הבריונות האקדמית בבריטניה

הממשלות השמרניות במערב נוקטות בצעדים שמרניים רק לעיתים נדירות. כאשר הן כן מבצעות מהלכים כאלה, הדבר עולה לכותרות, ובצדק. כך היה במהלך החודש האחרון כאשר ממשלת בריטניה הכריזה כי היא מעוניינת “לחזק את חופש הביטוי והחופש האקדמי בהשכלה הגבוהה”. בדומה לארה״ב, גם בריטניה נמצאת בשנים האחרונות תחת מבול של תקריות השתקה המדגישות את התפיסה הקבוצתית ההולכת ונוטה שמאלה במגזר ההשכלה הגבוהה. מגמה זו אף לא פסקה בעידן בו איש לא באמת זוכה לבמה בה יוכל להשמיע את קולו.

בחודש פברואר בוטלה הרצאתו הווירטואלית של הפרופ׳ האמריקני הנכבד לכלכלה גרגורי קלארק באוניברסיטת גלזגו מפני שכותרתה כללה התייחסות לספרם של צ׳ארלס מאריי וריצ׳רד הרנשטיין משנת 1994 – ׳עקומת הפעמון׳. בעיני רבים, ביטול הרצאה בעקבות רמיזה לשמו של ספר של אדם אחר היא נקודת שפל חדשה.

הממשלה הבריטית הכריזה בפברואר כי היא מציעה לקדם חקיקה במטרה “להרחיב ולהגביר את ההגנות על החופש האקדמי”, כולל פתיחת “תפקיד שיהיה אחראי על חופש הביטוי והחופש האקדמי” שיוכל “לחקור הפרות של חופש הביטוי בהשכלה הגבוהה ולהמליץ על תיקונים בנושא”. צעדים אחרים יכללו את “הכוח לכפות סנקציות על המפירים”, מה שמעלה את התמונה המקסימה של חרמות על חלק מהאוניברסיטאות היותר פרוגרסיביות שלנו ומאמציהן הנואשים לתביעות השלום.

כמובן שהסיקור התקשורתי סביב הודעה זו דאג ליצור בלבול בין הַתְקָפוֹת למִגננות. הכותרת המדאיגה של ה-BBC הייתה “פרסום התכנית לחופש הביטוי בקמפוסים מעורר אזהרת אוטונומיה”. ה-BBC אף המשיך וציטט את אמירתה של התאחדות הסטודנטים הארצית השמאלית הקיצונית לפיה “אין ראיות” למשבר חופש הביטוי בקמפוסים. אלא שדוברים בלתי מוזמנים כגון גרמיין גריר ואקדמאיים מפוטרים כגון נוח קארל מאוניברסיטת קיימברידג׳ עשויים לחלוק על כך. אך ה-BBC לא התרגש מעובדות אלה. מרוּבו של הכיסוי התקשורתי סביב ההצעות החדשות של הממשלה עלול לעלות הרושם כי עד כה האוניברסיטאות הבריטיות היוו ״מגרש משחקים הוגן״ בו טיעונים ורעיונות יכולים להיות משודרים ללא עכבה כאשר כעת רק צל החקיקה הממשלתית מרחף מעליהם.

העובדה שההצעות שהעלתה הממשלה זכו לכזאת תגובה היא משמעותית כשלעצמה. מכל ניתוח הגון של ההצעות עולה כי מטרתן היא לנסות ולהפוך את ״מגרש המשחקים״ להוגן – להבטיח כי חופש הביטוי יהיה מוגן ולא משנה מאיזה כיוון יגיע. הסיפור הוא איננו ניסיון של הממשל השמרני של בוריס ג׳ונסון לכפות על כל האוניברסיטאות לתת במה לדוברים ימניים בלבד, או ניסיון של הממשלה ״לחנוק״ אקדמאיים שמאליים. באופן דיי ברור, מטרת התהליך היא פשוט לכונן דרך פעולה שתאפשר את קיומם של ויכוחים ודיבייטים באוניברסיטאות ללא הגבלות.

במשך כמה וכמה שנים, התסכול סביב קרבות חופש הביטוי באוניברסיטאות בבריטניה (וכן בארה״ב) לא נובע מכך שהללו אינם מתרחשים, אלא מחוסר הסימטריות שלהם. זה לא שהשמאל ובני בריתו לא היו נלהבים להזכיר את ״חופש הביטוי״ כשהרגישו שהם תחת סוג של מתקפה. אני מבוגר מספיק כדי לזכור כיצד האקדמאים, עורכי הדין, סגני הקנצלרים באוניברסיטאות וכמובן התאחדות הסטודנטים הארצית היו נלהבים ביותר ביחס לסוגים מסוימים של חופש הביטוי בעשורים שקדמו לאחד הנוכחי. למשל, בעת שניסה עומר פארוק עבד אל-מוטלב, בוגר טרי מ׳יוניברסיטי קולג׳ לונדון׳, להפיל מטוס מעל לדטרויט ביום חג המולד ב-2009 – פעולותיה של החברה האסלאמית ב׳יוניברסיטי קולג׳ לונדון׳ היו מצויות תחת השגחה ופיקוח מסוימים. בתוך כך, כשנשפך אור על אירועי סטודנטים מסוימים והתגלה כי תצלומים של המטוסים שעפים אל תוך מגדלי התאומים ב-9/11 הוצגו בסרטון חגיגי, נאמר כי מדובר בחופש הביטוי.

בניגוד לכך, לפני כשנתיים כאשר התברר כי איש האקדמיה הקנדי ג׳ורדן פיטרסון צולם בעבר ליד מעריץ שעל חולצתו התנוססו המילים “אני אסלאמופוב גאה”, מעמד חברותו באקדמיה נשלל ממנו באופן מיידי. כפי שאמר אז עורך הדין הקנדי סטיבן טוּפּ, שכיום מנהל את אוניברסיטת קיימברידג׳, בהצהרה המצדיקה את פיטורי פיטרסון: “האישור האגבי הקשור למסר זה נחשב לבלתי-אתי בעבודתו של סגל אקדמי המתגאה בקידום ההבנה הבית-דתית”.

איפה ואיפה

זו בדיוק הבעיה. אפשר לנבא בדיוק של מאה אחוזים מתי המגזר האקדמי ידבר על הפרות חופש הביטוי, ובדיוק בשיעור זהה מתי הוא ידבר על ״שיח שנאה״. בשני המקרים, הניתוח של המגזר האקדמי הוא שגוי והפוך לחלוטין. הם טועים עד כדי כך שלא ניתן שלא להיזכר במימרה ההכרחית של ג׳ורג׳ אורוול לפיה יש דברים שהם כה אבסורדיים עד רק אינטלקטואלים יוכלו להאמין בהם. וזה אם עדיין אפשר להתייחס לכל אנשי המגזר האקדמי בבריטניה בתור אינטלקטואליים.

אותו סטנדרט בלתי מאוזן מוחל שוב ושוב. רק כדי להישאר בנושא קיימברידג׳: לפני כשנתיים עמית מחקר צעיר בשם נוח קארל במכללת סנט אדמונד בקיימברידג׳ פוטר מתפקידו לאחר שהאוניברסיטה טענה כי גילתה ראיות לכך שמחקרו קידם השקפות “ימניות קיצוניות”. ההוכחות של האוניברסיטה כללו טענות חוזרות ונשנות של סטודנטים לפיהן מחקרו של קארל קידם “אֶבגֵניקָה” ו”פסאודו-מדע גזעני”. במקום להתייצב לצד קארל בעוד שאנשים הסתערו על המוניטין והמחקר שלו, בחרה האוניברסיטה לפטר אותו. ההתקפות המרכזיות נגדו כללו את פרסומו היחיד בכתב-עת שבין השאר צוטט על-ידי גופים אחרים אשר הואשמו בגזענות.

במקביל לכך בקיימברידג׳, ממש מעבר לכביש – במכללת צ׳רצ׳יל, אישה בשם פרייאמוודה גופאל פרסמה את עצמה בשנים האחרונות על-ידי הצהרות שלא דורשות הרבה האשמות עקיפות בסגנון ״רקדתי עם גבר שרקד עם אישה שרקדה עם נסיך וויילס״. על אף הבנאליות שלה כאקדמאית, גופאל הפכה למיני-סלבריטאית בטוויטר בזכות הניסיונות העקביים שלה לומר את הדברים הנפיצים והדליקים ביותר העולים בראשה הקדחתני. ניסיונותיה להתפרסם כוללים פרסום אמירות כגון “לבטל את הלבנוּת” (Whiteness) ו”חיי לבנים אינם חשובים”.

אילו הייתה קיימת הוגנות כלשהי ב״מגרש המשחקים״ בקיימברידג׳ או במערכת האקדמית בבריטניה, אז אם יש לפטר את נוח קארל – יש לפטר גם את פרייאמוודה גופאל. למעשה, ברור לפי כל ניתוח אפשרי כי גופאל אפשרה לעצמה להתבטא בקנאות גזענית הרבה יותר מכל גזענות בה נוח קארל אי פעם הואשם. קארל הואשם בביצוע מחקר בתחום מדעי שהעידן הנוכחי מעוניין לצנזר, בטענה כי הדבר יקדם גזענות. אך גופאל לעומת זאת, פולטת התבטאויות גזעניות על בסיס קבוע. לא רק שהיא לא פוטרה, היא אף קודמה לאחרונה על-ידי האוניברסיטה וכן הופיעה רק בחודש שעבר בפאנל במכללת צ׳רצ׳יל, בו ראש הממשלה שעל שמו קרויה המכללה הואשם בכך שהאמין ב”עליונות לבנה” והוביל אימפריה שהייתה “גרועה יותר מהנאצים”.

דרוש: קדוש ללא חת

קל מאוד להבחין בסטנדרט הכפול המתבצע כאן, אשר חוזר ונשנה רבות באוניברסיטאות בבריטניה. השאלה שנשאלת כיום היא אותה השאלה שנשאלה במשך מספר עשורים – כיצד יש להתמודד עם הבעיה. חלק מאנשי הימין קיוו שכוחות השוק יעשו את שלהם, אך העובדה כי חלק מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בבריטניה – וכן חלק מהגרועות ביותר – פועלות באותו האופן, דיכאה מעט את התקווה הזו.

יש הרבה מה לומר על ההצעות האחרונות של הממשלה הבריטית. אך אם יש להן חיסרון מסוים, הרי הוא העובדה כי האדם שיעמוד בראש אותו “גוף חופש הביטוי והחופש האקדמי” יהיה חייב להיות בעל רקורד כה מושלם או כה נקי מהתבטאויות פומביות עד כדי היותו דף חלק. כל מועמד שטרם אושר ייקרע לגזרים על-ידי התקשורת, הטכנוקרטים באוניברסיטאות וגופי הסטודנטים, שהוכיחו כולם כי הם מוכנים לשקר בשמחה כדי להגן על הסטטוס-קוו שלהם.

לפני מספר שנים ניסתה הממשלה השמרנית לצרף את העיתונאי טובי יאנג לוועדת ייעוץ בת 15 חברים בשם “המשרד לסטודנטים”. בשעות וכן בחודשים שלאחר מינויו, חייו של יאנג והמוניטין שלו נקרעו לגזרים. כל בדיחה או מוצא שפתיים גבוליים שהוא ביטא במהלך הקריירה העיתונאית הארוכה שלו הודגשו שוב ושוב תוך הצגתם באור השלילי ביותר שניתן להציג, ותוך התעלמות מוחלטת ממוחיותו בהקמת מספר בתי ספר חדשים ומוצלחים, בעיקר עבור ילדים מקופחים, ומכישרונות אחרים שלו. תוך שבועות הוא איבד לא רק את התפקיד אליו נבחר, אלא גם את כל התפקידים האחרים בהם אי פעם החזיק.

וזה כאשר משרה זו אפילו לא הייתה משיגה את כל הכוח שיבוא עם התפקיד החדש שהממשלה הבריטית מציעה לפתוח כעת. איתור מועמד שהינו מומחה ושלא דבק בו רבב הוא אינו מספיק. על הממשלה הבריטית למצוא מועמד שאנשי המגזר האקדמי מסכימים לאפשר לו להתייצב מעליהם ולתקן את התנהגותם הסוררת. אז אני מאחל למועמדים כל טוב. אין בנמצא הרבה קדושים שלא דבק בהם רבב, ויש עוד פחות כאלו המחזיקים במומחיות הנדרשת.

במקביל למחיאות הכפיים לשאיפות הממשלה הבריטית, לא ניתן להימנע מלהציע כי עליה להרחיב את חיפושה. פרסמו בתקשורת הבינלאומית, הפיצו את מודעות הדרושים ברחבי העולם: “נדרש אדם קדוש שלא מפחד מקרבות”.

המאמר התפרסם לראשונה ב׳נשיול רוויו׳. אנחנו מודים למערכת ה׳נשיונל רוויו׳ על הרשות לתרגמו.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: