חירות היא המפתח לחדשנות

ספרו החדש של מאט רידלי מנסה להציע תשובה לשאלות מה מניע את הקדמה האנושית וכיצד ניתן להבטיח את המשכה

תומאס אלווה אדיסון (קרדיט: ספריית הקונגרס, אוסף התמונות של בריידי הנדי)

הסופר הבריטי מאט רידלי הוא מחברם של ספרים מצוינים רבים, אחד הידועים שבהם מן השנים האחרונות הוא ‘האופטימיסט הרציונלי’. באותו ספר רידלי מראה כיצד ההתקדמות הטכנולוגית מפריכה שוב ושוב את אמונות האובדן המלתוסיאניות של שלל חוקרים והוגים. אך מה מניע קדמה כזו, ואיך ניתן להבטיח באופן הטוב ביותר שהיא תמשיך לברך אותנו גם בעתיד? בספרו החדש ‘כיצד פועלת חדשנות’ רידלי מנסה להציע תשובות לשאלות החשובות האלה.

בחלקו הראשון של הספר רידלי מענג אותנו עם סיפורים על לידתן של כמה המצאות חשובות, החל מחקלאות ורפואה, דרך תחבורה וחשמל וכלה בתקשורת ומחשבים, המקיפות את תולדות האנושות מעידן האבן ועד להווה. חלקו השני של הספר מוקדש למספר טענות עיקריות המובילות לתיאוריה כללית של חדשנות.

על פי רידלי, חדשנות מתרחשת לרוב באמצעות ניסוי וטעייה, כאשר הפרקטיקה  בדרך כלל קודמת למדע ולא המדע לפרקטיקה. זה בוודאי נכון. אנשים הבינו כיצד לגדל יבולים, להתיך פלדה ואפילו להרכיב מנועי קיטור הרבה לפני שנכתבו תיאוריות תקפות של גנטיקה, כימיה או תרמודינמיקה. למעשה, מלבד היוצא מן הכלל של תורת הניווט, קשה למצוא התקדמות פרקטית וטכנית חשובה שנעשתה עד לאמצע המאה ה-19 על בסיס תיאוריה מדעית בלבד.

כל זה השתנה עם התפתחות המחקר בתחומים כמו אלקטרומגנטיקה, פיזיקה גרעינית ומכניקת קוואנטים. אך אפילו עם פריצות הדרך הטכנולוגיות שהתרחשו בהתבסס על המדעים האלה, היה זה לרוב הניסוי והטעייה שהובילו להתקדמות מתמשכת. מנגד, רגולציה מונעת כמו במקרה של אנרגיה גרעינית, היא זו שעיכבה את ההתקדמות.

יחידי סגולה

רידלי מתנגד לתיאורה ההרואית של חדשנות ובמקום זאת טוען כי כאשר פריצות דרך טכנולוגיות מבשילות, מספר אנשים מוצאים את אותו רעיון חדש כמעט באופן סימולטני. יחד עם זאת, הוא גם מגדיר הבדל ברור בין חדשנות והמצאה, וכאן בדיוק יחידי סגולה נכנסים לתמונה ועושים את ההבדל.

כך למשל, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 אנשים רבים עבדו על פיתוח תאורה חשמלית, וישנם כעשרים טוענים לגיטימיים אותם ניתן לזהות כממציאים בתחום. אך בפועל היה זה תומאס אדיסון, לא רק ממציא אלא מחדש, שהפך את התאורה למציאות ויצר מערכת שלמה הכוללת לא רק נורות אלא גם מחולל אנרגיה יעיל, קווי תמסורת, נתיכים ושאר רכיבי הטכנולוגיה הדרושים, ואז הצליח למנף את ההשקעה ולהתגבר על מכשולים כדי ליישם אותה.

למרות כל זאת, המצאתו של אדיסון לא הייתה אפשרית ללא אינספור טכנולוגיות חדשות וישנות שהיו כבר בנמצא, והיו מוכנות לשימוש בידי יזם מוכשר שלקח את הרעיונות הקיימים והוליד מתוכם המצאה ששינתה את העולם. בהתאם, המצאותיו של אדיסון הפכו להורים או לחלקים מהמצאות של אחרים.

בתרבות של חדשנות, תהליך שילוב הרעיונות הזה מהווה מכפיל כוח לאינסוף אפשרויות; ככל שישנן יותר המצאות, כך החדשות יותר הופכות לאפשריות. לעולם לא נוכל לממש את כל הרעיונות, מכיוון שכל צעד חדש בתהליך פותח שלל כיוונים חדשים ליצירות והמצאות נוספות.

ישנם כמובן רבדים נוספים רבים לכך, הן ברמה המעשית והן ברמה הפילוסופית, והשלכות עמוקות על צורות ההתארגנות של הטבע כולל האבולוציה הפיזית, הכימית והביולוגית. רידלי נוגע בקצרה גם במרכיבים אלה בחזון שלו, ויתכן שכוונתו היא לעסוק בהם בהרחבה בספרים הבאים. גם אם לא, ודאי אחרים יקבלו עליהם היטב את האתגר.

בירוקרטיה מסוכנת

את פרקי הסיום של הספר רידלי מקדיש להגדרת האופן הפתולוגי בו התארגנויות חברתיות פועלות כדי לחנוק חדשנות, כולל מספר דוגמאות היסטורית ידועות לשמצה. אך הוא בעיקר מתמקד במבני הבירוקרטיה והרגולציה הקיימים בימינו, ובמיוחד באלו של האיחוד האירופי. בשם “עקרונות זהירות”, בכירי האיחוד חיבלו בתחומים שלמים של טכנולוגיה, כולל בכאלה חיוניים כמו גנטיקה של אורגניזמים, ויצרו פגיעה כלכלית קשה, אבטלה ואף מקרי מוות רבים.

ההתנהלות האבסורדית של הבירוקרטים בבריסל והמכשולים שהיא מציבה בפני הקדמה הייתה יכולה להיות חומר נפלא לסאטירה בסגנון ג’ונתן סוויפט, אם לא הייתה כה עצובה. נתון אחד אותו מביא רידלי נותן מושג לגבי הסטגנציה הנכפית על היבשת שבעבר הייתה ערש החדשנות העולמית: מתוך מאה החברות הגדולות באיחוד האירופי, אף לא אחת נוסדה בארבעת העשורים האחרונים.

וזה מביא אותנו למסקנה הסופית של רידלי, לפיה המרכיב העיקרי בחדשנות היא החירות. “חדשנות היא בתה של החירות והאמא של השגשוג”, הוא מסכם ומוסיף:

בסיכום הדברים זהו דבר טוב מאוד, ואנו נוטשים אותו באחריותנו בלבד. העובדה שמין אחד הצליח איכשהו לארגן את האטומים והאלקטרונים בעולם באופן שיצר מבנים ורעיונות המשמשים לשיפור טובת הכלל לא מפסיקה להדהים אותי. העובדה שרבים כל כך מבני אותו המין אינם מתעניינים במיוחד באופן שזה קרה ומדוע זה חשוב – מבלבלת אותי. העובדה שאין מגבלה מעשית לדרכים בהן אותו מין יכול לשנות את העולם במאות הבאות – מרגשת אותי. העתיד האנושי מרגש ומבטיח, ודחף החדשנות וההמצאה הוא זה שיביא אותנו לשם”


רוברט זורבין הוא סופר ומהנדס חלל. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. “הגאון” אדיסון הגיע לתוצאה אחרי 2000 ניסויים, קוי התמסורת שלו הגיעו למרחק של כמה ביניינם, רק טסלה (גאון אמיתי) הוא זה שבנה את רשתות החשמל על בסיס זרם חילופין ובה משתמשים עד היום. לגבי הנורה של אדיסון, היא עברה שיפור נוסף ובה משתמשים עד היום, השיפור האחרון לא נעשה במעבדה של אדיסון.

    1. 2000 ניסיונות? שיפור ע״י אחרים? כל זה חלק מהתהליך המדעי הנורמלי שכל מדען גדול עובר.
      אגב, הרבה יותר קל לשפר רעיון קיים מלהמציא משהו שכמוהו לא היה.
      אז קודם כל, אל תזלזל כל כך באדיסון.
      ושנית, מכל ההישגים וההמצאות של טסלה די מגוכח להתמקד בשיפור חוטי החשמל(או בזה שהוא היה הראשון לשפר את הנורה), עדיף להתמקד בדברים כמו המצאת הפלורוסנט ופיתוח האל-חוטיות ועוד.

    2. אדיסון היה טכנאי גדג’טים, טסלה מהנדס גאון שאמריקה רמסה ובזזה.

    3. אבי מהידע שיש לי אני מסכים איתך בנוגע לאדיסון וטסלה ועדיין הרעיון שהכתבה תומכת בו חשוב ומעניין

  2. מאמר אדיר. שכולל כמה דברים שאני מנסה לקדם והבהיר לאחרונה, ונכתבו בצורה מצוינת במאמר. תודה.