שוורצמן ללא מעצורים

אחרי שנים ארוכות של נוכחות דלה בפסגת הטניס העולמי, הארגנטינאי הלוחם מציב שוב את הגאווה היהודית במרכז המגרש

“אני יהודי וכל היהודים בארגנטינה מכירים אותי” | דייגו שוורצמן (מתוך דף האינסטגרם של דייגו שוורצמן)

ישנה תמונה של דייגו שוורצמן לוחץ ידיים עם אלכסנדר זברב בסיום משחק ביניהם באליפות ארה"ב ב-2019 שאומרת הרבה (אם לא הכול) בשאלה מדוע אנשים מתלהבים כל כך משחקן הטניס היהודי הטוב בדורו. שוורצמן הארגנטינאי מתנשא לגובה 1.70 מ', ואילו זברב הגרמני נעצר על 1.98 מ'. אבל או שזברב משקר והוא גבוה בהרבה ממה שהצהיר, דבר ששום אתלט בהיסטוריה לא עשה, או ששוורצמן לא רצה להצטרף לסבב המקצועני עם גובה רשמי נמוך יותר מזה של סבתי. מכיוון שבתמונה עצמה, זברב נראה גבוה לפחות בשני ראשים מיריבו.

אלא שבשלב הזה כבר לא משנה אם אנחנו מדברים על 1.70 מ' או 1.40 מ'. הנתון הרלוונטי יותר הוא שדייגו שוורצמן, בזמן כתיבת שורות אלה, הוא השחקן התשיעי בטיבו בעולם. באותה אליפות ארה"ב הוא העפיל לרבע הגמר והפסיד רק לאלוף רפאל נדאל. בשנה שעברה הוא הדהים את נדאל בטורניר רומא רק כדי להפסיד לו שוב באליפות צרפת כמה שבועות לאחר מכן. בענף ספורט שהופך להיות נשלט בידי גולייתים הנראים כשייכים יותר למגרשי הכדורסל, שוורצמן הוא דוד מפתיע ואהוד.

***

אמילי בורק מהשבועון "Jewish Washington הסבירה במחווה רגשנית מדוע שוורצמן הוא ”התאהבות הטניס שלי”. ויש בהחלט במה להתאהב: החיוך הרחב, כובע המצחייה ההפוך והעובדה שהוא נלחם בכל משחק עד כדי כך שבכלל לא מופרך להניח שיזכה יום אחד בטורניר גדול. במשחק המתבסס על מכות הגשה אדירות, שוורצמן מחזיר כדורים מדויקים להפליא. ב-2020 הוא דורג במקום השני במספר המשחקונים בהם ניצח כשהיה המחזיר להגשות – 36.38 אחוזים, מרחק נגיעה מנדאל שעמד על 36.39 אחוזים. בגיל 28 בו טניסאים רבים נכנעים לפציעות ושחיקה, דייגו שוורצמן רק הולך ומשתפר.

הדובדבן שבקצפת עבור אוהדים כמו בורק הוא האופן בו שוורצמן אינו מתנצל על היותו יהודי. “אני יהודי וכל היהודים בארגנטינה מכירים אותי”, סיפר. הוא צאצא לניצולי שואה משני צדי המשפחה, כולל סבא שביצע בריחה נועזת מרכבת שהייתה בדרכה למחנות. הוא נקרא על שם אגדת הכדורגל דייגו מראדונה, שהיה בעצמו ספורטאי נמוך, ובצעירותו שקל לפרוש מטניס לאחר שרופא אמר לו כי הוא נידון להישאר בגובה הזה. אבל אמו סילוונה לא הסכימה: “אמרתי לדייגו שאסור שהגובה ישפיע על החלום שלו, מכיוון שמהרגע שנולד ידעתי שהוא יגדל להיות מיוחד”. אם אכן ינצח בעתיד באחד מארבעת תחרויות הטניס הגדולות הוא יהיה היהודי הראשון לעשות זאת בארבעים שנה.

ומדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן? בואו רק נאמר שיהדות אינה בדיוק הדת הרשמית של ענף הטניס. כך למשל, רק לפני כשנתיים היה זה סיפור גדול כאשר מועדון הטניס של לוס אנג'לס בו אני משחק ערך את ״ערב הלביבות״ השנתי הראשון. זהו המועדון הוותיק ביותר בעיר (נוסד ב-1920), ותיק מספיק כדי שבטופס בקשת החברות הופיעה בעבר השאלה לאיזו כנסייה אתה משתייך. רמז: ״בית הכנסת עמנואל״ לא הייתה התשובה הנכונה. למעשה, מועדון טניס נוסף נוסד בשכונת בוורלי הילס ב-1929 עבור שחקנים שמילאו את התשובה הלא-נכונה.

גילוי נאות: אני עצמי אינני יהודי אך אשתי איילין יהודית מספיק עבור שנינו. היא אפילו זכתה בתחרות הבישול בערב הלביבות ושני ילדינו הצעירים גדלו כיהודים. שמו של הבכור הוא דייגו (על שם סבי הספרדי) והוא משחק טניס. אשתי היא גם האוהדת המושבעת ביותר של שוורצמן, ומתמלאת באושר בכל פעם שהיא רואה בטלוויזיה עוד ״דייגו״ יהודי משחק טניס.

אך עד כמה שאיילין אוהבת לשחק טניס, היא מעולם לא חשה ממש בנוח במועדון שלנו מבחינה חברתית. היא עזבה מוקדם את מסיבת ה'אוקטוברפסט' אליה כמה חברים מבוגרים יותר הופיעו לבושים שמלות בוואריות מסורתיות. כיום ישנם חברים יהודים רבים במועדון, אך אנג'לה בקסטון שניצחה בטורניר הזוגות בווימבלדון ב-1956 נדחתה ממנו בידי נשיא איגוד הטניס של דרום קליפורניה דאז, פרי ג'ונס. ידידי ועיתונאי הספורט ג'ואל דרוקר אמר כי ג'ונס היה ודאי מתהפך בקברו אם היה יודע על ערב הלביבות. גם מועדון 'All England' היוקרתי המארח את טורניר ווימבלדון דחה את בקסטון. רוב הסיכויים ששותפתה אלתיאה גיבסון, שחקנית הטניס השחורה הגדולה הראשונה, הייתה זוכה ליחס דומה. אחד העיתונים באנגליה דיווח על זכייתן בטורניר תחת הכותרת “המיעוטים ניצחו”.

כאשר המועדון שלנו ציין מאה להיווסדו בשנה שעברה, עזרתי לחבּר רשימה בת מאה עובדות משעשעות אודות ההיסטוריה שלו. ניסינו לאתר את החבר היהודי הראשון אך ללא הצלחה. אחת מוותיקות המועדון הנמצאת בו מאז 1948 טענה כי “ויקטור רוטשילד היה כאן כבר כאשר אני הצטרפתי”. לא הברון, אלא רוטשילד שהיה בעלים של תחנת דלק. “אם היית שחקן טוב”, אמרה לי, “לא הייתה לך בעיה”. לארתור אש, הטניסאי השחור היחיד שזכה בשלושה טורנירי גראנד סלאם, הייתה תשובה לטענות כאלה. “כמה מהשחקנים הטובים ביותר שלנו הם שחורים”, הוא היה תוהה ברוגע, “אז מדוע לא כמה מהגרועים שלכם?”.

היו כמה יהודים בולטים בימי הטניס המוקדמים. אוברטו דה מורפורגו נולד בטרייסטה ב-1896 והיה מדורג בצמרת העולמית בראשית המאה ה-20. ישנה תמונה נהדרת שלו לבוש באפודת טניס, אוחז בשני מחבטים ישנים וסיגריה תלויה בזווית חיוכו. היא נראית כמו סצנה מן האפוס הקולנועי 'הגן של פינצי קונטיני' שתיאר את עולמם האידילי של האריסטוקרטים האיטלקים, לפני שנדרסו תחת מגפי האנטישמיות של מוסוליני.

אחת מהשחקניות הגדולות ביותר בשנים שלפני מלחמות העולם הייתה הלן ג'ייקובס, שעוררה סערה בעולם הטניס ראשית כאשר לבשה מכנסיים קצרים בווימבלדון ובהמשך כאשר ניהלה מערכת יחסים ארוכה עם הנרייטה בינגהם, בת לאצולת הממון האמריקנית. למרות שנולדה לאב יהודי, ג'ייקובס הזדהתה כנוצריה. העובדה שהייתה פתוחה יותר לגבי זהותה המינית מאשר לגבי יהדותה מעידה במידה מסוימת על המוסכמות שהיו מקובלות בעולם הטניס של זמנה.

הטניסאי היהודי הגדול האמיתי והראשון היה דיק סאביט. הוא זכה בווימבלדון ובאליפות אוסטרליה ב-1951, וכיכב על שער מגזין 'טיים' בהמשך אותה שנה לקראת אליפות ארה"ב. אך הוא הפסיד בה בחצי הגמר לוויק סיישס, שאביו הברזילאי היה ממוצא ספרדי-יהודי. סיישס עצמו משתייך לכנסייה הפרסביטריאנית ומתכחש לשורשיו.

סיפורו של דיק סאביט מרתק. בגיל 25, לאחר שזכה בשני התארים ובעוד מספר אליפויות בעולם, הוא פרש בפתאומיות מהטניס. פניית הפרסה הזו הגיעה לאחר שלא זומן בצעד מעורר מחלוקת לנבחרת הדיוויס האמריקנית שאומנה אז בידי פרנק שילדס (שחקן קולנוע כושל, אלכוהוליסט וסבה של ברוק שילדס). שילדס סרב לאפשר לסאביט להתמודד מול היריבה המושבעת אוסטרליה, ובמקומו העדיף לזמן את טד שרודר שכבר היה עם חצי רגל בפנסיה. שרודר הובס בכל משחקיו מול טניסאים אותם סאביט ניצח בקלות בדרכו לאליפות אוסטרליה, והאמריקנים הפסידו את הגביע. כמה שחקנים בכירים האשימו את שילדס כמי שהחזיק ב״דעה קדומה מובהקת״.

במפגש השנתי של אגודת הטניס האמריקנית ב-1952 מרבית המשתתפים הצביעו בעד ההכרזה על סאביט כשחקן האמריקני הבכיר במדינה, אך שילדס פצח במה שה'טיים' הגדיר כ”מתקפה נשכנית” ואף נשיא האיגוד קרא לה “בלתי הולמת”. סאביט נאלץ להסתפק במקום השני אחרי סיישס ושם הסתיימה הקריירה שלו. הוא קיבל משרה בתעשיית הנפט ועדיין היה מספיק טוב כשחקן חובב כדי לזכות בעוד שתי אליפויות לאומיות באולם, כמו גם בשתי מדליות זהב במכביה של 1961.

הוא מעולם לא הסביר את פרישתו עד אשר סנדרה הרוויט איתרה אותו במהלך כתיבת ספרה 'שחקני הטניס היהודים הגדולים בכל הזמנים' (בבקשה בלי בדיחות על ״הספר הקצר בעולם״. הוא מכיל 289 עמודים). “לא היה קשר לאנטישמיות, אני לא חושב”, סיפר סאביט במשרדו בבנק. לדבריו, המשכורות בתחום אז היו נמוכות מדי ולכן החליט לעזוב ו”להיכנס לעסקים”. הרוויט טוענת כי עלינו להאמין לו, אם כי קשה להאמין איזו סיבה אחרת הייתה לחצי מעולם הטניס לפנות נגדו.

***

והאנטישמיוּת אכן הרסה קריירות. דניאל פרן נמלט מהפוגרומים ברוסיה לברלין, והיה הטניסאי הבולט ברפובליקת ויימאר עד שהנאצים כפו את גירושו מן המועדון היוקרתי בו שיחק והודיעו כי לא יהיה חלק מנבחרת הדיוויס הלאומית. הוא עבר לאנגליה שם מייקל מרקס (היהודי-פולני שהיה שותף לייסוד רשת מרקס אנד ספנסר) איפשר לו לשחק במגרשו הפרטי, אך הקריירה המקצוענית שלו הסתיימה למעשה. גורל דומה המתין עבור לדיסלב הכט, הצ'כי שדורג בשיאו במקום השישי בעולם וניצח במכביה הראשונה שנערכה ב-1932. הוא נמלט לארה"ב שלושה ימים בלבד לפני שהצבא הגרמני פלש למולדתו.

השחקן היהודי הטוב ביותר בעידן שלאחר מלחמות העולם היה טום אוקר, “ההולנדי המעופף” שהפסיד בגמר אליפות ארה"ב ב-1968 לארתור אש. כמו הלן ג'ייקובס, גם אוקר נולד לאב יהודי שנכלא בידי הנאצים בזמן המלחמה, אך בשונה ממנה הוא הזדהה כיהודי וזכה גם במדליית זהב במכביה של 1965.

במהלך שנות ה-60 הטניס נותר בעיקר ממלכתה של האליטה האמריקנית הלבנה. במקביל לכך עלו מועדונים יהודיים כמו זה שפיליפ רות השתמש בו כרקע לספרו 'שלום לך, קולומבוס'. בספרו של רות, אינטלקטואל יהודי מן הצד הלא-נכון של המסילה בניו-ג'רזי מתאהב בברנדה, אלילת פרברים המשחקת טניס במועדון אותו דודתו מגדירה כ”מלוקק”. דייגו שוורצמן עצמו למד לשחק במועדון 'הכוח' בבואנוס-איירס שנוסד ב-1935 בידי יהודים עליהם נאסר להשתמש במתקני ספורט אחרים בעיר.

המצב השתפר קצת בשנות ה-70. בעוד תור הזהב של הטניס נשלט בעיקר על ידי שלושה שחקנים שבוודאי לא לבשו טלית – הקרחון השבדי ביורן בורג ושני האמריקנים החצופים קונורס ומקנרו – צמחו בתקופה הזו גם לא מעט מתמודדים יהודים.

הרולד סולומון שיגע יריבים עם כדורים מסובבים והגיע לגמר אליפות צרפת ב-1976. ארבע שנים קודם לכן, בגמר גביע דיוויס שנערך בבוקרשט ב-1972, סולומון וחברו לקבוצה בריאן גוטפריד זכו לאבטחה צמודה מחשש לפיגוע טרור הדומה לטבח באולימפיאדת מינכן. משטר צ'אושסקו היה פרו-פלסטיני, אך בשל חשיבות האירוע עשה מאמץ לוודא כי לא יאונה רע לנבחרת האמריקנית שזכתה בסופו של דבר בגביע.

אחד השחקנים השנויים במחלוקת של שנות ה-70 נולד בשם ריצ'רד רסקינד וגדל כ״ילד יהודי חביב״, בטרם הדהים את עולם הטניס כאשר פתח במאבק משפטי ודרש לאפשר לו לשחק בתחרויות נשים תחת השם רנה ריצ'רדס. ריצ'רדס אמנם הייתה אתלטית נהדרת שהצטיינה בשלל ענפים, אך זכתה ביותר כותרות מתארים על המגרש, ובשיאה הגיעה לסיבוב השלישי באליפות ארה"ב לנשים.

השחקן היהודי האחרון שזכה בתואר יחידים חשוב היה בריאן טיצ'ר שניצח באליפות אוסטרליה ב-1980. מאז היו רק הברקות רגעיות כמו ילד הפלא ארון קריקסטיין, אך גם הוא נודע כיום בעיקר בשל המשחק המפורסם בו הפסיד לג'ימי קונורס המזדקן ושודר שוב ושוב בטלוויזיה בכל פעם שהטורניר הופסק בשל גשם. ישראל הוציאה כמה שחקנים טובים, במידה לא-מועטה הודות למרכז הטניס אשר דיק סאביט סייע בהקמתו בראשית שנות ה-70. שלמה גליקשטיין הגיע למקום ה-22 בדירוג העולמי ב-1982, וגם גלעד בלום דורג בין מאה המובילים. כיום ישנו דודי סלע שזכה לכינוי ״הפטיש העברי״.

הטניסאי היחיד בעת המודרנית שזכה הן במדליית זהב אולימפית הן בטורניר היחידים והן בטורניר הזוגות הוא הצ'יליאני ניקולס מאסו שאביו פלסטיני ואמו ממוצא הונגרי-יהודי. סבו מצד האם היה ניצול שואה, והוא זה שהכיר לנכדו את המשחק.

***

למשך רגע קצר, התקווה היהודית הגדולה התגלמה בנואה רובין, האמריקני שזכה בטורניר הנוער בווימבלדון ובעוד תארים רבים בגילאים צעירים. עבור פרויקט בר המצווה שלו, הוא אסף ותרם מחבטים עבור אגודות טניס בישראל. “אני רוצה שאנשים ידעו שאני יהודי ואני מייצג את העם היהודי”, אמר אז. אבל בדומה לילדי פלא רבים שהבריקו בגיל מוקדם, גם הוא מתקשה עדיין להתברג לצמרת הבוגרים העולמית וטרם זכה להיכנס למאיה הראשונה בדירוג.

כדי להתמודד עם הקשיים הנפשיים של המשחק רובין פתח חשבון אינסטגרם שנקרא ‘מאחורי המחבט’, ובו שחקנים רבים מתארחים ומתוודים על חוסר ביטחון וחששות. זהו סוג של ספת הפסיכולוג, והרי אין דבר יותר יהודי מזה.

דייגו שוורצמן טרם התארח אצל רובין ונראה כי הוא עוסק פחות בהתבוננות פנימית. שוורצמן פשוט יוצא למגרש ונלחם, ובוודאי יכול להתגאות כי בכל פעם שהוא זוכה במערכה עם שישה משחקונים מול אפס של יריבו, הניצחון מכונה ״בייגל״.


ריק מרין הוא סופר ועיתונאי. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. ברד גילברט,היה היהודי הטוב מכולם בטניס לפני שלושים שנה.איך הוא לא בכתבה?