מי ישמור על שומרי החומות?

מערכת "שומר חומות" מול ארגוני הטרור בעזה יצאה להפסקה, אך ירושלים הייתה ונותרה על ראש שמחתנו.
הפלסטינים וערביי ישראל הרואים עצמם כפלסטינים, שעבורם "אל-אקצה" תמיד בסכנה, והקרב שלהם על שחרור "פלסטין" וירושלים בירתה רק עלה מדרגה, ממשיכים בקרב על התודעה שטרם הוכרע ובו ידינו אינה בהכרח על העליונה. קרב בו הריבונות על הר הבית הופקרה, המשילות ברחבי המדינה אבדה וההרתעה של מערכות המשפט והאכיפה נשחקה, או חמור מכך- נעלמה.

הפורעים ממשיכים לצאת לרחובות העיר העתיקה שחוברה לה יחדיו לפני 54 שנה בתהלוכות ניצחון ושמחה, עם דגלים אסלאמיים ירוקים ושחורים כשהמתונים רק עם דגלי "פלסטין". קוראים הם קריאות לאומניות, מתגרים ללא מורא ומגדפים ללא בושה את לוחמי מג"ב והשוטרים – אותם הפקידה מדינת ישראל להיות שומרי החומות.

בתגובה לאלימות ולתהלוכות הלאומניות, הקללות, הדחיפות והיריקות המשפילות נדרשו אותם שומרי החומות לובשי המדים, להבליג ולהכיל, משל היו הם בתרגיל סטרילי, או לכל היותר בהפגנה של ארגון שלום שליו, אוהב ואזוטרי.

יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, שריפת רכבים ואף תחנות משטרה, מכות ודחיפות, יריקות וקללות, הטרדות מיניות של שוטרות ולוחמות הפכו לספורט לאומני ערבי, הזוכה לתהילה בחשבונות הטיקטוק והמדיה החברתית הערבית, בהעדר תגובה מידית ומוחצת בכל מובנה של המילה, ולא תגובה אחרת, לא מתוקשרת וצנועה – כזו שיצאה מהקשרה, אינה רלוונטית וכפי הנראה – לא בהכרח מרתיעה.

הסרטונים המופצים בימים אלו על ידי ערבים ברשתות החברתיות בהם נראים שומרי החומות מושפלים ומבוזים תחת הוראת הפיקוד להכיל ולהבליג כביטוי הזוי לשליטה ולעוצמה, מעלות בי מספר תהיות.

מחבלים תוקפים שוטר באלימות קשה בהר הבית, צפו בתיעוד pic.twitter.com/EzpRPUeq9x

— ידידיה אפשטיין ‏ (@yedidya_epshtei) May 21, 2021

"מי נתן את ההוראה?"

אם ההוראה שניתנה לשומרי החומות הייתה לעמוד בשורה הצמודה לקיר, להבליג ולהכיל כל התגרות, אזי מה עשו הם שם מלכתחילה? האם הייתה זו, רחמנא ליצלן, סדרת חינוך לאיפוק, או שמא אימון בהבלגה או בכלל מסדר כבוד לסיום המערכה?

האם לאור ההבלגה וההכלה נוכח מעשי האלימות וההתגרות סבור מאן דהוא בממשלה או בפיקוד המשטרה שכך מייצרים ומשמרים הרתעה במזרח התיכון? הבלגה שכזו נתפסת כביטוי לעוצמה רק בקרב אלו המנותקים מהמציאות שרואים בעצמם נאורים וסובלניים.
הגיע העת ליישם את כלל הברזל של הסוציולוגיה באשר היא: כשניגשים לנתח קבוצה באוכלוסייה – יש לנתחה מנקודת מבטה שלה, ולא של מה שהיינו רוצים שתהיה, ובשיכון המזרח, ברור לכל בר דעת, הדבר הינו ביטוי לחולשה המלווה בבושה וחרפה המזמינות את התקיפה החמורה הבאה במהירה.

האם יש מי שסבור כי הגאווה הלאומית והתדמית של מדינת ישראל משתפרת נוכח הרפיסות המופגנת בבירת ישראל כבכל עיר וחבל ארץ אחר? כיצד משרת הדבר יהודים בכל מקום בארץ ובעולם שהפכו למטרת תקיפה? מי שאינו מבין את הקשר בין תגובה ישראלית – ציונית הולמת לבין תקיפת יהודים באשר הם, מוזמן לבדוק את יכולותיו בערים המעורבות, בכפרים הערבים וברחובות ניו יורק, לוס אנג'לס ולונדון.
אם פגיעה בסמלי שלטון כשוטרים, לוחמי מג"ב וחיילים הפכה לכאורה למותרת או לכל הפחות למקובלת במדינת ישראל, אזי למה יצפה כל אזרח, תושב או תייר יהודי הנתקל בערבי לאומני או בגוי אנטישמי.

השלכות הביזוי וההשפלה עלולות להתבטא בירידה במוטיבציה לגיוס ולשירות ארוך טווח ומשמעותי במשטרה ובמג"ב, מקום שזכה עד לאחרונה לביקוש רב וליוקרה בקרב מתגייסים צעירים, בזכות עשייה ברוכה של מפכ"ל המשטרה ולשעבר מפקד מג"ב. אף לוחם או לוחמת לא ירצה לשרת במקום בו הוא מותקף, מושפל ומבוזה על ידי מחבלים ופורעים שפלים ללא יכולת התגוננות ומענה. מה תהא ההשפעה על גיוס בני המיעוטים הזוכים לקיתונות של קללות, גידופים ואיומים עליהם ועל משפחותיהם, הרבה יותר מכל אחד אחר.

מסקנות והמלצות

המסקנה המתבקשת הינה כי מי שלא מכבד עצמו, לא ראוי לכבוד ועל כן לא יכבדו אותו במזרח התיכון.

קוד הכבוד באזורנו מבוסס בין היתר על הפגנת עוצמה, נחישות ודבקות באדמה ובמטרה. הפגנת איפוק, סלחנות וחמלה עלולים להיתפס כחולשה וכהזדמנות להתנפלות על היריב, כאילו היה חיה פצועה במצוקה.

לאור זאת אמליץ לשנות את כללי המשחק לא רק מול ארגוני הטרור ברצועת עזה, כפי שעשו בעבר בלבנון, בסוריה ובעוד אי אלו מדינות ברחבי המזרח התיכון, אלא גם מול ערבים פורעים ברחבי מדינת ישראל.

ראשית יש לאכוף את החוק במדינת ישראל האוסר על פגיעה או העלבת עובד ציבור בהתאם לחוק העונשין סעיף 288 ולהחילו גם על חיילי צה"ל ומג"ב: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים".  בנוסף יש ליישם את סעיף 288א(1) לחוק העונשין לפיו: "העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שנה: מפריע ביודעין לעובד הציבור או למי שהוסמך למלא תפקיד של עובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין".

כן יש לאכוף במלואו את סעיף 382א תקיפת עובד ציבור (תיקון מס' 105) תש"ע-2010: "(א) התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו – מאסר שלוש שנים.   (ב)  העובר עבירה לפי סעיף קטן (א) ונתקיימה בו אחת מאלה, דינו – מאסר חמש שנים: (1) התכוון להכשיל את הנתקף בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו; (2) היה מזויין בנשק חם או קר;  (3) התקיפה היתה בצוותא של יותר משני אנשים.

שנית, יש להגדיר בחוק כי פגיעה במרחב האישי של עובד ציבור/חייל דינה כדין תקיפה פיסית, ובכך לאפשר לחייל המותקף להגן על עצמו, בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו. כך, כל שוטר ולוחם מג"ב יוכל לפעול מול כל המתריס מולו או מול חבריו בטווח של סנטימטרים עם אצבעות לעיניים או אצבע משולשת לפנים, כפי שארע בסוף השבוע בסמטאות העיר העתיקה, כך שהאחרון יסיים את יומו בצליעה עם אצבעות "מנוטרלות" במקרה הטוב. ככל שננהג כך, תגבר ההרתעה ותמנע פגיעה בחפים מפשע בשגרה כבעתות חרום ומלחמה.

אבקש להבהיר כי מעצר לילי של המחבלים והפורעים הינו אפשרי ודורש הוא גיבוי של מערכת השפיטה על מנת שלא ישתחררו כעבור זמן קצר. כן יש להבין כי המאבק התודעתי אינו מצטלם בדיעבד אלא חייב להיות ברור ומיידי. צדק צריך להיעשות ולהיראות מוקדם ובסמוך ככל הניתן בהקשר לעבירה.

---

השלכות הביזוי וההשפלה עלולות להתבטא בירידה במוטיבציה לגיוס ולשירות ארוך טווח ומשמעותי במשטרה ובמג"ב, מקום שזכה עד לאחרונה לביקוש רב וליוקרה בקרב מתגייסים צעירים. אף לוחם או לוחמת לא ירצה לשרת במקום בו הוא מותקף, מושפל ומבוזה על ידי מחבלים ופורעים שפלים ללא יכולת התגוננות ומענה.

---

 

שלישית, השימוש במושגים כ"הבלגה" ו"הכלה" היו מהגורמים לעת החירום הזו, או אם תרצו למלחמה האחרונה. בין אם מדובר בהבלגה להתגרויות של ערבים בכוחות הביטחון בירושלים, בערים המעורבות ובדרכים המרכזיות, ובין אם הבלגות לבלוני תבערה וחדירות מרצועת עזה – שחקו אלו את ההרתעה, לא הקרינו שום עוצמה מלבד בזיון ותבוסה. אלו עודדו את ההשפלה הבאה שהונצחה ברשתות ונסכה בטחון בקרבם של צעירים ערבים אלימים כמו גם בקרב ההנהגה הלאומנית המקומית.

לא זו אף זו, בסופה של כל תקופת הבלגה והכלה מתמשכת שכזו, מגיעה לה ההתפרצות, וכשזו מגיעה – הופכת היא לקטלנית, ממושכת וקשוחה יותר מקודמתה, בה הסיכון לחיי אדם גובר לאין שיעור ועמו הנפיצות האזורית המתרחבת לגזרות נוספות ולא בהכרח נשלטות ומוכלות.
בהתאם לזאת, מוטב כי מי שנכווה ברותחין יזהר עתה בצוננין ויגיב בחומרה – לאלתר ולא בדיעבד באפקטיביות ובעוצמה – לכל פורע חוק המאתגר את לוחמי משמר הגבול, צה"ל והמשטרה.

סיכום דבר

מדינת ישראל חייבת לחזק את מימד ההרתעה לא רק כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים, כפי שהוכח בשנים האחרונות ובשבועיים האחרונים ביתר שאת.
יש לטפל בתקיפות ובחומרה רבה במחבלים ובפורעים על ידי רשויות החוק ולא להפגין עוד שום הכלה, חמלה או הבלגה המתפרשות כתורפה, רפיסות וכניעה.
בעת חירום ומלחמה יש להחריף את צעדי האכיפה גם במחיר קטלניות מרוכזת וגבוהה כדי לאפשר לכוחות מעטים יחסית להשליט סדר ברחובות הערים ובדרכים ובכך למנוע מאזרחים חפצי חיים להקים מיליציות ולקחת את החוק לידיהם באין מענה ומגן אפקטיבי, יעיל ורלוונטי.
מחובתנו לחזק את ידי כוחות הביטחון ולא לכבול את ידיהם. יש לחזק את עוז רוחם, נחישותם וביטחונם במקום להחלישם ולהפחידם באיומים, בחקירות והשעיות אם לא ישכילו להבליג ולהכיל את המתקפות הנלוזות כלפיהם. יש לאפשר לכוחות לפעול כמיטב יכולתם ובהתאם לחוק, נוכח כל איום והפרה בוטה של הנורמה הנדרשת מכל אזרח ותושב במדינה. לשם כך נועדו, הוכשרו ואומנו במשך תקופה לא קצרה.

ממשלת ישראל נדרשת לגבות את שומרי החומות אותם שלחה להגן על המדינה. עוד צריכה היא להחיל ריבונות מעשית, להפגין משילות ולתקן עתה את שכשלה בו במשך 54 שנה בירושלים הבירה, עת ויתרה הלכה למעשה על ריבונותה בהר הבית, כמו על נכסים נוספים של יהודים בשכונות כשיח' ג'ראח שנכבשו ונבזזו על ידי הערבים לפני למעלה מ- 73 שנים.

---

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

הערת המחבר: תודה והערכה רבה לשומרי החומות הניצבים יומם וליל על משמר העם והארץ. חיזקו ואימצו.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: