איראן: מרקס, היידיגר והתמסח

הבחירה שהוצעה לאיראנים הייתה בין מרקס להיידיגר או בין קומוניזם לנאציזם. לא היה מקום לשום קול אחר בוויכוח הזה, קול שהיה יכול לרמוז כי אולי הגיע הזמן שהעם האיראני יתחיל לחשוב בעצמו

עלי ח׳מינאי בהלוויית האייתוללה מוחמד מסבח-יזדי (צילום מסך)

בזמן בו חברי האליטה בטהרן היו עסוקים בציון יום השנה לחיסול הגנרל קאסם סולימאני, התנועה החומייניסטית איבדה עוד דמות אייקונית עם מותו של האייתוללה מוחמד מסבח-יזדי.

איש הדת בן ה-86 שהחליף בעבר את שם משפחתו מגיבנצ'י (סנדלר) למסבח ("מנורה" בערבית) היה בין הבכירים היחידים שזכה לקבל מהמשטר את התואר של סמכות עליונה בענייני אסלאם. הוא שווק לציבור כ"פילוסוף האסלאמי הגדול ביותר בימינו", וכראש מרכז המחקר על שם חומייני היה אמון על טיפוח מורשתו התיאולוגית והפוליטית של האימאם.

למרות זאת, תרומתו הגדולה ביותר של מסבח-יזדי טמונה ככל הנראה בתפקיד שמילא בבניה ובהפצה של פולחן האישיות סביב "המנהיג העליון" הנוכחי עלי ח'אמנאי. זו כנראה גם הסיבה שח'אמנאי עצמו החליט באופן יוצא דופן להוביל את תפילת האשכבה של איש הדת המנוח, למרות הסיבוכים הלוגיסטיים והביטחוניים הרבים שהחלטה זו יצרה.

מכיוון שח'אמנאי נמצא בסגר בשל מגפת הקורונה, גופתו של איש הדת הייתה צריכה להיות מוטסת לארמונו במסוק צבאי, ואז מוטסת שוב לקבורה בבית עלמין בדרום טהרן. הקבוצה הנבחרת של מקורבים שהורשתה להשתתף בטקס הייתה צריכה לעבור בדיקות קורונה ולעמוד בתקנות חבישת המסכה והריחוק החברתי.

על פי דיווחים שונים, ח'אמנאי היה קרוב לדמעות כאשר קונן על "אחינו הגדול" ו"אחד המורים הגדולים להיסטוריה אסלאמית". בהמשך, ארמון המנהיג אישר לאנשי דת אחרים לפרסם הצהרות המשבחות את הישגיו הדמיוניים בעיקר של מסבח-יזדי בתחומי התאולוגיה וההגות.

מנגד, בסימן נוסף לכך שאנשי הדת השיעים מנסים להרחיק את עצמם מהמשטר, אף אחד מן האייתוללות הבכירים בערים קום, משהד ונג'ף לא ציין במילה את מותו של מסבח-יזדי, ובטח שלא פרסם הצהרת אבל. מחוץ למעגלי אנשי הדת הקשורים לממשלה, מסבח-יזדי היה אולי הדמות השנואה ביותר בתנועה החומייניסטית, לעתים עד רמה לא מוצדקת. הכינוי הנפוץ שניתן לו היה "התמסח", מכיוון שצורת פניו הזכירה למאיירי קריקטורות את הזוחל המאיים.

שנאה יוקדת

פגשתי לראשונה את מסבח-יזדי בשנות ה-70, כאשר היה אז מחסידיו של הפילוסוף אחמד פרדיד, שבתורו הגדיר עצמו כחסיד של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר. מכיוון שפרדיד לא ידע מילה בגרמנית, הידע שלו לגבי כתבי היידיגר התבסס על קריאת תרגומים לצרפתית ופרסית.

בהתאם, הבנת פרדיד את היידיגר יכולה להסתכם בשתי אמונות שגויות: הצורך של החברה בסדר והצורך במנהיג בלתי-מעורער שיכפה את הסדר. הוא גם החזיק בשנאה יוקדת למרקסיזם על שלל צורותיו, שנאה אותה העביר בירושה למסבח-יזדי ולחסידיו האחרים כמו מוחמד רזא דווארי ארדכאני שהפך לפילוסוף הרשמי של המשטר.

בשלהי שנות ה-70 נראה היה כי אותה קבוצה מוכנה לקבל את היותו של השאה השליט הבלתי מעורער שיבטיח את הסדר החברתי הנחשק. משטר השאה מצדו ראה בקבוצת ההוגים כלי שימושי במאבק מול הקומוניזם, בו שירותי הביטחון שלו ראו בטעות את האיום הגדול ביותר.

כפי שהתברר במהרה, התזמון של כל זה היה אומלל במיוחד. איראן כולה נסחפה ברגע המהפכני והשאה, במקום לנסות ולשמור על הסדר הקיים, החליט להיכנע ולצאת לגלות כדי להימנע משפיכות דמים. ובעוד חומייני עלה כסמל המהפכה, קבוצת חסידי פרדיד החלה לראות בו את המנהיג האידיאלי, סוג של פיהרר חבוש טורבן.

למען הסר ספק, חלק מחברי הקבוצה כולל מסבח-יזדי וארדכאני הביעו אהדה לחומייני כבר בניסיון ההפיכה הראשון שלו ב-1962, ונראה כי היה להם קל במיוחד להיפטר מהשאה וללכת בעקבות האימאם. עבור פרדיד שראה באסלאם תופעה ערבית-שמית והפגין ידע מדהים ביינות צרפתיים, מעבר כזה היה קשה יותר. אך בדומה למורו ורבו היידיגר שגילה את היטלר כמנהיג אידיאלי, גם פרדיד החל להשמיע קולות בעד חומייני, מה שלא רק הציל את משרתו אלא כנראה גם את חייו.

התוכנית האלוקית

בשנים הראשונות של המשטר החדש מסבח-יזדי הפך לכוכב טלוויזיה והשתתף במספר עימותים משודרים עם מנהיגי קבוצות קומוניסטיות, כולל מפלגת 'טודה' הפרו-סובייטית. לכל הדעות, התמסח ניצח במרבית הדיונים. ליתרונו עמדה העובדה לפיה הקומוניסטים נאלצו להכיר באופייה האסלאמי של המהפכה ושל המשטר החדש, כמו גם בצדקתו התמידית של חומייני.

המוניטין של מסבח-יזדי כהוגה גדול החל לנסוק כאשר כמה קומוניסטים בולטים כולל מנהיגי 'טודה' ואנשי הדת הבכירים שלה הוקיעו בפומבי את המרקסיזם והמירו את אמונתם לגרסה החומייניסטיית של השיעה. מנהיגים מרקסיסיטים ולניניסטים אחרים עברו לאירופה כדי להגן על המהפכה מן הגולה.

נישא על גב תהילתו הטלוויזיונית, מסבח-יזדי ניסה למצוא מקורות אסלאמים עבור פרשנותו השגויה לתורת היידיגר. הוא מצא אותם בתאוריית ה'אימאמי' לפיה מקור כל כוח פוליטי הוא בחסד האל, והוא יכול להיות בשימוש רק בידי אימאם או יורשיו הראויים המתפקדים כ"מסמרים" שמחזיקים את העולם בטוח מפני נפילה אל האבדון. על פי התורה הזו, אדם מן השורה אינו כשיר לקבל החלטות מעבר לענייני היום-יום בהם הוא מתמצא. מסבח-יזדי אהב במיוחד לצטט פסוק מפי המשורר הסופי הנודע ג'לאל א-דין רומי:

הו אלוקים! אל תשאיר לנו את ענייניך;
צרות ייפלו עלינו אם תעשה כך”

במהרה, מסבח-יזדי זיהה את עלי ח'אמנאי כמנהיג האידיאלי לו יש לציית בכל נושא וללא שום הטלת ספק. על-פי דיווח רשמי בתקשורת האיראנית, מסבח-יזדי אמר על ערש דווי כי הוא מתחרט על דבר אחד בלבד: שלא זכה לכבוד לנשק את רגלי המנהיג כפי שהשתוקק לעשות.

בעבר מסבח-יזדי נהג לומר כי “האסלאם כיום מסתכם במשפט אחד – צייתנות מוחלטת למנהיג”. זה נחמד מאוד מצד המנהיג לאפשר בחירות לתפקידים שונים, אך אסור לנו לשכוח כי מדובר בטובה שהוא מעניק ולא בזכות. ח'אמנאי אם כן היה המנהיג המושלם עד לשובו של האימאם הנסתר, שלב בו האנושות נמצאת כיום כחלק מן התוכנית האלוקית שבני תמותה אינם מסוגלים להבין. מכך ברור בהכרח כי הוא מעולם לא ביצע שום טעות במשך עשורי שלטונו.

הבחירה שהוצעה לאיראנים הייתה בין מרקס להיידיגר או בין קומוניזם לנאציזם. לא היה מקום לשום קול אחר בוויכוח הזה, קול שהיה יכול לרמוז כי אולי הגיע הזמן שהעם האיראני יתחיל לחשוב בעצמו.


אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. יותר סביר שאת הכמיהה ל"מלך-פילוסוף" אפלטוני
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A3
    מושרש [ועוד יותר בדתות-מדינה נוסח האיסלאם, כשהמנהיג הוא תמיד סוג של בןדמות מהודהדת למייסד הדת-מדינה המוסלמית], הוא מצא אולי בתרגומי-פרשנות מודרניים נוסח היידיגר.
    בכלל
    דתות ומדינות דתיות [כשההגדרה לדת = יישומים נוהגיים מעשיים במכלול תחומי החיים] תמיד שואפות ל"הומאניזם" [כלומר להגדרה מהו ומיהו הרשאי לזכות בתואר אדם] ולא ל"הומאניטריות" [הרווחת אצל הפסאודו-דתות כגון הנאצרות חסרת היישומים הנוהגיים המעשיים].
    שתי דתות המאה ה-20 הגדולות היו "נאציונאל-סוציאליזם" ו"קומוניזם" כשהפאשיזם ייצג פסאודו-דת בדומה לנאצרות.

    רעיון זה אומץ על ידי הגל, שהוסיף תאוריה שגרסה כי ידיעת האמת המוחלטת אפשרית, אך רק באמצעות סוג מיוחד של אנשים שלהם היא נגלית, ובהם הוא עצמו.

    תרומתו העיקרית של קיקרו הייתה הערצתו לתרבות היוונית. התרבות היוונית בימיו של קיקרו הייתה כבר תרבות גמורה, שלמה, מסוימת, זמינה בכתבי הסופרים, המשוררים וההיסטוריונים או ביצירות האמנות שיצרו היוונים. התרבות הזאת בשלמותה נחשבה בעיני קיקרו לשלמות הגדולה ביותר שהמין האנושי יכול להגיע אליה, ולכן העמיד בפני בני דורו ברומא ובפני הדורות הבאים את האדם היווני כאידיאל האנושי, כמופת האדם כפי שהוא צריך להיות. יש כאן התייחסות לתרבות אחרת, שבמרכזה עמד, כאמור, רעיון הפאידיאה, עיצוב דמות האדם לאור הישגים תרבותיים מסוימים. קיקרו תירגם את המלה פאידיאה לרומית במלה הומאניטאס, וכך נכנסה לשפה המלה הומאניטאס לא רק כשם של המין האנושי, הכולל את כל בני האדם, אלא של אידיאל שאליו צריכים בני אדם לשאוף.
    https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11252&author=1739

    אף על פי שלא נהוג לראות אידאולוגיות גזעניות כהומניסטיות, יש בהן אלמנטים ברורים של הערצת האדם. בניגוד לזרמים האחרים של ההומניזם, זרם זה שולל את הזכות לשוויון של בני האדם וגורס כי ישנם בני אדם נעלים מול בני אדם נחותים. זרם הדרוויניזם החברתי הוא היחיד שלא קיבל את השראתו רק מן הדת אלא גם מעיוות של המדע, ובעיקר מעיוות של האנתרופולוגיה ומדעי החיים (מדענים מתייחסים לדרוויניזם החברתי כאל פסבדו-מדע).
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D

    כל אידאולוגיה, בין אם היא מבוססת על אמונה בדת ובין אם לא, שואפת לאחיזה ב"אמת" אחת ואבסולוטית ומגדירה מהו מוסר, מהו צדק, מהם ערכים, ומהו המבנה הרצוי והצודק של החברה והמדינה. כל אידאליסט, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, מאמין בכל לבו בצדקת דרכו ויפעל תמיד לפי דרך זו. האידאליסט הקיצוני, הפנאט, אף יהיה מוכן לפגוע באחרים או להקריב את עצמו למען המטרה המקודשת ומתוך אמונה שהוא פועל בשם האמת ו"הדרך האחת והנכונה". ההבדל, אפוא, בין אידאולוגיה חילונית לאידאולוגיה דתית, אינו במהות. ההבדל הוא רק בנימוק לצדקת הדרך.

    האידאולוגיה החילונית מנמקת את עצמה, בכך שהיא צודקת. דוגמאות : הקומוניסט מטיף לשוויון, ומנמק, ששוויון זהו צדק חברתי. הנאצי מדבר על השמדת היהודים, ומנמק, שהחברה הרצויה היא חברה בלי יהודים. איש השמאל מטיף לשלום ואחווה בין בני האדם, ומסביר שכך אמורה להיראות החברה האנושית הרצויה.

    האידאולוגיה הדתית, לעומת זאת, מוסיפה פן נוסף להצדקתה, נוסף על הצדק החברתי, והוא רצון האל. האידאליסט הדתי ינמק את כל מעשיו, בכך, שנוסף על כך שהם צודקים, הם גם מהווים גם את הגשמת רצון האל. דוגמאות: יהודי ציוני-דתי יתיישב בשטחים, בנימוק שהאל נתן את הארץ ליהודים. יהודי חרד יתבדל מהחברה החילונית, בנימוק שזו חברה החוטאת לאלוהים. פונדמנטליסט מוסלמי יבצע פיגוע התאבדות בנימוק שזהו רצון האל.
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

  2. רק אם תקום מדינת חמאס , מדינת פת'ח, מדינת עלווא-גולן יבוא שקל ושלום למזרח התיכון, מדינת ישראל תהיה סופסוף דמוקרטיה מהותית ולא מדינת אפרטהייד בא מנהלי בתי חולים, רופאים, ורוקחים , פרופסורים באוניברסיטה הם רק יהודים בעוד הערבים נרדפים במחנות ריכוז כמו שהבחין יאיר גולן הדמוקרט הגדול שבנה את הארץ הריקה במו ידיו.