חרושת התודעה המכזבת – המדריך לשמרן המתחיל: חלק א'

מכשלת הימין

״הרבה מורי אוניברסיטאות ראו בשנות השלושים סטודנטים אנגלים ואמריקנים שחזרו מיבשת אירופה בלי שיידעו אל נכון אם הם קומוניסטים או נאצים; בטוחים היו רק בכך שהציוויליזציה הליברלית של המערב שנואה עליהם".
לחשוף את הפוסטמודרניזם, פרופ׳ סטיבן היקס מצטט את פרידריך האייק, עמוד 247 (ספר דיגיטלי)

המכשלה הגדולה ביותר של הימין בדרך לשלטון ומשילות היא הבנה יסודית ומעמיקה של מה היא אידיאולוגיית השמאל ומה האופן שבו היא באה לידי ביטוי בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט.

התפיסה ששמאל משמעותו היא בעיקר להיות בעד מדינה ״פלסטינית״ ביו״ש, בעד כלכלה סוציאליסטית, בעד הפרדת דת ומדינה ועוד כמה רכיבים הכרחיים שנדרשים על מנת לתחזק פוזיציה של אדם ״נאור ומתקדם״, היא פשטנית ורדודה.

זו תפיסה שגורמת לאנשי הימין להלך כסומים באפילה וכשחקני מחניים הנכנסים בקביעות למגרש רוגבי ולא מבינים מה מתרחש סביבם ומדוע הם מפסידים את המשחק מהרגע שנכנסו למגרש.

עד לשנות התשעים המאבק הפוליטי המרכזי התרחש בין הימין והשמאל הציוני. הליכוד ייצג את הימין ומפלגת העבודה ייצגה את השמאל. הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993, יצרו מומנטום אידיאולוגי ופוליטי שהחל תהליך רדיקליזציה בשמאל בכלל, ובמפלגת העבודה בפרט, והביא להיעלמותו של השמאל הציוני מהפה הפוליטית. קריאתו של של יוסי שריד בבחירות 1992: ״יומרצ רבין״ (כלומר, דרכו הפוליטית תלך שמאלה לכיוון מרצ) סימלה את רוח התקופה.

ראוי להדגיש, ישנם הרבה אנשי שמאל ציוני אבל הטענה היא שאין להם כיום כתובת פוליטית דוגמת מפלגת העבודה של רבין. מרץ ומפלגת העבודה (של ימינו) הן שתי מפלגות שמנהיגיהן וחבריהם מחזיקים באידיאולוגיה של שמאל רדיקלי פוסט ציוני, בחלק מהמקרים גם אנטי-ציוני. ״יש עתיד״ היא מפלגת שמאל חלולה בצלמו ובדמותו של מנהיגם יאיר לפיד, נער פוסטר רדוד ומחולל סיסמאות אקראיות מבית מדרשו של השמאל הפרוגרסיבי. הוא איננו רדיקלי והוא איננו ציוני, הוא כלום והכל בו זמנית. תוצר קלאסי של עידן פוסט-מודרני.

בני גנץ הוא הדבר הקרוב ביותר לשמאל ציוני אבל הוא איננו סמן אידיאולוגי אלא בעיקר תוצר שיווקי כושל של משרדי פרסום שלקחו חלק במאמץ להדיח את נתניהו באמצעות מפלגת פלסטיק סינטטית דוגמת כחול לבן.

גם בימים בהם הציונות והלאומיות היהודית היו אתוס רב עוצמה שחיבר היטב את הימין והשמאל ויצר זהות אינטרסים ברורה, הימין לא הבין את השמאל, וגם אם הבין, בחר לשחק על פי חוקים שמנעו ממנו את היכולת לתרגם את ניצחונותיו הפוליטיים למשילות ברוח תפיסת הימין. יעידו על כך שנות שלטונו של בגין שהחלו בויתור מוחלט על יצירת שינוי היסטורי בתוך מוקדי הכוח של מדינת ישראל, מתוך תפיסה של אחדות, ממלכתיות ומשחק פוליטי הוגן.

לקריאת חלקו השני של המאמר – לחצו כאן

בימינו, לאחר תהליך ההקצנה, כאשר האתוס הציוני והלאומיות היהודית כבר אינם מוקד הזדהות משותף לימין ולשמאל (שוב, עבור המפלגות המייצגות את השמאל), פער ההבנה של הימין את השמאל הולך ומתרחב. סיסמאות ה״רוב היהודי״ בהן השמאל עושה שימוש על מנת לשכנע בנחיצותה האסטרטגית של מדינה ״פלסטינית״, הן רק לצורך תעמולה פוליטית ולא מתוך תפיסה אידיאולוגית שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה בעלת זהות יהודית, ההיפך הוא הנכון מבחינתם.

הימין עולה לשחק במגרש הפוליטי על פי חוקים מדומיינים כלשהם ומופתע לגלות שהשמאל משחק על פי חוקים אחרים

היכולת להתמודדות פוליטית נכונה עם השמאל מחייבת בראש ובראשונה הבנה של חוקי המשחק האידיאולוגי שמנחים את השמאל. בלעדי הבנה זו, המשחק הפוליטי של הימין הופך לחסר תועלת וחסר משמעות.

שוב ושוב הימין עולה לשחק במגרש הפוליטי על פי חוקים מדומיינים כלשהם ומופתע לגלות שהשמאל משחק על פי חוקים אחרים, וגרוע מכך, משנה את החוקים תוך כדי המשחק, משנה את גודל המגרש תוך כדי המשחק, ממנה את השופטים למשחק, בוחר את קהל הצופים ומחליט מה התוצאה. והימין הנעבך מביט בתדהמה פעם אחר פעם, מסרב להאמין למראה חוסר ההגינות הבסיסי של המשחק ובו בזמן ממשיך להיצמד לחוקיו שמכשילים אותו, בנואשות מעוררת רחמים.

אם כן, היכולת לנצח את המשחק, מחייבת להבין את היריב האידיאולוגי ואת האופן שבו הוא משחק את המשחק הפוליטי. על מנת להבין זאת, המאמר יסקור את המניעים הבסיסיים ביותר של אידיאולוגיית השמאל ואת ההתנהלות אותה הם מכתיבים במספר (מצומצם) של נושאים שנמצאים במרכז סדר יומה של מדינת ישראל.

האידיאולוגיה של המפלגות הערביות איננה רלוונטית למאמר זה מאחר והשותפות של המפלגות הערביות עם השמאל נובעת מזהות אינטרסים זמנית אבל בהחלט לא מזהות אידיאולוגית.

מה זה שמאל?

״החקרן המהפכני בטוח שבתרשים העפרון שלו כל דמותה של האמת, וסיכום בו לכל חשוב ועיקר. אין הוא חש את המציאות כעיסה לא מלוכדת, אלא כבעיה בתהליכה אל פתרונה, כתהליך דינמי לפתרון שכלי. עיסת הבשר חסרת הצורה מופיעה לא ממשית או כמשהו שנועד לקבל צורתו לפי קווי המתאר שרשם בעפרונו.״
ראשיתה של הדמקורטיה הטוטליטרית, פרופ׳ יעקב טלמון, עמוד 127

השמאל של ימינו מבוסס על שתי אידיאולוגיות מרכזיות שנותנות את הטון, הניאו-מרקסיזם יציר כפיה של אסכולת פרנקפורט בשנות השלושים של המאה הקודמת והפוסט-מודרניזם, יציר כפיהם של הוגים בשנות השישים. במובנים מסוימים, הפוסט-מודרניזם החל את דרכו עוד במאה השמונה העשרה, עם פרסום ״ביקורת התבונה הטהורה״ של הפילוסוף הגרמני המפורסם עמנואל קאנט אבל לצורך העניין כאן אין זה רלוונטי.

הניאו-מרקסיזם הוא תוצר של ביקורת על המרקסיזם שראה את העולם רק דרך הפרדיגמה של יחסי הייצור והמעמדות שנבעו מכך, אנשי ההון הקפיטליסטים המדכאים והמעמד הפרולטרי המדוכא. מלחמת העולם הראשונה הוכיחה שהאינטרס הלאומי של הפועלים היה הרבה יותר משמעותי עבורם מהאינטרס המעמדי והעובדה היא שבמשך שנים שכבו הפועלים הצרפתים והגרמנים בחפירות משני צידי המתרס וירו אחד על השני בשם האינטרס הלאומי.

אסכולת פרנקפורט שהורכבה רובה ככולה מהוגים יהודיים, השאירה את ההיבט המעמדי המרקסיסטי שנמצא בבסיס המנגנון הדכאני של השיטה הקפיטליסטית אולם הכירה בהיבטים נוספים, פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים המהווים חלק מפרדיגמת המדכא-מדוכא. היא קבעה שהשליטה בתודעת ההמון מתאפשרת לא רק באמצעות יחסי ייצור אלא גם באמצעות ״חרושת התרבות״ (תרבות פופולארית, פרסומות וכדומה) שיוצרת את התודעה הכוזבת שעוזרת לשמר את ההמונים במצבם הרצוי מבחינת הקפיטליסטים המדכאים.

חרושת התודעה המכזבת – המדריך לשמרן המתחיל: חלק ב'

הפוסט-מודרניזם הוא שיאו של קריאת התגר על עידן הנאורות שראתה בתבונה האנושית וביכולותיה את המפתח לקדמה אינדיבידואלית וחברתית ולשחרור האדם מעולה של הכנסייה, מהדעות הקדומות, מתלותו בשכל חיצוני החושב עבורו, ומכל מוסד שדיכא את החשיבה החופשית והעצמאית של בני האדם.

הוגי הפוסט-מודרניזם, תחת השפעתם של אירועי מלחמת העולם השנייה, והמשטרים הדיקטטוריים בברית המועצות, גרמניה ואיטליה, הטילו ספק ביכולותיה של התבונה לקדם את האדם למקום טוב יותר. ואם התבונה אינה יכולה להוביל את האדם ואת האנושות למקום טוב יותר, הרי שגם פירותיה, קרי, היכולת להבין אמיתות מטאפיזיות (עולם הרוח) ואמיתות של עולם הטבע, מוטלים בספק. כך עורערה לחלוטין תפיסת האמת וביחד איתה קיומה של משמעות בעלת תוקף.

שורשיו של הפוסט-מודרניזם נעוצים במשנתם הפילוסופית של שניים מענקי המחשבה המערבית, עמנואל קאנט (1724-1804) וג.פ.ו. הגל (1770-1831) שבנו קונסטרוקציות אינטלקטואליות מפוארות כתגובה לדומיננטיות המוחלטת של התבונה בתחילת עידן הנאורות שדחקה את אלוהים ואת האמונה מחוץ לתמונה מאחר ואינם ניתנים להוכחה תבונית. שני ההוגים (הנוצרים) ביקשו לשמור על מקומה של האמונה ולכן הגבילו את כוחה של התבונה בהבנת המציאות המתעתעת ורוויית הסתירות. עבורם, התבונה והאמונה חיו זו לצד זו.

למרבה האירוניה, בעידן הפוסט-מודרני האולטרה-חילוני, שהגותו המרכזית היא במאה העשרים, נשלל מקומם גם של התבונה וגם של האמונה וכך ניצבת אחת הרגליים המרכזיות של השמאל של ימינו מול שוקת שבורה, ללא קרקע יציבה שניתן להעמיד עליה מבנה אידיאולוגי מוצק.

בסביבה הרעילה הזו נולדו תרבות השקר של הפוליטיקלי קורקט, מלחמת המעמדות של פוליטיקת הזהויות, האינדוקטרינציה הלה״טבית, הפמיניזם הרדיקלי, פירוק השפה ממשמעותה, וניסור מתמיד של יסודות החברה המערבית

וכך ללא שום נקודת משען ובמקום התבונה, סיפקו הפילוסופים של המאה העשרים פילוסופיה אמוציונלית, כיתתית ותלושה מצד אחד או אגוצנטרית שאינה רואה דבר מלבד את הגשמתה העצמית והנרקיסיסטית בניתוק מוחלט מסביבתה ומקורותיה, מצד שני.

בסביבה הרעילה הזו נולדו תרבות השקר של הפוליטיקלי קורקט, מלחמת המעמדות של פוליטיקת הזהויות, האינדוקטרינציה הלה״טבית, הפמיניזם הרדיקלי, פירוק השפה ממשמעותה (דה-קונסטרוקציה), והניסור המתמיד של היסודות שעליהם ובזכותם שגשגה התרבות המערבית והביאה את המין האנושי לחיים הטובים והנוחים ביותר שהיו לו מאז הופיע על בימת העולם.

בין שתי האידיאולוגיות קיימת לכאורה סתירה אימננטית. הראשונה, בנויה לתלפיות, מקיפה את כל תחומי החיים, דטרמיניסטית, בעלת אמת ברורה, אוטופית באופייה ושואפת לגאולת האדם. השנייה, חסרת בסיס, ללא אמת מרכזית, ללא כיוון היסטורי ברור ובוודאי לא אוטופית בהגדרתה.

ולמרות זאת, ישנה קרקע משותפת מוצקה לשתי האידיאולוגיות והיא באה לידי ביטוי בשלושה היבטים מרכזיים.

ההיבט הראשון הוא התפיסה הדכאנית. אם הניאו-מרקסיזם רואה את הקפיטליזם כמעמד המדכא את ההמון המנוכר לעצמו ומשועבד ליצירת ההון עבור בעלי ההון, הרי שהפוסט-מודרניזם רואה את האימפריאליזם המערבי והמדינות שאחראיות לו, כקבוצה מדכאת על בסיס גזעי, חברתי, מגדרי.

ההיבט השני, שנובע מהראשון, הוא סנטימנט אנטי-מערבי. שתי האידיאולוגיות פועלות כסם ארס שמנסה לפרק את המדינות המערביות הלאומיות מבפנים.

ההיבט השלישי הוא ההוגים המרכזיים של הפוסט-מודרניזם מגיעים מכור מחצבתו של השמאל המרקסיסטי. פרופ׳ סטיבן היקס, מחבר הספר: ״לחשוף את הפוסט-מודרניזם״, מעלה השערה שהפוסט-מודרניזם הוא הדרך של השמאל לשמר את הרלוונטיות של הניאו-מרקיסזם לאחר שמבחינה אמפירית ורציונלית כישלונו הוכח מעבר לכל ספק.

הפוסט-מודרניזם מבטל ומערער את תוקפה של התבונה שמייצגת את הרציונליזם ואת האמפיריציזם ובכך מחזיר לתמונה את הניאו-מרקסיזם, הפעם מכיוון התפיסה האנטי-אימפריאליסטית.

העובדה שרוב מוחלט של בוחרי מפלגות השמאל, איננו מכיר את שורשי האידיאולוגיות המשמשות כמצע לתפיסת העולם בה הם דוגלים, היא חסרת משמעות ואיננה יכולה לשמש כתירוץ לאי-היותם של תומכי השמאל, חלק מהמערך האידיאולוגי של השמאל. כלומר, לא ניתן לומר, אני תומך שמאל ובוחר בשמאל אבל אינני חלק מהשיח הניאו-מרקסיסטי או אינני מקבל את הניהיליזם הערכי והאנרכיזם המוסרי של הפוסט-מודרניזם.

כל אידיאולוגיה נושאת בחובה את הגנטיקה התרבותית-פוליטית-דתית שלה שעוברת מדור לדור ובאה לידי ביטוי באמונות, בשפה, במרחב ההזדהות הנפשית, במיצוב היריבים/אויבים פוליטיים.

בדיוק כפי שאדם יכול לדבר שפה בצורה תקינה לחלוטין מבלי להבין את כללי הדקדוק ומבלי להבין את מבנה השפה ואת האופן שבו היא התפתחה, כך אפשר להיות חלק מקבוצת ייחוס אידיאולוגית, לדבר את שפתה, לחוש את רגשותיה ולפעול את פעולותיה, מבלי להבין את סיבות העומק.

כלומר, אם התפיסה הניאו-מרקסיסטית מתאפיינת בזעם קדוש כנגד אלי ההון המדכאים את ההמונים ושולטים בתודעתם, הרי שלא צריך להבין את הניאו-מרקסיזם או להיות מומחה בפילוסופיה ניאו-מרקסיסטית כדי לאמץ את הזעם הקדוש. מספיק להיות חלק מהשמאל כדי שאידיאת הזעם הזו שמרחפת לה בשמי האידיאולוגיה, אופפת אותה מכל כיוון ושוכנת עמוק בנשמתה, תחלחל עמוק אל תוך ההוויה של כל אחד ואחד שרואה בעצמו חלק מהשמאל.

אם התיעוב לדת בכלל וליהדות בפרט הוא חלק מהמהות העמוקה ביותר של המרקסיזם, אין דרך להיות מזוהה עם השמאל ובו בזמן להיות אדם מסורתי שרוחש כבוד ליהדות. כלומר, ברור שכל אדם יכול להצהיר על עצמו שהוא גם וגם אבל בפועל הוא עושה שקר בנפשו באחד הצדדים של תפיסת עולמו. ולראיה, נדיר מאוד למצוא אנשים דתיים שהיו או הינם חלק מהשמאל הרדיקלי.

בפראפרזה על האמרה המפורסמת לגבי ידיעת החוק, אפשר לומר שאי ידיעת האידיאולוגיה לפרטיה, אינה פוטרת את תומכיה מאחריות לאופן מימושה הפוליטי.

לקריאת חלקו השני של המאמר – לחצו כאן

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: