דעה: מסבל של גברים פחות אכפת לנו

מדוע מגלים הציבור והתקשורת מעט מאוד אמפתיה, אם בכלל, לסבלם של גברים, והאם יש משהו שאפשר לעשות בנושא?

אמפתיה לא נוצרת מעצמה | מישל אובמה בקמפיין #החזירו את הבנות שלנו (מתוך: עמוד הטוויטר הרשמי של הגברת הראשונה של ארה״ב)

בפתח משרד הביטחון בפתח תקווה הצית את עצמו בשבוע שעבר (12/04) איציק סעידיאן, נכה צה״ל בן 26, בעקבות פוסט-טראומה ממבצע ׳צוק איתן׳. כעת מצבו אנוש.

סיפור עצוב זה, שמתחבר לנו לערב יום הזיכרון לחללי צה״ל שחל שעות ספורות לאחר מקרה ההצתה וייתכן שמשום כך מזעזע אותנו עוד יותר מאשר בכל עיתוי אחר, הוא על איציק שיצא להגן עלינו, נלחם למעננו במבצע ׳צוק איתן׳ וחזר משם מצולק. בתגובה למקרה של סעידיאן, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו שנדרשת רפורמה ביחס לנכי צה״ל, ושר הביטחון בני גנץ הכריז על הקמת עוד ועדה בנושא.

אך האמת היא שכמו איציק יש עוד עשרות ואולי מאות נכי צה״ל. ביום יום, כשהם לא מנסים להתאבד, פעמים רבות אנחנו מתקשים להאמין להם. ביום יום, קשה למערכת לקבל את התלונות שלהם, להכיר בסבל שהם מתארים ולהאמין שיש להם פחדים וחרדות שלא מאפשרים להם לתפקד. פעמים רבות הם כועסים, צועקים, זועמים, מעצבנים ולא בוכים ומתחננים לעזרה בדרך שמגייסת את המערכת לקראתם.

בקיצור, הבחורים הללו מציגים את הסבל שלהם בדרך שלא מעוררת אמפתיה, ועל כך אכתוב במאמר זה – על אותו פער האמפתיה שאנחנו חשים כחברה ולרוב מתבטא בעיקר בתקשורת.

אקדים ואדגיש כי זהו איננו מאמר מאשים. בוודאי לא את עובדי משרד הביטחון שחלקם עובדים במסירות נפש ומבצעים את המוטל עליהם ביחס לטיפול בנכי צה״ל, ובוודאי לא את הגברים ״שלא מגייסים אמפתיה״. אך כדי לשפר את המצב, אנחנו חייבים קודם כל להכיר ביחס השלילי שלנו לגברים בחברה ובשורשיו.

חוסר שוויון באמפתיה

את המושג ״פער האמפתיה״ תיארה פרופ׳ פיאמנגו מאוניברסיטת אוטווה שבקנדה, והצביעה על הנטייה הרווחת כיום בעולם להתעלם מסבלם של גברים ובנים. פיאמנגו התייחסה להבדל בין האופן בו התקשורת והחברה מתייחסות לפגיעות בנשים ובנות, לעומת ההתייחסות לפגיעות בגברים ובנים.

בין הנתונים שציינה פיאמנגו נמנים הבאים: תשעה מתוך עשרה אנשים הנהרגים על ידי שוטרים הם גברים; 75 אחוזים מחסרי הבית הם גברים; 97 אחוזים ממקרי המוות בעבודה הם של גברים; כ-80 אחוזים מהמתאבדים הם גברים; וקורבנות שמונה מתוך עשרה מקרי המוות האלימים בעולם היו גברים. נציין שרק מתחילת השנה הנוכחית, נרצחו במדינת ישראל 30 גברים ובשבוע שעבר נהרג הפועל ה-14 בתאונת עבודה (ואנחנו רק בחודש אפריל).

אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם 97 אחוזים ממקרי המוות בעבודה היו של נשים. אלא שכנראה שאנחנו לא נוטים להתרגש יתר על המידה מסבלם של גברים, ומותם יופיע במקרה הטוב כידיעה בעיתון.

תרגום סרטון: אלעד עומר

דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא באופן הסיקור של פשעי ארגון בּוֹקוֹ חַרַאם הניגרי בתקשורת העולמית. כאשר הארגון חטף תלמידות, העולם לא הפסיק לעסוק בכך. מישל אובמה וכל כוכבות הוליווד התגייסו להעלאת המודעות לנערות הללו והתרימו מיליונים עבורן. ובאמת בסופה של אותה חטיפה, הוחזרו הבנות לכפריהן ושבו לעבוד את אללה. אף אחד לא סיפר לכם שבמקביל, אותו ארגון חטף נערים ממין זכר, את חלקם הפך לחיילים בשורותיו ואת רובם שרף ורצח. הדבר לא עורר עניין ציבורי.

ד״ר וורן פארל, שחקר את הנושא ועסק בגברים ובעולמם הייחודי, טען שאפשר להתחיל לראות את היחס השונה שגברים זוכים לו כבר בתקופת הנערוּת, כאשר זיפי הזקן מתחילים לבצבץ ואיתם הקול מתעבה. כבר אז בני המין הזכרי מעוררים פחות אמפתיה לסבל ולמצוקה שהם חווים, עוד כשהם נערים. בימינו אנו, יש להוסיף את הקמפיינים האנטי-גבריים הרבים שמציפים את הרשתות החברתיות ואת התקשורת ומציגים את המין הגברי בצורה שלילית, דמונית ואלימה פיזית ומינית. על אף שכולם יודעים שלא כל הגברים אלימים, על פי פרופ׳ שטראוס, ריבוי הקמפיינים החד-צדדיים הללו מייצר אסוציאציה אינטואיטיבית כאילו רק גברים הם אלימים בחברה שלנו.

אחריות חברתית

אמפתיה לא נוצרת מעצמה. כדי לעורר אמפתיה ולגרום לאחרים לחוש דאגה למצוקתו, אדם נדרש להביע את רגשותיו באופן מְקָרֵב ומגייס. כחלק מתהליכי הסוציאליזציה שלנו לגבריוּת ואף מעצם טבעם, גברים לא חונכו להביע מצוקה, ובוודאי לא לשדר חולשה וחוסר אונים. את ביטויי המצוקה והכאב אצל גברים אנחנו מוצאים הרבה פעמים בצורה של כעס וזעם, גלויים או כבושים (פאסיב אגרסיב). למי שלא רגיש מספיק, כל הביטויים הללו גורמים בדיוק את ההיפך, ומביאים לחוסר אמפתיה ולהתנגדות, ולא חסרות דוגמאות למקרים בהם גברים הזקוקים לעזרה משדרים את ההיפך ומשום כך זוכים להתעלמות ולהתנגדות כלפיהם.

כלומר, גברים ונשים יתמודדו עם אותו הקושי, הכאב והמצוקה, יגיבו באופן אחר ולכן יעוררו כלפיהם יחס שונה לחלוטין. התופעה הזו מעניינת ומטרידה בו זמנית, והציפייה שלי כעובדת סוציאלית היא שלפחות אנשי המקצוע שעובדים בתחומי הטיפול והסיוע ילמדו לאבחן ולזהות נכון את המציאות.

את המצב הקיים אפשר וצריך לשנות. מעבר לכך שלגברים עצמם יש דרכים לפיתוח יכולות ביטוי רגשיות מגייסות יותר, לנו כחברה ישנה אחריות על מה שאנחנו מציפים בתקשורת בלי אבחנה ומינון. יכול להיות שכך יזכו איציק סעידיאן וחבריו ליחס אמפתי יותר שיגן עליהם מייאוש המוביל לפגיעה עצמית. ולא פחות, כך אנחנו נישמר כחברה הומנית כלפי כל האזרחים שלנו, ללא הבדל מגדרי.

אני מאחלת לאיציק בריאות מלאה ומהירה.


ד״ר רונית דרור היא פעילה למען שוויון מגדרי ומטפלת בנכי צה״ל דרך משרד הביטחון.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. תודה על המאמר המצוין.
    אני מקווה שיעזור לכמה שיותר אנשים להתבונן על גברים נפגעים באור חדש. ושהמערכת תתפתח לשלב בו היא מסייעת לגברים באופן הנרחב שהיא מסייעת לנשים.

  2. צריך להסתכל על זה בהקשר.
    הפער בצורת ההתיחסות בין גברים לנשים אינו שונה ממקרים אחרים. דברים דומים קורים גם עם מעסיקים-מועסקים, סטרייטים-להטבפא"ק וקבוצות אוכלוסייה ממוצאים שונים.
    זה כי בעולם המערבי נפוצה היום צורת הסתכלות על המציאות בה אנשים מחולקים באופן שטחי לרעים וטובים על בסיס הגדרה שטחית של כח. לכן אישה העומדת מול גבר היא אוטומטית זו הראויה לאמפתיה ואפילו במקרים כמו זה של ברט קוואנו(שהבחורה שינתה את גירסתה כמה פעמים, סתרה את העדים שלה עצמה וזאת על רקע מינויו לתפקיד פוליטי להחריד בידי נשיא שנוי במחלוקת).

  3. הציפיה לאפטיה מנשים לגברים זה כמו הציפיה לאפטיה מהשוחט לפרה/סטייק…
    ומאחר וגבר מחוייב להקריב את זמנו, ממונו, כישרונותיו וחיו למען העליונות הנשית, הרי שימושיותו החד-פעמית אינו מצדיקה מחשבה שניה מכיוון שתמיד יש לו תחליף, כמו כל מכשיר שלפעמים נשבר.
    ולכן גבר חכם לא מתחתן. מי רוצה להכניס את 'מרב מיכאלי' אליו לבית?

  4. מקרים כמו שהבאת שהעדיפו לפרסם חטיפת נשים ולא דאגו לגברים, מזעזעים. מסכימה איתך שצריך שינוי בנושא, גם לגבי לימוד גברים להביע רגשות, ההתפרצות של זה בצורת כעס ואלימות פוגעת גם בנשים קודם כל וגם מסבירה למה לצורה הביטוי הזו יש הרבה פחות הבנה מאשר למישהי שאומרת ישירות שהיא צריכה עזרה. כך שזה הגיוני בסה"כ. והצורך לשנות את זה ייטיב גם לגברים וגם לנשים. יש לך כמה הנחות שהן פרשנויות סובייקטיביות, למשל חוסר טיפול ראוי בנכי צה"ל לא מעיד ש 'לנו פחות אכפת מנכי צה"ל' כשזה נעשה ע"י מי שאמור לטפל בנושא ולא ע"י כל העם, כל הביטוח הלאומי מתנהל ככה. כל איש או אישה צריכים להוציא את המיץ כדי לקבל אחוזי נכות כלשהי, כך שבנושא הזה זו בעיה כוללת ולא מגדרית כלל, וכל אדם פשוט מהעם שתשאלי יתמוך לחלוטין בנכים ובטיפול בהם.' לנו ', לי ולכל מי שמכירה סביבי, בחיים וברשתות החברות, אכפת מאוד.
    ודבר נוסף השורש של הבעיה של, החינוך הגברי לא לבכות ולא להביע חולשה וכד' לא חדש, ולא התחיל מהנשים או מצנועה חדשה כלשהי, להיפך, זו השקפה גברית שמועברת בעיקר ע"י גברים, ושגם כיום יהיו הרבה 'מצ'ואיסטים' שיתכחשו לביטוי רגשות ויגידו שאת הופכת את הגבר 'לאשה'. חלק מהם רואים 'כבוד' בלא לבכות ולא להביע רגשות, אז אולי הם יעזרו לאשה המביעה אבל הם גם קצת יתנשאו מעליה כי 'הם גברים שלא מביעים'. אולי הם יבכו בלילה

  5. צריך התקדמות בעניין. כמו שנושא של דיכאון אחרי לידה זה חדש יחסית במודעות. חובה להכיר ולדאוג לכל הפגועים שמשלמים מחיר אישי על זה ששמרו עלינו. זו חובתנו.
    גם לדאוג לקצבה לניצולי שואה. מה עוד יש לומר אם ידוע שהמדינה לקחה לעצמה חלק מכספי השילומים שהיו צריכים להגיע לניצולים.. יש הרבה מה לתקן

  6. יותר תדאגי לכך שאנשים שמסרו את הנפש למען המדינה, יקבלו גודל קצבה גבוהה יותר, לא יצרכו לעבור תהליכים כדי לקבל לקבל קאנביס רפואי, ויקבלו תיעדוף מקצועי מהמדינה.
    לא עובד או עובדת סוציאלית בין כה וכה מזללים במצוקות של גברים ורואים אותם כנטל ובעיה על החיים.

  7. אני תוהה לעצמי עד מתי תוכן מסוג זה יופיע בעיקר באתרים מסוג מידה ולא בתקשורת הפופלרית.
    כאילו גברים הם לא בני אדם..

  8. גברים צריכים להבין. אמפתיה לגברים לא היתה ולא תהיה. הסיבה לכך אינה חברתית כי אם ביולוגית.
    ראשית. מבחינה אבולוציונית הגבר הוא זול והאשה יקרה. למה? כי זרע הוא זול ובייציות הן יקרות.
    בנוסף האשה הנה צואר הבקבוק של הרבייה (הריון ממושך ותובעני)
    אם תיכחד האנושות מלבד 100 נשים וגבר אחד – האנושות תקום מחדש
    במצב ההפוך 100 גברים ואשה אחת ברור לכם כי האנושות תיעלם
    כלומר מבחינת רבייה דיי בגבר אחד לכל מאה או אלף נשים.
    האמת האבולוציונית הזו היא שמכתיבה את יחסי הכוחות בין המגדרים
    בעבר גברים נדרשו לטובת הגנה ופרנסה – כיום המדינה מחליפה פונקציות אלו.
    למעשה המדינה אינה מחליפה אותנו אלא כופה עלינו באמצעות חקיקה דרקונית המקודמת על ידי פרופגנדה פמיניסטית לממן את הדבר הזה בלי לקבל דבר חזרה. 100% אחריות. 0% סמכות
    לנו כגברים יש מספר ברירות.
    1. להסכים להפקיד את החופש והמשאבים שלנו בידי נשים ולהיום נתונים לרצונן הטוב (כל מי שחי בנישואים קונבנציונלים הנו עבד בפוטנציה)
    2. להיות נזיר – כאן אתה מוותר על מהותך הבסיסית כגבר. זה פתרון ללוזרים
    3. לקיים את המהות האמיתית של גבר חופשי. לשחק את המשחק ע"פ הכללים שנוחים לך. להיות נקודת הבסיס של עצמך (mental point of origin). להתמקד בקריירה ובשיפור עצמי פיזי ומנטלי. לצבור כסף ונכסים. לקיים מערכות יחסים קלילות ובלתי מחייבות בלבד עם כמה שיותר נשים (תתפלאו כמה בקלות נשים יסכימו לקיים יחסים לא מונוגמיים עם גבר בלתי מאולף). תמיד לשלוט ברבייה. קונדום רבותיי. קונדום. תבינו שמרגע שהזרע שלכם עזב את גופכם הוא כבר לא שלכם. האישה יכולה להחליט להרוג את הילד שלכם בהפלה מצד אחד או להחריכ אתכם לשלם מזונות על ילד שאינכם רוצים. לכם אין שום אמירה בנושא. לא לחלוק ולשתף נכסים וממון עם אף אחת. מי שנשוי שיתחיל לנדף חיסכון לקריפטו – על כל צרה שלא תבוא. מקסימום תוריש לילדים בהמשך. לא לגור עם אף אחת (יש השלכות משפטיות)
    לשלם כמה שפחות מס (מבלי לעבור על החוק). המס הזה מממן בין היתר את הפיכת הגברים לעבדים מודרניים. לא לתת למיתוסים (כולל ציונות ואהבת הארץ) להתפשר על המהות של להיות גבר (החופש לנדוד ולזיין)
    ילדים לעשות אך ורק במדינה בה חוקי המשפחה לא יהפכו אותך לעבד.