פסק הדין של בגצ, עלה על ה D9 המפורסם והחל לנוע אל עבר הדמוקרטיה, בדרך להפיכה שלטונית פוטנציאלית. סיכום התקדים המשפטי בחסות בגצ.
'חוק יסוד: משק המדינה' קובע, שעל הממשלה להביא את תקציב המדינה לאישור הכנסת עד ליום 1/11 בכל שנה.
'חוק יסוד: הכנסת' קובע, שאם לא עבר תקציב המדינה עד לחודש מרץ של שנת התקציב או בתוך 100 ימים מכינון ממשלה, על פי התאריך המאוחר מבין השניים, רואים את הכנסת כאילו החליטה על פיזורה למחרת היום, כלומר בראשון לאפריל.
לפיכך, ממשלת הרוטציה, עמדה בפני מצב שאם לא יאושר תקציב שנת 2020 עד ליום 25.8, תפוזר הכנסת.
חשוב להדגיש, שפיזור הכנסת בשל אי העברת תקציב, אין משמעו שהמדינה מתנהל ללא תקציב, אלא מתנהלת על פי "תקציב המשכי", המתיר לממשלה להשתמש מדי חודש בסכום השווה ל-1/12 מהתקציב השנתי האחרון שאושר.
עוד קובע 'חוק יסוד: משק המדינה', כי כספי התקציב ההמשכי "ייועדו קודם כל לקיום התחייבויות המדינה מכוח חוק, חוזים ואמנות; ביתרת הכספים כאמור תשתמש הממשלה רק להפעלת שירותים חיוניים ופעולות שנכללו בחוק התקציב הקודם".
לפיכך, ובמטרה למנוע את נפילת ממשלת החילופים ופיזור הכנסת, נתקבלה בממשלה הפריטטית "פשרת האוזר", שכללה שני תיקונים לחוק יסוד: משק המדינה ולחוק יסוד: הכנסת:
התיקון הראשון, דחה את המועד להעברת תקציב, ואת פיזור הכנסת במידה ולא יעבור תקציב גם בתקופת הארכה, בכ-4 חודשים.
התיקון השני, הוסיף 11 מיליארד ₪ לתקציב ההמשכי של שנת 2020, או במילים אחרות: הוסיף כמעט מיליארד ₪ לחודש, רטרואקטיבית, למרבית שנת 2020.
חשוב להבהיר, כי התיקון לחוק היסוד נעשה ב-"הוראת שעה", כך שתוקפו אינו מכאן ואילך, אלא רק לכנסת ולממשלה שכיהנו באותה העת.
כנגד תיקונים אלו, הוגשו העתירות נשוא פסה"ד.
נשאלת אם כן השאלה: מדוע כה התאמץ בגצ להגיע לפסק דין שאין לו שום נפקות מעשית, לא בהווה וסביר שגם לא בעתיד ומדוע השתמש בנימוקים מלאכותיים, כדי להתגבר על העובדה שהעתירות כבר הפכו תיאורטיות?
אבן היסוד
במהלך התקופה המוארכת, החליטה הכנסת על פיזורה, בתמיכת האופוזיציה וחברי הכנסת של מפלגת 'כחול לבן', וזאת בזמן ששריה נותרו בממשלה הפריטטית.
כלומר, בעת שבגצ דן בעתירה לגופה, חלקו הראשון של התיקון, זה הדוחה את המועד לפיזור הכנסת, כבר הפך תיאורטי, שכן הכנסת כבר פוזרה.
עוד יובהר, כי חלקו השני של התיקון בהוראת שעה, התוספת התקציבית, עוגנה ברובה זמן קצר לאחר מכן בתיקון קבוע לחוק יסוד משק-המדינה, כך שגם בעניין זה הפכה העתירה לתיאורטית.
לעניין זה חשיבות רבה, מאחר ובג"ץ אינו עוסק בעניינים תיאורטיים, אלא רק "בהכרעה שיפוטית בסכסוכים ברי קיימא".
לעניין זה, אין הבדל בין עתירה שהייתה תיאורטית כבר בעת שהוגשה, ובין עתירה שהפכה תיאורטית בטרם הוכרעה, כבמקרה דנא. כלל הוא, כי בשני המקרים ימנע בג"ץ מלדון בעתירה, או יחדל לעסוק בה משעה שהפכה תיאורטית.
לכלל זה מספר צידוקים, ובראשם הכרעה בעניין תיאורטי, מכניסה את בג"ץ ללב המשחק הפוליטי, שלא לצורך אמיתי, ומביאה להתנגשות בינו לבין שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת, מאחר והוא למעשה מכתיב להן כיצד לפעול בעתיד. פן נוסף, נעוץ בכך שהכרעה בעניין תיאורטי, אינה חוסכת את הדיון העתידי במקרים דומים שאינם זהים. כלומר לביהמ"ש אין את היכולת לצפות את כל התרחישים עליהם עשויה פסיקתו התיאורטית להשליך, וממילא, בנסיבות שונות מאלו בהן דן תיאורטית, יהא עליו לדון מחדש.
ברם, לכלל הנ"ל קיים חריג בפסיקה, והוא כאשר מדובר בעניין שעלול לחזור על עצמו, והזמן הדרוש לבירור העתירה לגופה שוב יהפוך אותה לתיאורטית בטרם תתברר.
במצב בו מתקיים החריג הנ"ל, הסמיך עצמו בגצ לדון ולהכריע בעניין שהפך תיאורטי, והסעד אותו הוא נותן במקרים דומים, נקרא "התראת בטלות", כלומר הכרעה שיפוטית עקרונית, החלה מראש על חקיקה זהה, למקרה שהדברים יחזרו על עצמם.
בפסה"ד, נחלקו דעות הרוב והמיעוט ב-180 מעלות, הן ביחס לשאלה האם הפכו העתירות במלואן לתיאורטיות, והן ביחס לשאלה האם מתקיימים התנאים להחלת החריג לכלל, לעיתים עד כדי שימוש בנימוקים זהים להצדקת עמדות הופכיות.
מאחר ואין מדובר במחלוקת העיקרית בפסק הדין, נקצר ונאמר, כי הן לדעת שופטי המיעוט והן לדעתנו, הנימוקים בהם השתמשו שופטי הרוב כדי לקבוע שהעתירות לא הפכו תיאורטיות, ולחילופין כי חל בעניינן החריג לכלל, היו מוקשות, שלא לומר מלאכותיות.
מרכז המחלוקת
המחלוקת העיקרית בין העותרים למשיבים, כמו גם בין שופטי המיעוט לשופטי הרוב, סבה סביב "דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת", והצדדים, כמו גם שופטי ההרכב, היו חלוקים ביניהם הן באשר לעצם תחולתה בשיטת המשפט הישראלית, הן באשר למבחנים להחלתה, והן באשר לאופן יישומה במקרה דנא.
דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, עניינה בזיהוי הנורמה העומדת לדיון כנורמה מסדר הנורמות החוקתיות. ב-"החלטת הררי", נמסרה הסמכות המכוננת לכנסת, כדי שזו תיצור הסדרים חוקתיים בדרך של חוקי יסוד, אשר עם השלמתם יהפכו לחוקה.
משכך, לדעת המצדדים בתחולת הדוקטרינה, אין לכנסת, בכובעה המכונן, סמכות לחוקק הסדרים שאינם חוקתיים, וחקיקתם תחת הכותרת "חוקי-יסוד" מהווה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת.
בפשטות, השאלה אותה בוחן ביהמ"ש ע"פ הדוקטרינה הנ"ל, היא האם ההסדר החקיקתי אותו חוקקה הכנסת בכובעה המכונן, קרי – תחת הכותרת חקיקת יסוד (ובעיקר תיקונים לחקיקה כאמור), אכן מקומה בחוקת המדינה, או שמא מדובר בשימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת, כדי לעקוף מכשולים פוליטיים, ובעיקר כדי להוציאה מתחום הביקורת השיפוטית.
בעוד דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי עוסק בטיבו של התיקון החוקתי לגופו, דוקטרינת השימוש לרעה אינה עוסקת בהסדר החוקי לגופו, אלא רק במידת התאמתו להיכלל במסגרת חוקה.
למותר לציין, כי הדוקטרינה הנ"ל מניחה כנקודת מוצא, שלבג"ץ קיימת סמכות לבטל חוקים "רגילים", הנחה שכידוע, וכפי שנראה בהמשך, מצויה במחלוקת קשה גם בקרב שופטי בג"ץ עצמם.
לפיכך, מטרת השימוש לרעה בסמכות המכוננת ע"פ הדוקטרינה הנ"ל, עשויה להיות הרצון למנוע ביקורת שיפוטית על דבר החקיקה, או הרצון "לפלוש" לתחום סמכותה של רשות אחרת, בעיקר פלישה של הכנסת בכובעה המכונן, לסמכויותיה בכובעה המחוקק, ולהיפך.
חשוב להבהיר, כי תיאורטית, הדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד שונה באופן עמוק מן השאלה האם יש מקום להכיר באפשרות לפסול חוק יסוד מכוח הדוקטרינה של "תיקון חוקתי לא חוקתי", שהדיון בה הוא נפרד. זאת, על אף ששתי הדוקטרינות האמורות נזכרו לא אחת בפסיקה האחת לצד רעותה. במישור הרעיוני, העיקרון של תיקון חוקתי לא חוקתי, נסב על האפשרות שחוק יסוד מסוים יהא לא חוקתי בשל תכניו המהותיים.
זאת, בניגוד לדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, לגביה נקבע בפסיקה כי: "אין אנו בוחנים את חקיקת היסוד לגופה, ואין אנו נדרשים למשמעותם ולטיבם של ההסדרים המנויים בה. תכלית ביקורת זו אינה אלא לוודא כי טיבם של הסדרים אלה, אינו סותר את הכתרתם כחקיקת יסוד ואת המעמד הנורמטיבי הייחודי השמור להם".
כלומר, בעוד דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי עוסק בטיבו של התיקון החוקתי לגופו, דוקטרינת השימוש לרעה אינה עוסקת בהסדר החוקי לגופו, אלא רק במידת התאמתו להיכלל במסגרת חוקה.
זאת בתיאוריה, אולם כפי שנראה להלן, לא כך הוא בפועל.
המחלוקת בדבר תחולת הדוקטרינה בישראל
המחלוקת הראשונה באשר לדוקטרינת השימוש לרעה, נוגעת לשאלה – האם כלל יש לה תחולה בישראל.
שופטי הרוב היו כמובן בדעה כי יש לה תחולה, ומנו לכך 3 טעמים:
הראשון: בישראל, הכנסת היא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננת, וקיים מתח קבוע בין שני כובעיה אלו, העלול לעלות לכדי ניגוד עניינים. לדוגמא: באשרה בחוק-יסוד את התוספת בסך 11 מיליארד ₪ לתקציב ההמשכי, תוך קביעה שניצולו יעשה ע"י שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת (ולא מליאת הכנסת), למעשה ביטלה הכנסת בכובעה המכונן, את סמכותה בכובעה המחוקק, לפקח על תקציב המדינה.
השני: לאור הדומיננטיות של הממשלה בהליכי החקיקה בישראל, ביכולתה להשתמש לרעה ברוב ממנו היא נהנית בכנסת, בכובעה המכונן, לתיקון חוקי יסוד לצרכיה הפוליטיים.
השלישי: בהיעדר נורמה חוקתית המסדירה את אופן חקיקת חוקי היסוד, אין שום מגבלה על תיקונם, ומשכך, קיים צורך להבטיח, כי לא נעשה בתיקונם שימוש לרעה.
שופטי המיעוט, ובעיקר השופט אלרון, טענו כי אין לדוקטרינה הנ"ל תחולה בישראל, וזאת מאחר שאין בנמצא הוראת חוק המסמיכה את בג"ץ לבטל חקיקה "רגילה", ומקל וחומר חקיקת יסוד. מדובר בסמכות שבג"ץ החליט ליטול לעצמו, תוך הפרת האיסור על "חקיקה עצמית", ודי בכך כדי לקבוע שאינה קיימת.
יתרה מכך, אין בנמצא הוראת חוק המגבילה את סמכותה המכוננת של הכנסת, או קובעת כיצד עליה להפעיל את סמכותה זו, ולאור זאת, "בהמשך פיתוחה של דוקטרינת ה"שימוש לרעה" במסגרת ההלכה הפסוקה יש משום היפוך היוצרות: בית המשפט הוא שמתווה את גבולות סמכות החקיקה, במקום שהמחוקק יתווה את גבולות סמכות השיפוט.
אם לא די בכך, מדובר בדוקטרינה שפיתוחה טרם הסתיים, יש בה עוד הרבה סוגיות בלתי פתורות, ומשכך, עדיין לא ניתן להחילה בשיטת המשפט הישראלית.
המחלוקת בדבר המבחנים להפעלת הדוקטרינה
בהיסטוריה הקצרה יחסית של דוקטרינת השימוש לרעה בישראל, נקבעו מספר מבחנים להחלתה, קרי – לאפשרות לבטל חקיקה ה-"מתחזה" לחקיקת יסוד.
נקודת המוצא הייתה בפרשת "בנק מזרחי", שם נקבע, כי האבחנה בין חקיקת יסוד לחקיקה רגילה, תיעשה ע"פ המבחן הצורני. כלומר, די בעצם העובדה שהכנסת הכתירה את המסמך בכותרת "חוק יסוד", כדי לקבוע שמדובר בחקיקת יסוד, אותה חוקקה הכנסת מכוח סמכותה המכוננת, ומשכך יש לה מעמד חוקתי על-חוקי.
למעשה, בפרשת "בנק מזרחי", נקבעה מעין חזקת תקינות, המניחה, כנקודת מוצא, שהמחוקק אינו עושה שימוש לרעה בסמכותו המכוננת.
נדמה כי מדובר בקביעה בעייתית, ואכן, כבר בפסק הדין בעניין בנק מזרחי עצמו, עמד בגצ על כך שהמבחן הצורני אינו מושלם, ויש בו כדי לאפשר חדירת נורמות שמטבען אינן חוקתיות, לתוך חוקי היסוד, אולם העדיף להשאיר את העניין ב-"צריך עיון", בשל פשטותו של המבחן הצורני, וכדי שלא לאלץ את בית המשפט לבחון את ההסדר החוקתי גופו, ובכך להפוך בעל כורחו לשחקן במגרש הפוליטי, המחליף את שיקול דעתה של הכנסת בכובעה המכונן בשיקול דעתו של השופט, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות.
בפסיקה מאוחרת, החל בגצ לעסוק בשאלה שהושארה בעניין בנק מזרחי בצריך-עיון, והחל לפתח מבחנים רכים יותר, להחלתה של דוקטרינת השימוש לרעה.
בפסק הדין "בעניין בר-און" – פסק הדין הראשון בו התייחס בית המשפט לדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת – נדונה השאלה, האם ניתן לקבוע במסגרת הוראת שעה, שתקציב המדינה ייקבע כתקציב דו-שנתי, שיאושר אחת לשנתיים במקום מדי שנה, ויסדיר מראש את התקציב לשנתיים רצופות. באותו עניין, הצדיקו משיבי הממשלה והכנסת את השימוש בהוראת השעה לחוק יסוד, בטענה כי מדובר ב"ניסוי חוקתי", אשר נעשה בדרך של הוראת שעה כדי לאפשר את בחינת ההסדר, לפני שיוחלט אם לאמצו בחוק-יסוד דרך קבע.
בפסק הדין "בעניין בר-און", נקבעו מספר מבחנים, כדי להכריע האם הכתרת דבר החקיקה בכותרת "חוק יסוד" מהווה שימוש לרעה בסמכות מכוננת, מבחנים עליהם הסתמכה דעת הרוב בענייננו, ואף פיתחה אותם.
במסגרת ההלכה הפסוקה יש משום היפוך היוצרות: בית המשפט הוא שמתווה את גבולות סמכות החקיקה, במקום שהמחוקק יתווה את גבולות סמכות השיפוט.
בענייננו נקבע, כי הבחינה תיעשה בשני שלבים: "שלב הזיהוי" – בו נבחנת שאלת התאמת דבר החקיקה להיכלל בחוקה, ו-"שלב ההצדקה", בו במידה ונמצא כי אין מדובר בהסדר בעל אופי חוקתי, ניתנת למשיבים, הממשלה והכנסת, האפשרות להצדיק את חקיקתו כחוק יסוד, מכוח סמכותה המכוננת של הכנסת, חרף אי התאמתו.
לשלב הזיהוי, נקבעו בפסה"ד דנא שלושה מבחני עזר:
מבחן ראשון: יציבותו של דבר החקיקה. כלומר, אם אכן מדובר בחוקה, הרי שנועדה היא להחזיק זמן רב, ואם מדובר בהסדר זמני ורגעי כהוראת שעה, הרי שיש בכך כדי לתמוך בטענה שאין מדובר בהסדר חוקתי, ומדובר בשימוש לרעה.
מבחן שני: כלליותו של דבר החקיקה. כלומר, הסדר חוקתי, מטבעו אמור לקבוע עקרונות כלליים, אשר יפורטו בחקיקה רגילה, וככל שההסדר יותר מפורט, וודאי אם תחולתו פרסונלית (בין אם לאדם מסוים ובין אם למוסד מסוים, כמו כנסת או ממשלה מסוימות כבענייננו), הרי שיש בכך כדי לתמוך בכך שאין מדובר בהסדר חוקתי, ומדובר בשימוש לרעה.
מבחן שלישי: המארג החוקתי. כלומר, בחינה האם הנורמה עולה בקנה אחד עם אופיים של אותם נושאים שהוסדרו בחוקי-יסוד אחרים, או בחוק-היסוד שאליו מתווסף התיקון.
שופטי המיעוט שללו את תחולת המבחנים הנ"ל, ובעיקר למבחן הראשון והשלישי, שכן אלו כבר אינם עוסקים רק בצורתו של דבר החקיקה, אלא גם בתוכנו, ומקנים לביהמ"ש שיקול דעת שהמחוקק לא התכוון להעניק לו.
שופטי הרוב לעומתם, טענו כי אין מדובר בבחינת דבר החקיקה לגופו, קרי – האם טובות ורצויות הוראותיו לדעת השופט, אלא רק בבחינת אופיו החוקתי או הלא חוקתי.
משקבעו שופטי הרוב כי התיקון לחוק אינו בעל אופי חוקתי, עברו לשלב הבחינה השני, "שלב ההצדקה", ובחנו האם קיימות נסיבות שהצדיקו את התיקון במסגרת חוקתית.
המשיבים בענייננו טענו, כטענה חלופית, כי גם אם יקבע שאין מדובר בהסדר שמקומו בחוק יסוד, הרי שיש לכך הצדקה, הן בשל מגפת הקורונה שמחייבת תקצוב נוסף מעבר לתקציב ההמשכי, והן מאחר ולאור התמשכות המשבר הפוליטי, התקציב ההמשכי מבוסס על תקציב שעבר בשנת 2018, וקיים הכרח לעדכנו.
נקצר ונאמר, כי שופטי הרוב קבעו שלא משבר הקורונה הצריך את חקיקת התיקון, אלא צורך פוליטי מקומי ופרסונלי הוא שגרם לחקיקה מסוג זה, וזאת במטרה לעקוף את המגבלות החוקיות שהייתה מעוררת חקיקתו בחקיקה "רגילה". כן קבעו שופטי הרוב, כי תיקון הפער שנוצר בתקציב עקב המשבר הפוליטי המתמשך ואי העברת תקציב משך קרוב לשלוש שנים, ראוי שיעשה בדרך אחרת, ולא בחקיקת חוקי יסוד פרסונליים וזמניים.
תוצאת פסה"ד, משמעותו והשלכותיו
ראשית ראוי להבהיר, שלא רק דעתו של בגצ, אלא גם דעתו של האדם הממוצע אינה נוחה מהשימוש שנעשה בחוקי היסוד לצרכי השעה, באופן העלול לשחוק את מעמדם, ואין חולק כי רצוי לפתור עניינים כנ"ל באמצעות כלים משפטיים אחרים.
סיכום פסק הדין
לאחר שקבע כי העתירות טרם התיישנו ולחלופין חל החריג לכלל בדבר הכרעה בעניינים תיאורטיים, ולאחר שקבע כי התיקון נשוא העתירה מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, וכי לא הייתה לכך הצדקה, קיבל בגצ בדעת רוב את העתירות, אולם לא הורה על השבת סך של כ-6 מיליארד ₪ לגביו קבע שהעתירה לא התיישנה, אלא כאמור הוציא "התראת בטלות", קרי – פסק דין הקובע מראש שחקיקת תיקונים מסוג זה אינה יכולה להיעשות בסמכותה המכוננת של הכנסת, כלומר במסגרת חוקי יסוד, ולפיכך חקיקה שכזו בטלה מראש.
האם אכן מדובר בהפיכה שלטונית?
על פניו, התשובה שלילית, אולם לא בהיבטה המהותי, אלא בהיבט זה, שמדובר "רק" בצעד נוסף שעושה בגצ בכיוון זה.
לפסק הדין הנ"ל אין נפקות מעשית, מאחר והתנאים שהולידו את הצורך בתיקון כבר הפכו תיאורטיים, ובניגוד לדעת הרוב, וכדעתו הנחרצת של המיעוט, לא סביר שיחזרו על עצמם.
נשאלת אם כן השאלה: מדוע כה התאמץ בגצ להגיע לפסק דין שאין לו שום נפקות מעשית, לא בהווה וסביר שגם לא בעתיד ומדוע השתמש בנימוקים מלאכותיים, כדי להתגבר על העובדה שהעתירות כבר הפכו תיאורטיות?
אף שלאורך פסק הדין הכחישו זאת מרבית שופטי הרוב, ובדומה לשופטי המיעוט, נראה כי פסק הדין הנ"ל מהווה נדבך נוסף בניסיונו של בגצ לנטרל את סמכותה המכוננת של הכנסת, ולנכסה לעצמו.
מדובר בתהליך שהחל לפני כשלושה עשורים, העלה הילוך בשנת 1995 בפס"ד בנק מזרחי, בו נטל לעצמו בגצ את הסמכות לבטל חוקים "רגילים, ומתקדם עקב בצד אגודל לכיוון נטילת הסמכות לבטל חוקי יסוד, ובכך למעשה לסיים את שלטון העם, את הדמוקרטיה.
כאמור, שופטי הרוב הכחישו כי ישנה כוונה להעמיק את עיסוקם בחוקי יסוד, ואף חזרו והדגישו כי אין הם עוסקים בתכנו של דבר החקיקה אלא רק בהתאמתו לחקיקה באמצעות סמכותה המכוננת של הכנסת.
עם זאת, עצם הפעלתה של דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות מכוננת, והשימוש במבחנים שנקבעו בפסק הדין, מאפשרים לבית המשפט לבחון את טיבם של ההסדרים גופם, ולמעשה, להעביר את חוקי היסוד ביקורת שיפוטית, אם לא כיום אזי לכשתגיע ההזדמנות המתאימה מבחינתו.
במילים אחרות: בגצ בחר לבסס על העתירות דנא את דוקטרינת השימוש לרעה, דווקא משום שהפכו תיאורטיות, כך שלפסק הדין לא תהיינה בשלב זה השלכות מעשיות, מה שיפחית את מידת ההתנגדות לקביעות שנעשו בו.
במאמר מוסגר יאמר, כי גם המועד בו ניתן פסק הדין, מיד לאחר תקופת לחימה אינטנסיבית, ובעוד דעת הקהל עסוקה באינספור עניינים אחרים שלא ניתן להגזים בחשיבותם, נראית דומה לאופן פעולתו במקרים דומים בעבר, ומעלה את החשד שגם מועד פרסום פסק הדין נועד להקטין את מידת ההתנגדות הציבורית לקביעות החדשניות שנעשו בו.
מדובר בשלב נוסף בדרכו של בגצ, לאחר שיצר לעצמו יש מאין סמכות לבטל חוקים רגילים, ליצור לעצמו סמכות לבטל גם חוקי יסוד, ובכך להשתלט גם על סמכותה המכוננת של הכנסת, ולחסל סופית את הפרדת הרשויות ואת שלטון העם, או כדברי כב' השופט סולברג: "חוששני, כי מעתה… כינון חקיקת-יסוד על-ידי הכנסת עלולה להיחשב כ'קריאה ראשונה בלבד'; לאחריה ידון בית המשפט ב'קריאה שניה ושלישית', אם חוק-היסוד שעל הפרק 'נאה לשמו' ו-'שמו נאה לו', ואם ראוי הוא לעטרה שעיטרה לו אמו. אם נשיג את גבולה של הרשות המכוננת, ונקיים – ללא הסמכה מפורשת – ביקורת שיפוטית על החלטותיה, הדבר עשוי להתפרש כשימוש שלא לטובה בסמכות הביקורת השיפוטית, אשר כל קיומה, בהסמכה המשתמעת שהעניק לנו המכונן-המחוקק בגדרי חוקי-היסוד".
הפתרון המוצע
לאורך כל פסק הדין, שבו וחזרו כמעט כל שופטי ההרכב, על הצורך בחקיקת חוק יסוד: החקיקה, אשר יסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, תכולתם, תחולתם, דרכי חקיקתם, דרכי שינויים, ובעיקר את מידת הביקורת השיפוטית לה יהיו נתונים מצד בגצ, אם בכלל.
על פי דעת רוב הגורמים, כי במידה והוראות החוק הנ"ל תהיינה אפקטיביות ומעשיות, קרי – יאפשרו לחוקק ולשנות את חוקי היסוד ברוב שמחד יקשה על שינוי הוראותיהם, ומאידך לא יהפוך את השינוי לבלתי אפשרי, יהא בכך כדי לספק פתרון מניח את הדעת.
ברם, חקיקתו של חוק יסוד כנ"ל, תלויה בסיטואציה הפוליטית, כלומר בקיומו של רוב התומך בריסון כוחו של בגצ, וכרגע, במשבר הפוליטי בו אנו נתונים, ועל אף קיומו התיאורטי של רוב כאמור, כלל לא ברור אם בפועל, ניתן להביא את הרוב הנ"ל לידי מימוש.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט!
תומאס ג'פרסון: "כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות."
וולטייר: "אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר."
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml
אם היה למדינת ישראל מנהיג אמיתי, הוא היה מפטר את מנדלשיט היום!
ראש הממלשה היה עומד ומודיע: החגיגה של בג"ץ נגמרה. חוזרים בחזרה להפרדת רשויות.
1. בג"ץ לא יכול לפסול חוקים של הכנסת.
2. בג"ץ לא יתערב בעניינים שאינם בסמכותו (את הסמכות קובעת הכנסת ולא בג"ץ).
3. לא הכל שפיט.
4. ישראל היא מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה.
5. זכות העמידה בבג"ץ היא רק לאזרחי ישראל. לא לקרנות להשמדת ישראל.
לאור רפיסות ראש הממשלה בענייני משילות לאורך העשור האחרון, החונטה הדיקטטורית השלימה את המהפיכה.
חברי הכנסת לא עומדים מולו כחובה בצורה אלא מתרפסים בפניו ומקסימום מצייצים בטוויטר.
למה שבג"ץ יספור את כנסת ישראל?
אין טעם להצביע בכלל.
מלבד לסמוטריץ שמנסה להלחם
הפתרון המוצע הוא אחיזת עיניים. הרי אם משהו בחוק לא ימצא בעיני בג״ץ הם יחליטו לבטלו. האפשרות היחידה, שתהיה רעידת אדמה, היא פיזור בג״ץ או לחילופין הקמת בית משפט לחוקה שיהיה מוסמך לפסול כל החלטה של בגץ הקשורה לחוקי יסוד. בחוק יהיה כתוב במפורש שבית המשפט לחוקה הוא היחיד המוסמך לדון בחוקי יסוד.עד לפיזור בג״ץ יש להתעלם מכל החלטותיו בענייני חוקי יסוד.
סיפורי סבתא של הנוכלים בגלימות.
ההכרעה האם תיקון לחוק יסוד הנו ראוי, הינה אך ורק ערכית ולא משפטית
(=אין כאן מחלוקת בין 2 יישויות משפטיות אלא אם רוצחי הישראלים בגלימות (מותר עדיין לצטט את מישאל חשין או שרוצחי הישראלים בגלימות, מצאו חוק יסוד נגד חופש הביטוי?) רואים במניעת המשך כהונת הממשלה הקודמת (נניח שהכנסת לא התפזרה, הגם שזה לא קרה בגלל פשרת האוזר) כתובעת בהווה או בעתיד והאם זה הופך את רוצחי הישראלים בגלימות, לפוליטיקאים – חשבו לבד)
וכפי כל הכרעה ערכית, מקומה ברשות הנבחרת בלבד וכל סיפורי הסינגולריות המשפטים לרעת גלאקסיה דמוגרפית בשלטון תנינים פרדוקסליים (או כל בליל מילים אחר שתמצאו ב"החלטה"), הן הסוואה לרצונם של נוכלי הגלימות, לחנך את הציבור – כדבריהם של אהרון ברק (!) וקים ג'ונג-און (מופתעים שאהרון ברק והוא טוענים טענות זהות?) והשופט היחיד של טענות ערכיות, הוא הבוחר. בדיוק כמו שרוצחי הישראלים מאוסלו, עפו מהשלטון. כאשר בדיוק אז חשין אמר, שאהרון ברק מעדיף פלפולים משפטיים, על שמירת חיי אדם.
ושום נוכל בגלימה לא קבע, שייבוא לישראלה וחימוש של כנופיית רוצחים שכוחת אל מתוניס, עבור סיקור אוהד של הנוכל פרס (ששיקר לרבין ועשה עליהום תקשורתי על הממשלה ע"מ שערפאת יוכל לרצוח ישראלים ביתר קלות) – זה כנגד הזכות לחיים. אהרון ברק אף התיר את הרצח (משפטו הידוע על קשירת ידי צה"ל בסיכול פיגועים).
הוכחה? בבקשה, מתוך ההחלטה: הנוכלים בגלימות קבעו שמגיפה כלל עולמית (!), החמורה שידע העולם במאות השנים האחרונות, אשר הביאה לעצירה מוחלטת של המשק ואפילו תנועת אזרחים למשכי זמן ארוכים יותר מאשר מלחמות ישראל – אינה הסיבה לצורך בהגדלה ייחודית לתקציב (המשכי או לא). עכשיו, אם מי מנוכלי הסמול קורא את תגובתי ללא אישורו של שוקן ומאוד מתחשק לנוכל הסמולני לסתור *לוגית* את דבריי? בבקשה – החל קודם כל מטענתי המהותית: מצא יישות משפטית בין התובעים, אשר אינה גוף פוליטי.
מעניין, כתוב ומנומק היטב. הבו לנו עוד כאלו כתבות!
חבל על כותרת המשנה הסנסציונית שאין בינה לבין תוכן הכתבה כלום
רק תיקון אחד:
המשבר לא התחיל עם בג"ץ בנק המזרחי וגם לא עם העברת חוק יסוד האדם וחירותו בגניבה-
הוא התחיל עם יצירת פשרת הררי, שבאופן לא מפתיע הגיעה מנציג המפלגה הליברלית-ישראלית המכונה 'מפלגת המרכז הראשונה' ונתמכה ע"י מפא"י(אלו שהביאו את הסזון, האלטלנה, הפנקס האדום, כפיות הטובה לקרירה הצבאית של יצחק שדה ולתרומת אצ"י במרד גטו ורשה, פיצול ישובים כגון עין חרוד ועוד). אגב, שתי המפלגות הן ממיסדי המערך, לימים מפלגת העבודה.
עצם הרעיון של חוקה הוא שורש כל רע כי הוא מנותק מהמציאות בשלוש דרכים:
א. חוקה מטבעה מגדירה ערכים מחייבים מעל לרצון העם ולכן היא מנוגדת לדמוקרטיה עצמה. מה גם שעם ישראל מטבעו נוטה לדעות רבות(בדיחה יהודית ישנה אומרת שאיפה שיש שני יהודים יש 3 דעות) ולכן לעולם לא תהיה לו הסכמה מספקת ומכאן שכל חוק כזה יהיה כפיית דעת המיעוט על הרוב, בין אם הוא יגיע משמאל(כגון חוק כבוד האדם וחירותו) או מימין(כגון חוק הלאום) ויעצבן בהכרח חלק נכבד מהעם. אם לא בממשלה שהעבירה אותו אז בזאת שאחריה.
לא פלא שבג"ץ(המופקד על שמירה על שלטון החוק) רואה עצמו כקודם לכנסת(המופקדת על שמירת שלטון רצון העם).
ב. קביעת ערכים כאלה עלולה להיות מוטעית היות ופוליטיקאים הם בני אדם וזה יכול למנוע מהמדינה את היכולת להגן על עצמה. מספיק להסתכל על קריסתה של אירופה מול מהגרים וחוסר היכולת של חלק גדול מהאירופים אפילו לשקול שינויים בעולם הערכים שלהם על רקע האיום כדי להבין כמה זה מסוכן. כמובן, שגם בארץ יש חלקים בעם שפשוט לא מסוגלים להפסיק לדחוף את המדינה לעבר צוקים מסוכנים.
ג. קבוצות המאמינות באופן פנאטי שיש להם מונופול על המוסר ושקביעת חוקים שלא תואמים למוסר שלהן הוא אסון לאומי לדורות(והרוב שייכים לקבוצה כזו) עלולות להרשות לעצמן לעקוף את הדמוקרטיה ולכפות את ערכיהן בכל מחיר מתוך אמונה שהם בעצם מגנים על המדינה ודואגים לאינטרסים שלה. זה גם מכשיר מהלכים מאוד בעייתיים, מסוכנים ואנטי-דמוקרטיים וגם מוביל לפגיעה באחדות הלאומית, דבר מסוכן מאוד לכשלעצמו.
היה כאן פוטש משפטי שצלח – וזאת רק כי כולם, במיוחד מי שהיו מסוגלים להגיב – היו תלויים בפסיקות מחוללי הפוטש ונמנעו מלהגיב או למחות פן יבולע להם.
אם ימשול בנו ראש-ממשלה פיקטיבי…שיעמוד בראש ממשלה פיקטיבית, עם שרים פיקטיביים…ולהם יהיה יועץ משפטי פיקטיבי…שייצג אותה בפני בג"צ פיקטיבי…השחיתות במדינה – הפיקטיבית – תמוגר לנצח!!!
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (בראשי תיבות: אצ”ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון “ההגנה”, בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ”ט.
האצ״ל 2021 יוצאת לדרך………
כל אחד צריך להתארגן בעיר שלו ולתת ביטחון לאזרחים היהודים באזור שלו!
בית המשפט גנב את הדמוקרטיה, סירס את המשטרה וסירס את צה״ל…..
רק אנחנו ניתן ביטחון לילדינו!
תתארגנו עכשיו!
כאן מדובר בהפיכה משפטית מסוכנת ביותר. הפיכה שלמרביתנו קשה לזהות ממבט ראשון ובטח שאין בידנו את הכלים להילחם בה.
התמיכה התקשורתית האדירה לה זכה ביהמ"ש העליון, ובעיקר נמיכות קומתם של נבחרי הציבור בשני העשורים האחרונים, העניקו לשופטינו אשליית ריבונות, שדינה, באיחור של 22 שנים, להתפוגג • במידה ו'יש עתיד' ו'התנועה' ינטרלו את יוזמת החקיקה המחודשת של חוק המסתננים, על הימין לגבות מהם מחיר פוליטי כבד ולהפוך את הסוגיה לנושא המרכזי על סדר היום
מבלי להיגרר להגזמות מיותרות, הדיון שנערך הבוקר בוועדת-הפנים של הכנסת הוא רגע היסטורי. לראשונה מאז ביצע אהרון ברק את ההפיכה השלטונית המכונה המהפכה השיפוטית, נראה שכנסת ישראל והממשלה זוקפות קומה ומתחילות לתבוע חזרה את ריבונותן המחוללת.
"אסור לקבל את החלטת בג"ץ כסוף פסוק, החברה הישראלית לא יכולה לספוג את המסתננים", אמר שר הפנים גדעון סער, והודיע שיביא לאישור הכנסת חוק מחודש עד סוף החודש. בכל מדינה דמוקרטית בעלת סדרי שלטון תקינים היו דברי סער מובנים מאליהם. כפי שהודה נשיא בית-המשפט העליון עצמו, השופט אשר גרוניס, החלטת בית-המשפט לפסול את חוק המסתננים בעייתית ביותר, וממשיכה את המגמה שבה השופט שם עצמו למחוקק.
השופט פוגלמן יכול לדון כאוות נפשו בתחביבי שעות הפנאי של המסתננים ובאפשרויותיהם למצוא זיווגים ושידוכים במתקני השהייה – לא הוא הנושא באחריות. לא בו בחרו אזרחי ישראל על-מנת לאזן בין הצרכים והשיקולים השונים, לא הוא אמור לספק פתרונות לתושבי השכונות, ולא הוא שייתן את הדין במידה ובעקבות התערבות בית-המשפט יסתננו לישראל עוד מאה אלף אפריקנים.
במדינה דמוקרטית העם, באמצעות נציגיו, הוא הריבון. הסיבה לכך שהשופט פוגלמן מתבלבל ומאמין שהוא הריבון פשוטה: מזה למעלה מעשרים שנים מקבלות הממשלה והכנסת את תכתיבי אהרון ברק, דורית בייניש וחבריהם, כאילו מדובר בגזירת גורל שאין לעמוד בפניה.
אלא שכפי שניתן לראות עם חקיקת חוק המסתננים לאחר פסיקת העליון לפני כשנה, וכפי שניתן יהיה לראות בעוד שבועות ספורים, ביהמ"ש העליון פועל אך ורק מתוקף הסכמתה (או רפיסותה) של הכנסת.
בדמוקרטיה הפרלמנט הוא שקובע מהו העונש על כניסה בלתי-חוקית לתחומי המדינה, והממשלה קובעת מהי מדיניות ההגירה הרצויה.
אנשי מחלקת ההגירה, הסוהרים במתקן השהייה, ופקידי משרד הפנים ורישום האוכלוסין, כפופים כולם לשר הפנים, לא לעוזי פוגלמן. משכורתו של פוגלמן, כמו גם סמכויותיו, משך כהונתו והגדרות תפקידו, נקבעים כולם בכנסת. כך גם הרכב הוועדה למינוי שופטים.
בניגוד לרשויות המחוקקת והמבצעת, שכוחן נמסר להן מידי הציבור – ויש להן כוח זה רק בזכות העובדה שביכולתנו להחליפן במידה והן פועלות באופן לא אחראי – כוחה של הרשות השופטת נשען על הכבוד שרוחשות לה הממשלה והכנסת. משום כך, ברגע שבית-המשפט הופך עצמו לשחקן פוליטי, רומס את הפרדת הרשויות ונוטל סמכויות של ריבון, הוא מנסר את הענף עליו הוא יושב ומוביל לצמצום סמכויותיו.
המאבק על הריבונות
התמיכה התקשורתית האדירה לה זכה ביהמ"ש העליון, ובעיקר נמיכות קומתם של נבחרי הציבור בשני העשורים האחרונים, העניקו לשופטינו אשליית ריבונות, שדינה, באיחור של 22 שנים, להתפוגג. השאלה היחידה היא יחסי הכוחות בכנסת.
המאבק בכנסת על ריבונות דמוקרטית מול אוליגרכיה-משפטית ברור: בצד אחד עומדים ח"כים דוגמת גדעון סער, איילת שקד, יריב לוין ומירי רגב (שהבריקה היום ביחסה לשופט פוגלמן). מולם ניצבים שלוחי העליון, ובעיקר שרת המשפטים לבני, שהפכה לאגרוף הפוליטי של ביהמ"ש, וכנראה גם השר פירון, שהתבטאויותיו בעבר מלמדות שגם הוא רואה עצמו מחויב לשופטי העליון יותר מאשר לציבור הרחב.
במידה ו'יש עתיד' ו'התנועה' ינטרלו את יוזמת החקיקה המחודשת של חוק המסתננים, על הימין לגבות מהם מחיר פוליטי כבד ולהפוך את הסוגיה לנושא המרכזי על סדר היום.
יידעו אזרחי ישראל שהצבעה ללפיד או לבני משמעה אור ירוק ל-100 אלף מסתננים, וידעו לפיד ולבני שסיסמת הבחירות של 'הליכוד' ו'הבית היהודי' צפויה להיות 'הצבעת לפיד, קיבלת פוגלמן', ו'הצבעת לבני, קיבלת סודן'. גם יורשו של גדעון סער בתפקיד שר הפנים צריך להבין כי אם ייכנע לעליון הוא עתיד למצוא את עצמו מחוץ לרשימת הליכוד בבחירות הבאות.
בשנים האחרונות הבשיל רוב עצום בציבור שמצפה מנבחריו להעמיד את ביהמ"ש העליון במקומו ולהחזיר את האיזון שבין הרשויות. היומרנות והקיצוניות של בית המשפט ביחס לסוגיית המסתננים הפכו לקש ששבר את גב הגמל. פוגלמן וחבריו באו לקלל ויצאו מברכים.
http://mida.org.il/2014/10/06/%d7%91%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%9c-%d7%95%d7%99%d7%a6%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d/
תגוביות:
1.כל מילה במקום!!! מי שמחליט זה העם שבוחר את נציגי לפרלמנט ולא חבורת שמאלנים שבוחרים את עצמם.
2.מילים כדורבנות! מאמר מדוייק!
3.ממשלת ישראל כבר ביטלה החלטות של בג”צ כשהן הרגיזו אותה (נתניהו בתור שר אוצר בזמנו על החלטה כלכלית), כך שמתי שזה חשוב לעומדים בראש, הם יודעים יפה מאוד להראות מי הבוס.
כמו שאדם או חברה כלכלית לוקחים יועץ משפטי בכדי שיעזור להם, כך גם הממשלה בישראל.
הבעיה החלה בעקבות המהפכה השיפוטית של ברק – בפועל, נסיון השתלטות על המדינה בידי אנשים פרטיים, תוך הפעלה לא חוקית של מעמדם הציבורי.
במסגרת מעשה החתרנות הזה, היועץ המשפטי לממשלה, במקום להפוך לעו"ד של הממשלה – הפך לתובע מטעם אותה הכנופיה המשפטית שהזכרתי.
מה שנדרש הוא החזרת הדמוקרטיה למקומה, פיזור אותה הכנופיה החתרנית ותיקון הנזקים שכבר גרמו בעבר.
שכחת לכתוב שהפסיקה של אהרון בדק על חובת הציות ליועמ"ש נקבעה ע"י שקר גס:
ועדת אגרנט להגדרת יחסי הגומלין בין הממשלה ליועמ"ש קבעה ב 1962 בדו"ח מסכם: "אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך-כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של "היועץ המשפטי לממשלה", ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית-המשפט העליון, כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול-דעתה שלה…" ואיך פרש זאת נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, תוך גיבוי ליצחק זמיר בפסק דינו בפרשת השר פנחסי: "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת…ופירושו שלו מחייב אותה פנימה…השקפה זאת יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו, מסורת זאת גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962)."
בקיצור, שקר גס, שמרבית המשפטנים ערים לקיומו, הוא הבסיס ל"סמכויות" של היועמ"ש.
בניגוד ל"בגדי המלך החדשים", למה לא קם שופט עליון אחד בדימוס או מרצה אחד באוניברסיטה שיצעק: המלך הוא ערום ?
שאלה: מה תוכל לעשות הממשלה, אם אחרי שיחוקק בכנסת חוק יסוד מתבקש, שיפצל את תפקיד היועמ"ש ויקבע שהמלצות יועצים משפטיים בכל הרמות הן המלצה בלבד ולא הוראה לביצוע ובג"ץ יפסול את החוק בנימוקים המקובלים עליו, "לא סביר" , "לא מידתי" ואין "מסה קריטית של ראיות" שהוא נדרש ? האם לא יהיה מהלך כזה של בג"ץ פוטש ?
לשופטת חיות היה "מורה" מצויין,הפיראט המשפטי אהרון ברק.ברק בהיותו יועץ משפטי לממשלה,כפה על יצחק רבין ז"ל להתפטר מראשות הממשלה,אחרת יעמידו לדין ביחד עם אשתו לאה רבין ז"ל,בגלל חשבון דולרים שהחזיקו בארה"ב ללא אישור.
בממשלת רבין השנייה,יצחק רבין ז"ל מינה את איתמר רבינוביץ לשגריר בארה"ב. מיד הוגשה לבג"ץ עתירה לבטל את המינוי,כי לאיתמר רבינוביץ היה חשבון דולרים גדול בארה"ב,ללא אישור והוא שילם כופר כדי לא לעמוד לדין. לאה רבין ז"ל,שהורשעה בפרשת החשבון, המתינה בשקיקה לפסיקת בג"ץ בנושא.
בג"ץ בראשות הפיראט המשפטי אהרון ברק עיכב את הפסיקה למעלה משנה. מתי הפיראט המשפטי ברק פירסם פסק דין של כמה שורות שדוחה את העתירה ? כמה ימים אחרי רצח רבין ! מישהו,כולל לאה רבין ז"ל שם לב לזה ? לחיות היה מורה טוב !
אמרו מעתה: בישראל לא בוצעה "מהפכה משפטית",בוצעה הפיכה(פוטש) משפטית ו 15 פקידים ממונים השתלטו על השילטון בפועל במדינה.
לא צריך ריסון, צריך פשוט להתעלם.
סמכויות בג"ץ נקבעו בחוק, וכל מ"מ מעבר למה שמוגדר אינו תקף מבחינה חוקית. מכיוון שאין חקיקה נוספת שנותנת משנה תוקף להחלטות בג"ץ כשהוא חורג מסמכותו, ומכיוון שמהות שלטון החוק היא פעולה במסגרת מה שמוגדר בחקיקה, אין פה שום דבר פרט לאוויר חם.
מה עוד שלבתי המשפט אין זרוע מבצעת, ואי ציות מצד הרשות המחוקקת/המבצעת להחלטות בג"ץ הלא חוקיות לא יכולה לגרור אחריה שום סנקציה.
במידה ויבוא שוטר לעצור ח"כ או שר על מנת להביאו אל מול בית המשפט על "עברת" אי ציות, כך נדע למעשה שההפיכה התבצעה דה פקטו, והמשטרה עברה צד.
אבל הימין ימשיך להתלונן, השמאל ימשיך לגנוב וכולנו נמשיך להעמיד פנים שיש פה דמוקרטיה שצריך להגן עליה…