בתפקיד שמילא בבניה ובהפצה של פולחן האישיות סביב "המנהיג העליון" הנוכחי עלי ח'אמנאי. זו כנראה גם הסיבה שח'אמנאי עצמו החליט באופן יוצא דופן להוביל את תפילת האשכבה של איש הדת המנוח, למרות הסיבוכים הלוגיסטיים והביטחוניים הרבים שהחלטה זו יצרה.

מכיוון שח'אמנאי נמצא בסגר בשל מגפת הקורונה, גופתו של איש הדת הייתה צריכה להיות מוטסת לארמונו במסוק צבאי, ואז מוטסת שוב לקבורה בבית עלמין בדרום טהרן. הקבוצה הנבחרת של מקורבים שהורשתה להשתתף בטקס הייתה צריכה לעבור בדיקות קורונה ולעמוד בתקנות חבישת המסכה והריחוק החברתי.

על פי דיווחים שונים, ח'אמנאי היה קרוב לדמעות כאשר קונן על "אחינו הגדול" ו"אחד המורים הגדולים להיסטוריה אסלאמית". בהמשך, ארמון המנהיג אישר לאנשי דת אחרים לפרסם הצהרות המשבחות את הישגיו הדמיוניים בעיקר של מסבח-יזדי בתחומי התאולוגיה וההגות.

מנגד, בסימן נוסף לכך שאנשי הדת השיעים מנסים להרחיק את עצמם מהמשטר, אף אחד מן האייתוללות הבכירים בערים קום, משהד ונג'ף לא ציין במילה את מותו של מסבח-יזדי, ובטח שלא פרסם הצהרת אבל. מחוץ למעגלי אנשי הדת הקשורים לממשלה, מסבח-יזדי היה אולי הדמות השנואה ביותר בתנועה החומייניסטית, לעתים עד רמה לא מוצדקת. הכינוי הנפוץ שניתן לו היה "התמסח", מכיוון שצורת פניו הזכירה למאיירי קריקטורות את הזוחל המאיים.

שנאה יוקדת

פגשתי לראשונה את מסבח-יזדי בשנות ה-70, כאשר היה אז מחסידיו של הפילוסוף אחמד פרדיד, שבתורו הגדיר עצמו כחסיד של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר. מכיוון שפרדיד לא ידע מילה בגרמנית, הידע שלו לגבי כתבי היידיגר התבסס על קריאת תרגומים לצרפתית ופרסית.

בהתאם, הבנת פרדיד את היידיגר יכולה להסתכם בשתי אמונות שגויות: הצורך של החברה בסדר והצורך במנהיג בלתי-מעורער שיכפה את הסדר. הוא גם החזיק בשנאה יוקדת למרקסיזם על שלל צורותיו, שנאה אותה העביר בירושה למסבח-יזדי ולחסידיו האחרים כמו מוחמד רזא דווארי ארדכאני שהפך לפילוסוף הרשמי של המשטר.

בשלהי שנות ה-70 נראה היה כי אותה קבוצה מוכנה לקבל את היותו של השאה השליט הבלתי מעורער שיבטיח את הסדר החברתי הנחשק. משטר השאה מצדו ראה בקבוצת ההוגים כלי שימושי במאבק מול הקומוניזם, בו שירותי הביטחון שלו ראו בטעות את האיום הגדול ביותר.

כפי שהתברר במהרה, התזמון של כל זה היה אומלל במיוחד. איראן כולה נסחפה ברגע המהפכני והשאה, במקום לנסות ולשמור על הסדר הקיים, החליט להיכנע ולצאת לגלות כדי להימנע משפיכות דמים. ובעוד חומייני עלה כסמל המהפכה, קבוצת חסידי פרדיד החלה לראות בו את המנהיג האידיאלי, סוג של פיהרר חבוש טורבן.

למען הסר ספק, חלק מחברי הקבוצה כולל מסבח-יזדי וארדכאני הביעו אהדה לחומייני כבר בניסיון ההפיכה הראשון שלו ב-1962, ונראה כי היה להם קל במיוחד להיפטר מהשאה וללכת בעקבות האימאם. עבור פרדיד שראה באסלאם תופעה ערבית-שמית והפגין ידע מדהים ביינות צרפתיים, מעבר כזה היה קשה יותר. אך בדומה למורו ורבו היידיגר שגילה את היטלר כמנהיג אידיאלי, גם פרדיד החל להשמיע קולות בעד חומייני, מה שלא רק הציל את משרתו אלא כנראה גם את חייו.

התוכנית האלוקית

בשנים הראשונות של המשטר החדש מסבח-יזדי הפך לכוכב טלוויזיה והשתתף במספר עימותים משודרים עם מנהיגי קבוצות קומוניסטיות, כולל מפלגת 'טודה' הפרו-סובייטית. לכל הדעות, התמסח ניצח במרבית הדיונים. ליתרונו עמדה העובדה לפיה הקומוניסטים נאלצו להכיר באופייה האסלאמי של המהפכה ושל המשטר החדש, כמו גם בצדקתו התמידית של חומייני.

המוניטין של מסבח-יזדי כהוגה גדול החל לנסוק כאשר כמה קומוניסטים בולטים כולל מנהיגי 'טודה' ואנשי הדת הבכירים שלה הוקיעו בפומבי את המרקסיזם והמירו את אמונתם לגרסה החומייניסטיית של השיעה. מנהיגים מרקסיסיטים ולניניסטים אחרים עברו לאירופה כדי להגן על המהפכה מן הגולה.

נישא על גב תהילתו הטלוויזיונית, מסבח-יזדי ניסה למצוא מקורות אסלאמים עבור פרשנותו השגויה לתורת היידיגר. הוא מצא אותם בתאוריית ה'אימאמי' לפיה מקור כל כוח פוליטי הוא בחסד האל, והוא יכול להיות בשימוש רק בידי אימאם או יורשיו הראויים המתפקדים כ"מסמרים" שמחזיקים את העולם בטוח מפני נפילה אל האבדון. על פי התורה הזו, אדם מן השורה אינו כשיר לקבל החלטות מעבר לענייני היום-יום בהם הוא מתמצא. מסבח-יזדי אהב במיוחד לצטט פסוק מפי המשורר הסופי הנודע ג'לאל א-דין רומי:

הו אלוקים! אל תשאיר לנו את ענייניך;
צרות ייפלו עלינו אם תעשה כך”

במהרה, מסבח-יזדי זיהה את עלי ח'אמנאי כמנהיג האידיאלי לו יש לציית בכל נושא וללא שום הטלת ספק. על-פי דיווח רשמי בתקשורת האיראנית, מסבח-יזדי אמר על ערש דווי כי הוא מתחרט על דבר אחד בלבד: שלא זכה לכבוד לנשק את רגלי המנהיג כפי שהשתוקק לעשות.

בעבר מסבח-יזדי נהג לומר כי “האסלאם כיום מסתכם במשפט אחד – צייתנות מוחלטת למנהיג”. זה נחמד מאוד מצד המנהיג לאפשר בחירות לתפקידים שונים, אך אסור לנו לשכוח כי מדובר בטובה שהוא מעניק ולא בזכות. ח'אמנאי אם כן היה המנהיג המושלם עד לשובו של האימאם הנסתר, שלב בו האנושות נמצאת כיום כחלק מן התוכנית האלוקית שבני תמותה אינם מסוגלים להבין. מכך ברור בהכרח כי הוא מעולם לא ביצע שום טעות במשך עשורי שלטונו.

הבחירה שהוצעה לאיראנים הייתה בין מרקס להיידיגר או בין קומוניזם לנאציזם. לא היה מקום לשום קול אחר בוויכוח הזה, קול שהיה יכול לרמוז כי אולי הגיע הזמן שהעם האיראני יתחיל לחשוב בעצמו.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.