טיוטות תסריטים רבות שבעבר היו סובלות מאינספור שלבי פיתוח ושכתוב עשויות להגיע כעת אל סט הצילום בגולמיות ומשם למסך הטלוויזיה, וכך להצילן מסינונים פוגמי איכות
מספרים שבערך באמצע הקריאה הראשונה בתסריט מהסדרה האחרונה בכיכובה של לוסיל בול, 'החיים עם לוסי', הקומיקאית בת ה-75 עצרה במהלך משפט, נופפה את ידה בזלזול אל הדף, פנתה אל הכותבים ורשפה בקולה הצרוד מסיגריות: "דיבורים, דיבורים ודיבורים! תשימו אותי כבר על סולם!".
זו האגדה, בכל מקרה. יתכן שבמציאות הדברים לא ממש התרחשו כך, אבל אלה הם פני הדברים בהוליווד: לפעמים הסיפורים האמיתיים ביותר הם אלה שמעולם לא התרחשו.
במובנים רבים, זו האגדה ההוליוודית המושלמת. הכל מתחיל ברעיון עסקי: בואו נחזיר את לוסיל בול למסך הטלוויזיה! מכאן הדברים מתגלגלים לתסריט – "לוסי" עובדת בחנות כלי בית ומסתבכת בצרות. התסריט עובר כמה שלבי פיתוח וגרסאות ולבסוף כולל סצנה מוזרה ולא ממש מצחיקה – למה היא נמצאת על סולם? איך זה אמור להצחיק מישהו? הפרק שודר לבסוף בערב שבת בשנת 1986, אחד מתוך שמונה פרקים ששודרו לפני שרשת ABC ביטלה למרבה המזל את המשך הסדרה.
כך הסיפור מסתיים, אבל כולנו יודעים איך הוא החל. הוא החל ב-1951, כאשר לוסי ובעלה דזי יצרו סדרת טלוויזיה. התסריט המקורי סבב סביב מנצח להקה קובנית ואשתו הג'ינג'ית המוזרה, אך כלל בין השאר גם דמויות נשכחות כמו ליצן ספרדי בשם פפיטו.
קריאת ההיסטוריה של 'I Love Lucy' דומה לצפייה בקבוצת אנשים המנסה להמציא את הגלגל. לכולנו כה ברור כיום כי הדבר העגול הזה עוזר להזיז חפצים כבדים ממקום למקום, עד שקשה לזכור זמנים בהם זה לא היה מובן מאליו. בדומה, קשה לנו לדמיין היום כי אותן דמויות אהובות ומוכרות לא היו שם תמיד, מוכנות ומאופרות באולפן הצילומים.
וזה מביא אותי לאמת המרכזית: כל סדרת טלוויזיה מצליחה היא סוג של טעות. השיטה בה סדרות נוצרות – הצעת הרעיון והתאמתו, עבודה על תסריט לפיילוט, צילומים ולעתים צילומים מחדש וליהוקים מחדש – בנויה כך שכל רעיון מעניין מושטח וכל חלק מושך בעלילה מטושטש, במטרה להסיר מהתסריט כל מרכיב ספציפי מדי שעשוי לדחות קהל. אם סדרה בכל זאת מצליחה לעבור את התהליך הזה ולהפוך לפופולרית, הרי שמדובר בפגם במערכת.
סדרה מצליחה באמת אינה תוצר של מערכת הפיתוח והשיווק הקפדנית בה משתמשות משום מה כל הרשתות, אלא אנומליה. הלהיט הוא יוצא הדופן שהצליח לחמוק דרך הסדקים בשיטת בקרת האיכות. אם תבקשו מכל תסריטאי להצביע על הבעיה הוא יאמר לכם ללא היסוס כי מקורה בקומת ההנהלה. אבל האמת, כפי שמנהלת בכירה הודתה בפניי, היא שדווקא הפרויקטים הכושלים ביותר היו אלה שהרשתות הכי רצו. לכך השבתי בתהייה: "אז למה אתם מתעקשים לנהל כל פרט קטן? תשחררו קצת". והיא ענתה:
אני משמשת כסגנית הנשיא לפיתוח תוכן ותסריטים. יש לי שולחן כתיבה וספה במשרד, עוזרת ומכשיר טלפון. אנשים יושבים על הספה ומציעים לי רעיונות, ואני חוזרת אליהם בטלפון ואומרת להם מה דעתי. אתה מציע שפשוט אשב ולא אעשה כלום? שפשוט אשים מבטחי בכך שהכותבים יצליחו להפסיק לעשן לכמה דקות ולכתוב משהו שאינו מלא בקללות או מטורף או אפל מדי כך שנאלץ לבטל את הסדרה בפרק השישי? תשכח מזה"
פיתוח והפקה של 'סיינפלד' או 'המשרד' הבאים היא מטרה עסקית חשובה עבור רוב אנשי תעשיית הבידור. כאשר הסיכונים כאלה גבוהים, מה הם אמורים לעשות? לכבות את הטלפון ופשוט להתפלל שהתסריטאים לא יחרבו הכל ויהפכו את פפיטו לכוכב הסדרה?
מהבחינה הזו מנהלי הרשתות דומים במקצת לג'ורג' מן הספר 'על עכברים ואנשים'. ג'ורג' הוא הבחור הגדול והאיטי המגדל עכבר אהוב, והוא אוהב אותו כל כך עד שהוא הורג אותו. הוא פשוט מחבק אותו חזק מדי מכיוון שהעכבר כל כך פרוותי ורך. המנהלים רוצים מאוד שהסדרה תצליח. הם אוהבים את כל הסדרות שלהם בדיוק כמו שג'ורג' אוהב את העכבר, לפעמים יותר מדי. וכשאתה רוצה משהו יותר מדי ולוחץ עליו יותר מדי, אתה עלול להרוג את העכבר עוד לפני שיגיע לפרק השני.
כל זה כמובן מתרחש אם יש לך מספיק זמן. כנראה שאין דרך טובה יותר לומר זאת, אבל הדבר המוצלח ביותר לגבי מגפת הקורונה, לפחות מבחינת ענף הטלוויזיה, הוא שלמנהלים כיום פשוט אין מספיק זמן כדי למחוץ את העכבר.
נכון לראשית שנת 2021, הפקות הטלוויזיה בלוס אנג'לס מושבתות כמעט לחלוטין. אולפני CBS, האחים וורנר, סוני, נטפליקס, דיסני ואחרים הגיבו כולם לקורונה בעצירת תהליכים ונעילת המשרדים. זה הגיע אחרי שנה שלמה של עיכובים הקשורים למגפה, והתוצאה היא שעבור מרבית הרשתות והאולפנים ארון הסדרות הפך דליל למדי. שנה שלמה של עיכובים בצנרת משמעותה שאנו עומדים בפני מחסור בהפקות חדשות, והתפרצויות הנגיף האחרונות רק מעצימות את המשבר. בעוד קליפורניה מספקת חיסונים באיטיות ובחוסר היעילות המפורסמים שלה, תהליכי הפקת הטלוויזיה עשויים לחדול מפעילות בחודשים הקרובים לפחות.
כמובן, תהליך ההפקה והפיתוח השתנה כבר במהלך הקיץ עם הנחיות בריאות חדשות ששוב עצרו הפקות שהחלו להתעורר אחרי הסגרים של החורף. קריאת התסריט, שהיא הפתיחה המסורתית להפקת כל פרק, הייתה בעבר מפגש צפוף. מנהלים בכירים, לרוב ממספר רשתות או אולפנים המעורבים בהפקה, התגודדו בחדר ישיבות לא גדול, הקשיבו לצוות השחקנים מקריא את התסריט, העירו הערות, הציעו שיפורים ודנו בו עד שהקפה והכיבוד אזלו. לא עוד. היום כל אחד נעול במסך הזום שלו, מושתק וממתין עד שיקראו לו.
אולפני הצילומים נהגו בעבר במדיניות הדלת הפתוחה. מנהלים ומפיקים היו יכולים להיכנס בכל עת שרצו, לצפות בסצנה או בהקלטות, לשוחח עם השחקנים וכמובן להעיר הערות ולהציע שיפורים ומחשבות. לא עוד. סט הצילום היום סגור ומסוגר, וכללי המסכות והריחוק החברתי נשמרים בקנאות בידי נציגי האיגוד. החזרות והדיונים נערכים כמעט כולם דרך הזום. תחת תנאים כאלה קשה מאוד למנהלים לחתוך בתסריט וליטול ממנו כל עוקץ.
בינתיים, בעוד צינורות ההפקה ריקים ובארות הרעיונות יבשים, הבוסים שהיו רגילים להתערב בכל פרט נאלצים לאשר כמעט כל תסריט הנוחת על שולחנם. אני מניח כי החל מחודש אפריל ועד לאוקטובר בערך, התשובה הנפוצה בהוליווד תהיה "כן!".
המשמעות היא שטיוטות רבות שבעבר היו עוברות אינספור שלבי פיתוח ושכתוב עשויות להגיע כעת ישירות אל במת הצילום במצבן הגולמי, ובהמשך אל מסך הטלוויזיה כסדרה מוגמרת. תהליך זה יזכיר יותר את סדרת הלהיט המוקדמת של לוסיל בול מאשר את זו המאוחרת והכושלת. יתכן כי הצופים יזכו דווקא בשל כך לקבל טלוויזיה מדהימה, תור זהב חדש שהוא תוצר של רעיונות חצי-אפויים שקודמו במהירות דרך הליך שבור והופקו בזריזות יתרה. אך אל חשש. החיים בסוף תמיד מתאזנים, ובמהרה כנראה שנמצא עצמנו שוב עם לוסי על סולם.
רוב לונג הוא תסריטאי ומפיק טלוויזיה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
