"67 ילדים נהרגו בעזה": השקר שהופרך אינו מרפה

מול נתונים מפוברקים שמפיץ חמאס ומהודהדים באו"ם ובתקשורת העולמית בתור עובדות קשות, יש להטיל ספק קודם כל באמינות הנחת היסוד במקום להתחפר במגננה

שר החוץ הנכנס והמושך בחוטי המדיניות, ג'ון קרי (צילום: שגרירות ארה"ב, ת"א)

"אפילו אם הדבר הופרך, אנשים זוכרים שהופנתה האשמה." מילים אלה דווקא של הילרי קלינטון משקפות את מצבה ההסברתי של ישראל באופן מדויק. רוב האנשים הרי מקדישים תשומת לב חלקית בלבד ובהיסח דעת לכותרת ולבאז התקשורתי, כך שגם אם יפורסם תיקון בעמוד 17 למטה – האפקט שלו שולי ביותר. ההאשמה כבר פורסמה.

כך מתנהלת דעת הקהל העולמית, רובה ככולה, ביחס לילדים ההרוגים בעזה במהלך סבבי לחימה בין ישראל לחמאס ויתר הארגונים – גם מצד תומכי ישראל. התקשורת מפרסת האשמה – "67 ילדים נהרגו בעזה בעוד ישראל מגבירה את קצב התקיפות" לצד תמונה של רב קומות קורס – וישראל ודובריה מוצאים את עצמם במגננה. המרכיב החסר לרוחב היריעה, לעומת זאת, בנוסף לטיעונים המסורתיים בדבר מוסריות צה"ל ופשעי המלחמה של חמאס – הוא קודם כל סירוב להכיר בנתונים המפוברקים מלכתחילה.

כוונות טובות בין כוונות

יתכן ודברי שר החוץ הנכנס יאיר לפיד, לפיהם "חמאס הוא האשם היחיד במותם של חפים מפשע, ועדיין, זו לא חולשה להודות שליבנו נשבר על כל ילד שנהרג בעימות", באו מכוונה טובה, אך הציפו שוב את הצורך הרב בחידוד שיבוא מצד הציבור כלפי נבחריו וכלפי הקהילה הבינלאומית. התבטאות זו ממשיכה רצף של טיעונים ישראלים מסורתיים בדבר מוסריות צה"ל ואחריות חמאס, אך לא מסייעת יותר מזה ליחסי החוץ של ישראל, כיוון שעדיין ממשיכה להסכים עם הנחת היסוד המוטעה. בפרט, חידוד ההבדל המהותי בין טרגדיה אנושית לניתוח מפוכח של המציאות: בין הבעת צער טבעית על מותם של ילדים בלתי-מעורבים לבין הטלת ספק במכונת התעמולה מבית היוצר של חמאס.

במהלך מבצע "שומר החומות" בלט מאוד השימוש בסטטיסטיקות הילדים ההרוגים בעזה כמנוף משמעותי להפעלת לחץ על ישראל להביא את המבצע לסיום, לעיתים גם תוך דרישה לפתיחת חקירה פלילית. UNICEF – קרן החירום של האו"ם לענייני ילדים – יצאו בהצהרה ש"ילדים נושאים בנטל העיקרי בסבב האלימות הגובר" תוך פירוט מספרי הבלתי-מעורבים שנפגעו. מזכ"ל האו"ם גוטרש הגדיל לעשות בהתבטאותו החריפה, "אם יש גהנום עלי אדמות, אלה חייהם של הילדים בעזה," תוך שהוא מביע "זעזוע עמוק" מהיקף הילדים ההרוגים במהלך המבצע.


רצף של טיעונים ישראלים מסורתיים בדבר מוסריות צה"ל ואחריות חמאס, אך לא מסייעת יותר מזה ליחסי החוץ של ישראל


אין צורך לציין שטענות אלה מצד האו"ם, גוף שנתפס כבר-סמכא בתחומו, הודהדו בהרחבה בתקשורת העולמית, כמו הכותרת ב-France 24 הצרפתית, שזעקה: "בטראומה מהפצצות ישראליות, ילדי עזה 'מפחדים מהמוות'". סנטורים אמריקניים בולטים כמו ברני סנדרס, שידוע במשטמה שהוא רוחש לישראל, הגיש הצעת חוק לעצירת חבילת הסיוע הצבאית-כלכלית האמריקאית לישראל. הפגנות אלימות ואנטישמיות בעולם תודלקו מאותם נתונים, בהן קראו לישראל מדינת אפרטהייד טרוריסטית תוך תקיפת יהודים אקראיים ברחוב.

הגדיל לעשות עיתון ה"ניו יורק טיימס" ומרח על השער הראשי את תמונותיהם של הילדים ההרוגים תחת הכותרת: "הם היו רק ילדים". באותה פרפרזה מפורסמת בעקבותיו, עיתון "הארץ" הדהד את אותו השער תחת הכותרת, "67 ילדים נהרגו בעזה. זה מחיר המלחמה". באותה הזדמנות גם טרח להשמיט את שני הילדים הישראלים ההרוגים מרקטות חמאס (בשל "טעות עורך" – ישפוט הקורא את אמינות ההתנצלות).

אמנם התנצלו, אבל הנזק כבר נעשה. שער עיתון הארץ (צילום: הארץ)

נתונים מומצאים

מרכיב בסיסי אחד נותר חסר במהומה הרבה שנוצרה – על סמך מה נקבע שנהרגו 67 ילדים?
גלגול קצר במורד הידיעה מגלה ש-UNICEF התבסס בהאשמותיו על "דיווחים בתקשורת הבינלאומית" ועל "דיווחים שהתקבלו בידי הסוכנות". מזכ"ל האו"ם, שדיבר על המצב בעזה במונחים של אחרית הימים, גם הוא התבסס בדבריו על אותם "דיווחים" עלומים, שבמסגרתם כולם בטוחים שמשהו קורה, ואיש איננו בטוח מהו. ואכן, בדיקה פשוטה מגלה שאותן טענות מתבססות על "נתוני משרד הבריאות בעזה" – כלומר על ארגון חמאס. על סמך דיווחי חמאס, כולל שמות ותמונות הילדים, החליטו הגופים הבינלאומיים, שלא היו צריכים שכנוע רב, שישראל הורגת ילדים חפים מפשע ושמצב הילדים בעזה חסר תקדים בחומרתו בקנה מידה תנ"כי.

גם במקרה של ה"ניו יורק טיימס" נערמו התיקונים המביכים. תמונת אחת הילדות התבררה כתמונה ממוחזרת מלפני מספר שנים "שסיפקה המשפחה", וגם אמינותה של זו מוטלת בספק. אחד ה"ילדים" ההרוגים הינו ח'אלד אל-קאנו, צעיר בן 17 שהתגייס ללוחמה בשורות חמאס. בנוסף, באחד התיקונים שפרסם הודה ה"טיימס": "כותרת הכתבה מה-21 במאי לגבי העימות בין ישראל לחמאס הפריזה במניין המתים… לא ידוע אם אכן רוב ההרוגים היו אזרחים" כפי שדווח. אבל בשלב הזה, משמעות התיקון הייתה זניחה לעומת האפקט שיצרה ההאשמה.


בדיקה פשוטה מגלה שאותן טענות מתבססות על "נתוני משרד הבריאות בעזה" – כלומר על ארגון חמאס


מקרה "שומר החומות" מזכיר באופן מדויק את המהומה שנוצרה סביב מבצע "צוק איתן". דו"חות האו"ם של מועצת זכויות האדם, שקבעו שבין ההרוגים העזתים במבצע נמנים גם לא פחות מ-538 ילדים, צוטטו בהרחבה בתקשורת הבינלאומית ושימשו גם כר פורה לדרישה חד-משמעית להפסקת אש, לפתיחת חקירות פליליות ולחרם מוצרים ישראלים. בעמוד 8, לעומת זאת, צוין על הדרך שהנתונים מתבססים על "מידע שנאסף ועדיין טעון בדיקה", תחת מראה המקום – אתר משרד הבריאות בעזה.

יתכן מאוד שחמאס פברק נתונים, ספר הרוגים בתאונות דרכים וקשישים שנפטרו מזקנה, ילדים שעדיין בין החיים או כפי שכבר קרה בעבר, העתיק תמונות מזירות קרב אחרות באזור, מסוריה ועד עיראק – כל אפשרות כזו סבירה בהחלט. אך מועצת זכויות האדם נפלה – במתכוון וביודעין – בדרישה הבסיסית מכל נייר הגשה של סטודנט לתואר ראשון. בודקי העובדות, שבדרך כלל מזדרזים להעמיד את הדברים על דיוקם ומתריעים מפני הסכנה ב"פייק ניוז", העדיפו במקרה הישראלי להעלים עין. וכך, חמאס השיג את מטרתו התעמולתית הברורה בקרב קהל אוהד ממילא.

טקטיקה שגויה

מול טענות אלה דוברים ישראלים ופרו-ישראלים נוטים להיגרר להתגוננות: ראשית, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם הלוחם מול חמאס שמבצע פשע מלחמה כפול – מסתתר מאחורי אזרחים כמגן אנושי, ומכוון את הרקטות שלו על אזרחים. צה"ל גם שם דגש על היזהרות מפגיעה מבלתי-מעורבים, ואף לא אחת מבטל תקיפות כשמזוהים אזרחים בקרבת מקום. שנית, מה אתם הייתם עושים לו היו יורים עליכם למעלה מ-4,000 רקטות? וודאי שאותם טיעונים צודקים בהחלט, אך בשלב זה הצד השני מקשה – וזה מצדיק הרג ילדים?

מול זה, יש להטיל ספק בנתונים הבעייתיים מלכתחילה, נקודה שאיננו מתעקשים עליה מספיק. לצד זה, יש להיזכר גם בנתוני צה"ל, לפיהם 680 רקטות, כשביעית מאלה שנורו על ידי חמאס, נחתו בשטח הרצועה עצמה וסביר להניח שבכך גרמו לנזקים, ואף להרוגים. המחבר רוברט סטלוף העיר, "לא פחות מ-9 פעמים נטען ב'ניו יורק טיימס' שילדים נהרגו מהפצצה אווירית ישראלית… במציאות, האחריות לאותם מקרי מוות יכולה להשתנות ב-180 מעלות, תלוי בתשובות לשאלות שאף לא נראה שנשאלו."

אפשר וצריך להביע צער עמוק על מותם הטרגי של בלתי-מעורבים במהלך לחימה, בוודאי כשאלה מוצאים עצמם שחקנים שלא מרצונם במערכה שיזם ארגון טרור. אך מול הדמגוגיה הזולה של האו"ם, גופי תקשורת שונים ותנועות חרם – קהל עוין ממילא – התפקיד שלנו חשוב לא פחות: אל לנו להשתתף גם אנו כשחקנים באותה הצגה, כבובות על חוט בידי תעמולת חמאס, כלומר להתחפר במגננה או ליפול למלכודת שהוכנה מראש – הסכמה עם הנחת היסוד השגויה.

חמאס איננו ארגון הטרור היחיד שמשתמש באלמנט הילדים כטריגר לרגשות דעת הקהל המערבית; כך שמול תעמולה, גם אם היא נעטפת בהילה של "דו"ח הממצאים המפורטים של הועדה הבינלאומית העצמאית מטעם הנציב הגבוה של מועצת זכויות האדם של האו"ם", יש לשאול שאלה פשוטה ביותר – מי אמר?

אור יששכר הוא חוקר ביטחון לאומי, במחלקת המחקר של הביטחוניסטים ובוגר התכנית לתואר שני בביטחון בינלאומי,סיינס פו, פריז


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. חסר פה רק דבר אחד: דיון באפשרות להשתמש באותה טקטיקה כנגד החמאס.
    גם אנחנו יכולים להאשים, להתנצל לאחר מכן ולהסתמך על כך ש“אפילו אם הדבר הופרך, אנשים זוכרים שהופנתה האשמה”.

    1. הסטנדרטים שעל פיהם נשפט חמאס הם שונים, מה שאתה מציע רק יוביל לפגיעה באמינות שלנו. דווקא נראה שהכיוון של כותב המאמר יותר נכון – כלומר לא להתנצל אלא להראות את הכזב שבטיעוני התעמולה השקריים.

    2. זה לא יעזור מכמה סיבות.
      ראשית, העולם מוטה נגדנו מראש, הטענות האמיתיות והצודקות שלנו לא עושות עליו רושם.
      שנית, יש לנו מערכות הגנה ומספר הנפגעים אצלנו הוא תמיד יותר נמוך מאשר אצל החמאס. אם אנחנו פתאום נתחיל
      לזרוק האשמות בלתי מבוססות, אותם בודקי עובדות שלא בודקים את חמאס, יבדקו אותנו לעומק
      ומהר מאוד יגלו את השקרים מה שיזיק לנו עוד יותר.
      שלישית, יש אצלנו אויבים מבפנים שמהדהדים את השקרים של חמאס ומכפישים את ישראל, חלקם גם נמצאים
      בממשלת "הריפוי והאיחוי" החדשה.
      למה הדבר דומה? לקבוצת כדורגל שבאה לשחק משחק חוץ מול קהל עוין, שופט מוטה וביתי ובנוסף לכך יש אצלה שחקן או שניים
      שמכרו את המשחק וכבשו שער עצמי. אי אפשר לנצח בתנאים כאלה.

  2. לפיד = סוכן זר של המפלגה הדמוקרטית בישראל. מוכר סודות לאויב. תומך טרור נגד יהודים. בעד מדינת כל אזרחיה וחיסול העם היהודי.

    אסור שהאויב הזה יהיה ראש הממשלה.