חרושת התודעה המכזבת – המדריך לשמרן המתחיל: חלק ב'

לחלקו הראשון של המאמר: לחצו כאן

---

תרגום האידיאולוגיה להיבטי החיים השונים

החלק הבא של המאמר יסקור את האופן שבו באה לידי ביטוי אידיאולוגיית השמאל במספר נושאים מצומצם וכן את ההבדל ביחס לאופן שבו הימין תופס את אותם הנושאים.

משיחיות וגאולת האדם

אין קבוצה דתית יותר במובן המשיחי מאשר השמאל הרדיקלי, כלומר, מדובר ברוב מפלגות השמאל בישראל. גאולת האדם והשאיפה האוטופיסטית להתקדמות לכיוון קץ ההיסטוריה, המקום והזמן בו תמומש פתרונה הסופי של שאלת הקיום האנושי הנכון והרצוי, היא סם החיים של השמאל.

גם הוגי הפוסט-מודרניזם ותומכיו, שלכאורה מוטטו את מושג האמת מזוהים עם השמאל לחלוטין, ורואים בו את האמת שלהם. מאחר והצביעות וחוסר היושר האינטלקטואלי הם מאבני היסודי של הפוסט-מודרניזם אין עם זה כמובן שום בעיה. מוטיב תיקון העולם, באמצעות מלחמה בלתי פוסקת כנגד הכוחות המדכאים (מדינות המערב, האדם הלבן, הגברים באשר הם), נמצא במרכז האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית.

עבור הימין החילוני אין שום אוטופיה בקצה הדרך וההיסטוריה לא תגיע לסיומה בעתיד הנראה לעין. גאולת האדם היא בהיבטים פחות תנ״כיים ויותר יומיומיים, צעד אחר צעד. עבור החרדים, האמונה במשיח היא אחד משלושה עשר עיקרי היהדות אותם ניסח הרמב״ם אבל לא פחות חשובה היא המסורת המאוד דומיננטית נגד דחיקת הקץ (זו שהובילה אותם להתנגד לציונות שהייתה הרבה יותר משיחית מהם). הציונות הדתית היא הקבוצה המשיחית ביותר בתוך ציבור הימין אבל המשיחיות הזו מרוסנת היטב בתוך תפיסת קדושת המדינה, הממלכתיות והשאיפה לאחדות. כך, המשיחיות שנובעת מתפיסת המדינה כ״אתחלתא דגאולה״, היא משיחיות כבושה ומאוזנת ללא השלכות ממשיות.

---

מוטיב תיקון העולם, באמצעות מלחמה בלתי פוסקת כנגד הכוחות המדכאים, נמצא במרכז האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית.

---

פוליטיקה

עבור הימין, כולל המפלגות החרדיות, הפוליטיקה היא המגרש שבו מתנהל המשחק הפוליטי, לפי חוקים מוסכמים וידועים מראש. מאחר והיומרות הפוליטיות הן מצומצמות מתוך הבנה שהמציאות איננה נתונה בידי האדם כחומר ביד היוצר, כך שיוכל לפסל אותה כרצונו, המעשה הפוליטי מוגבל גם הוא לאותם שינויים אינקרמנטליים שהימין מנסה להשיג כדי לשפר את המציאות ולהיטיב עם אזרחי המדינה.

היומרות הפוליטיות של השמאל מבקשות להפוך את המציאות על פניה, ולכן גם תחושת הנפש הנסערת והמשתוקקת לדחוק את הקץ ולראות את פתרון משוואת המציאות כאן ועכשיו ובאופן סופי. לכן המעשה הפוליטי מקיף כל היבט של החיים, נחוש מאוד, חסר כל כבוד למציאות ורואה במתנגדים פוליטיים אויבים שצריך למגר. אין מקום בעולם שפנוי מהפוליטיקה, מלוא כל הארץ כבודה.

כפועל יוצא של התפיסה המשיחית-אוטופיסטית, הפוליטיקה היא מהות הקיום ותכלית מימוש האידיאולוגיה. בלעדי ״עבודת הקודש״ של המעשה הפוליטי, האוטופיה – אם היא שלום, או אם היא שיוויון מוחלט בין האזרחים כולם, או אם היא סיום ה ״כיבוש״ – מתעכבת ומונעת מכולנו את האושר הצפוי לנו אם רק יצליח השמאל להשלים את מלאכתו הפוליטית.

ידיעת חשיבותו ומרכזיותו של המעשה הפוליטי בשמאל היא קריטית על מנת להבין את האופן בו השמאל מונע. הכל נגזר מהמעשה הפוליטי והכל נועד כדי לאפשר אותו. הבטחת היכולת למימוש המעשה הפוליטי, היא באמצעות השלטון ולכן השגת השלטון היא הפעולה החשובה ביותר עבור השמאל והיא הנקודה הארכימדית החיצונית שכל היבט אחר נמדד ביחס אליה.

דמוקרטיה

בעוד עבור הימין הדמוקרטיה היא סט הכללים והחוקים שמגדירים את שיטת המשטר האפשרית וההוגנת ביותר, הרי שעבור השמאל, בהינתן התפיסה המשיחית וחשיבותו הקריטית של המעשה הפוליטי והשגת השלטון, הדמוקרטיה היא שדה הקרב הראשי, אם כי בהחלט לא היחידי, שבו ימומש המעשה הפוליטי שיבטיח את שלטונם.

הדמקורטיה קונה את משמעותה רק על פי מידת השפעתה וחשיבותה למימוש המעשה הפוליטי. אין לדמוקרטיה שום ערך אחר, בוודאי לא ערך מוסרי הנובע משלטון הרוב. אם הרוב איננו מבין את האמת המשיחית הגדולה שניצבת מולו כמו כוכב צפון בוהק, הוא אינו ראוי לשלוט. אם הרוב איננו מבין שסיום ה ״כיבוש״ יפתור את הבעיות כולן, אם הרוב איננו מבין שהיהדות האורתודוכסית היא מכשול בדרך למימושה של חברה אזרחית שיוויונית, אם הרוב איננו מבין שכלכלה שיוויונית היא זו שתבטיח את הצדק והמוסר, הרי שרוב כזה איננו לגיטימי ואיננו ראוי לשלוט.

כללי המשחק הדמוקרטי תקפים וקדושים כל עוד השמאל מנצח. היה והשמאל מפסיד, כללי המשחק מאבדים את משמעותם ואת תוקפם המוסרי לטובת כללים חדשים שיוכלו לעזור לשמאל להכשיל עד כמה שניתן את הממשלה הנבחרת ובו בזמן לממש את המעשה הפוליטי, דרך מוקדי כוח אחרים, גם אם השמאל איננו בשלטון.

התפיסה הזו היא הבסיס לכל החתרנות של השמאל כנגד ממשלה נבחרת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהפעלת כל הכוחות שמזדהים עם השמאל, בבית המשפט העליון, במערכת המשפטית, בפרקליטות, בתקשורת ובפקידות הממשלתית.

---

כללי המשחק הדמוקרטי תקפים וקדושים כל עוד השמאל מנצח. היה והשמאל מפסיד, כללי המשחק מאבדים את משמעותם

---

בשנת 1999 (13/8) התפרסם בעיתון הארץ ראיון מאלף שערך העיתונאי ארי שביט עם פרופ׳ יולי תמיר בזמן שכיהנה כשרת לקליטת עלייה.
פרופ׳ יולי תמיר הייתה אחד האנשים המרכזיים בשמאל הרדיקלי, היא מילאה (ועדיין ממלאת) שורה של תפקידים: ח״כ ושרה מטעם מפלגת העבודה, שרה לקליטת עלייה, שרת חינוך, ממייסדי ארגון השמאל הקיצוני ״שלום עכשיו״ וכיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל.

בדברים שאמרה בכנות כמעט מפתיעה, היא מבטאת באופן מדויק את מיקומה של הדמוקרטיה ביחס למימוש המעשה הפוליטי.

"היו פגמים דמוקרטים קשים בתהליך אוסלו. ההסכם לא נולד באופן דמוקרטי, המגעים היו חשאיים, לא הייתה שקיפות ושקרו לצבור בעניין זה.
כל מה שטען הימין היה נכון… הוא הוצג רק ברגע האחרון כמין עסקה של "לקבל או לדחות".
בכל זאת אמצנו אותו בהתלהבות ומבחינתי בצדק…
אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא… אבל יש שאלה שיש לענות עליה בכנות: אם היו אומרים לנו – בסדר, רבותי, תהיה פה דיקטטורה לשנה ובסופה יהיה שלום… והשלום הזה יביא לצדק ורווחה. האם אנו קונים את זה או לא?
מבחן התוצאה פה הוא חשוב מאד. אם הממשלה הזו תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות היא תיפול… אבל אם היא תביא תוצאות ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג".

חרושת התודעה המכזבת – המדריך לשמרן המתחיל: חלק א’

חוק

החוק הוא המסד והטפחות שעליהם יכולה להתקיים כל חברה אנושית. אין חברה ללא חוק, ומראה החברה כמראה החוק. קיים יחס ישר בין שקיפות ההליך המשפטי המבוסס על חוקים ברורים השווים ומובנים לכל אדם לבין דרגת החופש והדמוקרטיה של כל חברה.

ככל שהחוקים יותר ערטילאיים ופרשנותם פחות שקופה ועקבית ובו בזמן שרירותית יותר, החברה היא פחות דמוקרטית וחופשית.

בנאום במלאת חמש שנים לפטירתו של מנחם בגין ז״ל (19/3/1997), נשא אהרון ברק נאום בכנסת: "שלטון החוק ועליונות החוקה". במהלך הנאום אמר ברק את הדברים הבאים: ״כל אדם חייב לקיים את מצוות החוק. אל־לו להפר את החוק, גם אם הדבר נוגד את השקפת־עולמו" ובהמשך הוסיף ואמר:

״שלטון החוק במובנו הפורמלי מופנה כלפי הרשות השופטת. זהו שלטון החוק בשופט. מרותו ״בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין״ שולטת בשופט. כמו לכל אדם, גם לשופט אסור להפר את החוק. על-כן כבול השופט, בפרשנותו, לכללי הפרשנות. ״הכוח לפרש חוקים״ ־ כותב השופט אגרנט ״…הנתון בידי השופט, הוא כוח מוגבל ומצומצם, וקיימים גבולות ותחומים, אשר אסור על השופט לפעול באובייקטיביות. לא את ערכיו הסובייקטיביים ולא לו לעבור עליהם״. את שיקוליו האישיים עליו לשקף, אלא את המובן האובייקטיבי של המשפט. בצדק ציין השופט זילברג ״ואם השופט יורשה לבכר את ׳הרצוי׳ הפרטי שלו על פני ׳הרצוי׳ של המחוקק, אז יקיץ הקץ על נייטרליותם, העדר פנייתם ועל־מפלגתיותם של שופטי המדינה. הדין יהפך אז ל׳פונקציה׳ של הדיין… קיימת רק ערובה אחת לטוהר שיפוטו של השופט, והיא: כניעתו הגמורה לרצונו הברור של החוק״. מצווה זו מופנית כלפי כ ל השופטים, לרבות שופטים של ערכאות־השיפוט העליונות. כולנו מרגישים את כבילותנו לחוק. בכך יובטח אמון הציבור בשפיטה. בלא אמון זה אין לקיים שפיטה ראויה ואין לקיים את שלטון החוק.״

---

אהרון ברק מבצע בלשון החוק את מה שהטיף לו הפילוסוף היהודי-צרפתי ז׳אק דרידה: דה-קונסטרוקציה של הטקסט והפקעת תוכנו לטובת כל פרשנות אפשרית

---

אין ספק, מילים כדורבנות לגבי חשיבותו של החוק. מספר שנים לאחר מכן פירסם אהרון ברק מסמך חדש שנקרא: ״עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט״. במסמך זה אומר ברק את הדברים הבאים:

״…משקלם של העקרונות הכלליים משתנה על פי מהותו של הטקסט המשפטי." ומוסיף: "הקונסטרוקציה המשפטית בה עושה שימוש המשפט הישראלי, היא תורת הפרשנות התכליתית, כי כל טקסט משפטי מתפרש על פי תכליתו. מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות שהטקסט סובל בלשונו שולף הפרשן אותו מובן שיותר מכל מובן אחר מגשים את התכלית המונחת ביסוד הטקסט. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. הפרשן כפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט משמעות שהיא לא יכולה לשאת אותה. במסגרת המשמעויות הלשוניות, יש ליתן ללשון הטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. תכלית זו עניינה הערכים, העקרונות, האינטרסים והמטרות אשר הטקסט נועד להגשים״.

מדובר בטקסט פוסט-מודרניסטי ואנרכיסטי. דבריו של אהרון ברק ברורים לחלוטין ומייצגים את האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית של השמאל. ברק מבצע בלשון החוק את מה שהטיף לו הפילוסוף היהודי-צרפתי ז׳אק דרידה, דה-קונסטרוקציה של הטקסט והפקעת תוכנו לטובת כל פרשנות אפשרית מצידו של הקורא, במקרה זה מדובר בשופטי בית המשפט העליון שקוראים את הטקסט של החוק.

כלומר, לשום טקסט אין משמעות יציבה ורשאי כל אדם לגשת לכל טקסט ולקרוא בו את מה שהוא רוצה. וזו בדיוק התפיסה הניאו-אוטוריטרית של אהרן ברק שמבקש להפקיע מהראשות המחוקקת את יכולתה לשלוט באמצעות חקיקה, ולהעביר את הכוח לפרש את החוק כראות עיניהם של השופטים המשובטים של בית המשפט העליון.

נבחרי העם בכנסת ינסו לממש את שליחותם הדמוקרטית לחוקק חוקים ובזה יסתיים תפקידם. בניסיון בלבד. משם כבר ייקח את זה הלאה בית המשפט העליון בשבתו כמועצת אייתוללות מקומית ויחליט האם החוק, כולל חוקי יסוד, תקף, ראוי לפסילה, או ראוי לאישור, אבל אז, גם אם החוק ראוי, השופטים יפקיעו את כוונת המחוקק לטובת פרשנותם של שופטי בית המשפט העליון, מיעוט אוליגרכי בלתי נבחר.

אולם הדברים אינם נוגעים רק לאופן שבו מתייחס בית המשפט לחוקים אלא מתרחבים לאזורים אחרים שאליהם מגיעה ידה הארוכה של מערכת המשפט. השרירותיות איננה נשארת מנת חלקם של השופטים באופן שבו הם מחליטים לפרש את החוק אלא מתרחבת גם לאזורי התביעה והאכיפה.

אין דוגמא שתתאים יותר כדי לבטא את שרירות ליבה של מערכת המשפט מאשר תפירת תיקי נתניהו והגשת כתב אישום על עבירות שאינן קיימות בספר החוקים. רדיפה שהחלה בניגוד לחוק יסוד והמשכה בשורה של הפרות חוק על ידי הגופים האמונים על שמירת החוק ואכיפתו. מערכת המשפט, על אגפיה השונים, הפכה להיות אחת מזרועות השלטון של השמאל ובאמצעות שימוש סלקטיבי ופרשנות שרירותית של חוקים, מקדמת ומממשת את המעשה הפוליטי של השמאל הרדיקלי.

למותר לציין שהתפיסה השמרנית מגבילה את יכולתו של בית המשפט העליון להתערב ובוודאי איננה מאפשר לו להפקיע את לשון החוק משמעותה, בדיוק כפי שכתב ברק בשנת 1997, אחרת מה הטעם בראשות מחוקקת מלכתחילה?

תפיסת המוסר

״אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש"
(הסופר דוד גרוסמן, הארץ, 12.3.03 – הדברים נאמרו לאחר האינתיפאדה השנייה במהלכם נרצחו מאות רבות של נשים, ילדים, גברים וזקנים בפעולות טרור ברבריות)

“לרבים מאלו שגדלו בתרבות אינטלקטואלית שהקולות השולטים בה היו אלה של קאנט, פיכטה, הגל, מרקס, ניטשה ושפנגלר נראה הנציונל-סוציאליזם כאידיאל מוסרי, ממש כפי שהוא נראה לרבים מהפרופסורים שלהם, שרכשו את השכלתם על בסיס אותם טקסטים”
לחשוף את הפוסטמודרניזם, פרופ׳ סטיבן היקס, עמוד 246 (ספר דיגיטלי)

תפיסת המוסר של השמאל מורכבת ממספר גישות שהתוצאה הפרקטית של כולן היא השחתה מוסרית רבתי וההיסטוריה המדממת של השמאל היא מצבה חיה ועדות אפלה לכך.

מוסר אוניברסלי

תפיסה מוסרית אוניברסלית מופשטת שעיקרה נוסח על ידי הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. זו תפיסה שמתעלמת מכל היבט ריגשי ואנושי ומנסה לקבע את המוסר במסמרות ברזל ככללים חסרי פניות. המונח ״פיקוח נפש״ זר לתפיסה זו מאחר והוא לוקח כלל מוסרי ומתיר להפר אותו במצבים מסוימים. כך גם הכלל: ״הקם להרגך השכם להורגו״. כלומר, בעוד המוסר היהודי מתאים את עצמו להוויית החיים ולמציאות האנושית, המוסר האוניברסלי האבסולוטי מנתק את עצמו מהחיים ולכן גם מאבד את משמעותו ואת יכולתו להיות רלוונטי עבור מציאות הקיום האנושית שכוללת בתוכה אינספור מצבים מורכבים.

מוסר פוליטי

המוסר הפוליטי הוא המוסר המרקסיסטי או הניאו-מרקסיסטי, והוא נגזר מהשפעתו על המעשה הפוליטי. ככל שהמעשה ישרת יותר את המטרה הפוליטית, כך הוא ייחשב מוסרי יותר וככל שהוא יפריע יותר למימוש המטרה הפוליטית, כך הוא ייחשב יותר אנטי-מוסרי.
התוצאה היא כמובן עיוות מוחלט של המוסר האנושי הטבעי ודוגמאות אינספור סופקו על ידי משטרי השמאל השונים בעולם. בהקשר המקומי, הסכמי אוסלו יוכלו לשמש דוגמא לעוד שנים רבות. חתימת הסכמים עם רוצח המונים שטוען באופן מפורש שמטרתו השמדת מדינת ישראל, הייתה בעיני השמאל מעשה מוסרי ביותר מאחר והמעשה שירת את המטרה הפוליטית של סיום ה ״כיבוש״. יהודים שנרצחו בעקבות ההסכם היו רק נזק היקפי כמעט חסר משמעות, ״קורבנות שלום״, כי מותם שירת את המטרה הפוליטית של סיום ה ״כיבוש״.

---

קומבינציה של מספר זהויות מדוכאות מעניקה לבעליה דרגה מוסרית גבוהה עוד יותר. לדוגמא, מוסלמי שחור טרנסג׳נדר יהיה בעל עדיפות מוסרית מ ״סתם״ אדם שחור

---

מוסר יחסי

המוסר היחסי מיוצג על ידי הפוסט-מודרניזם ששולל את מושג האמת ובכך, במקרה ה״טוב״, מניח על אותו מישור מוסרי את הרוצחים ואת קורבנותיהם. במקרה הגרוע יותר, הרוצחים הם ״מוסריים״ עוד יותר מקורבנותיהם, אם ״שפר עליהם גורלם״ והם שייכים לאחת מהזהויות ה ״מדוכאות״.
בתחתית הסולם המוסרי יושב הגבר הלבן והוא נתפס כאדם לא מוסרי כמעט באופן גנטי. הזהויות ה ״מדוכאות״ נהנות מאינדולגנציה (כתב מחילה) חתומה מראש. הומואים, שחורים, טרנג׳נדרים, ערבים, נשים, כולם בהגדרה מוסריים יותר מהאדם הלבן. קומבינציה של מספר זהויות מדוכאות מעניקה לבעליה דרגה מוסרית גבוהה עוד יותר. לדוגמא, מוסלמי שחור טרנסג׳נדר יהיה בעל עדיפות מוסרית מ ״סתם״ אדם שחור.

במקביל לסולם המוסרי מתקיים גם סולם ענין ציבורי שיונק ממנו את שלביו. בראש סולם העניין הציבורי ניצבים באופן ״טבעי״ בעלי זהויות ״מדוכאות״ שנפגעו בידי גבר לבן מערבי. בתחתית טבלת העניין הציבורי נמצאים קורבנותיהם של הזהויות ה ״מדוכאות״, אלה נפקדים חסרי משמעות בתפיסת העולם המוסרית של הפוסט-מודרניזם ופוליטיקת הזהויות.

דוגמאות למכביר יש באפריקה, ברחבי המזרח התיכון, בארה״ב, באירופה ובישראל. הדוגמא שהמחישה את זה באופן מדויק לאחרונה הייתה שריפת הילד הערבי ביפו. תקשורת השמאל רעשה וגעשה כל עוד חשבו שיהודים זרקו בקבוקי תבערה. באותה השנייה שבה דווח שערבים חשודים בזריקת בקבוק התבערה, הסיפור נעלם מהדיווחים התקשורתיים כלא היה.

דוגמא זו המחישה באופן חד חד ערכי שעצם שריפת הילד לא נתפסת כאירוע מוסרי העומד בפני עצמו אלא רק בהקשר הפוליטי של המעשה. כלומר, שריפת ילד בידי יהודים היא פשע נתעב שראוי לסקירה תקשורתית נרחבת, מלווה בפרכוסים של זעם קדוש בכל האולפנים, זעקות שבר היסטריות ותחזיות קודרות. לעומת זאת, שריפת ילד ערבי בידי ערבי היא לא-אירוע שמכבה באיבחת-סיקור את תודעת הזעם והתדהמה ה ״מוסריים״ ומעביר אותם למצב של תרדמת קלינית.

מוסר אנוכי

המוסר האנוכי מיוצג על ידי האקזיסטנציאליזם שקורא לאדם לממש את האני שלו באופן אותנטי וחסר כל התחשבות בשייכות הלאומית, הדתית, החברתית, המשפחתית שלו. ככל שהאדם יותר עקבי בגישתו, כך הוא יותר אקזיסטנציאליסט. כלומר, ככל שתפעל יותר נגד החינוך שלך, נגד הקהילה שלך, נגד העם שלך, אתה הופך להיות יותר אותנטי ויותר נאמן לאני העצמי שלך שאינו שבוי בשום מסגרת ערכית חיצונית שכובלת אותו. סיפור עקידת יצחק הוא אחד הסיפורים החביבים על האקזיסטנציאליסטים.

---

לחלקו הראשון של המאמר: לחצו כאן

---

תפיסת השפה

“המהדורה האחת־עשרה היא המהדורה הקובעת,״ אמר. ״אנחנו מביאים את הלשון לצורתה הסופית – לצורה שעתידה להיות לה כשאיש לא ידבר עוד שום לשון אחרת. לאחר שנגמור ייאלצו אנשים כמוך ללמוד אותה מחדש. אתה בוודאי סבור שעיקר עבודתנו הוא המצאת מלים חדשות. כלל וכלל לא! אנחנו משמידים מלים – עשרות מלים, מאות מלים, יום־יום. אנחנו מקלפים את הלשון עד הגרעין. במהדורה האחת־עשרה לא תיכלל אף מלה אחת העתידה לצאת מן השימוש עד שנת 2050.״
1984, ג׳ורג׳ אורוול. מתוך דבריו של סים הבלשן, מומחה לשיחדש, לוינסטון, גיבור הספר.

אם עבור השמאל, השיטה הדמוקרטית היא שדה הקרב, אזי הפוליטיקה היא הטנקים, והשפה היא התחמושת. השליטה בשפה היא ככל הנראה הכלי היעיל ביותר של השמאל לשלוט ללא מיצרים במרחב הפוליטי. השפה מאפשרת לקבע את מרחב השיח הלגיטימי, היא מאפשרת למסגר את המציאות לפי בחירה, היא מאפשרת לקבוע את סדר היום, ועל ידי כל אלו, מאפשרת לשלוט בתודעה של הציבור ולשחק בה כרצונה.

ביטוי כמו ״גדה מערבית״ מייצר ניתוק נפשי מחבלי הארץ שבהם נולד והתגבש העם היהודי. שיח על הסכמי ״שלום״ ממסגר מציאות דמים כמציאות אופטימית. זיהוי מחבלים כ ״צעירים״ או ״תושבי אחד הכפרים בצפון״, מסתיר את המעורבות של ערביי ישראל בפעילות טרור, ומאידך גיסא, אזכור חרדים בכל הקשר שלילי נועד כדי לטפח את שנאת ההמון כלפיהם. המציאות הישראלית רוויה באלפי דוגמאות מהסוג הזה ואין שום דרך מעשית לצרוך תוכן מהסוג הזה באופן יומיומי ולהישאר בלתי מושפע.

הוגי הניאו-מרקסיזם עשו שימוש בשני מונחים מרכזיים, ״תודעה כוזבת״ ו ״חרושת התרבות״. התודעה הכוזבת של ההמון היא תולדה של תרבות פופולארית ירודה שנועדה לסמם את האזרחים ולהסתיר מהם את מציאות הדיכוי בה הם חיים, וכל זה על מנת לשרת את אנשי ההון, הקפיטליסטים.

למרבה האירוניה, דווקא השמאל, בגלל עוצמתו האדירה בתקשורת, באקדמיה ובתרבות, הוא זה, שיותר מכל קבוצה אחרת, עושה שימוש ב ״חרושת התרבות״ על מנת לטמטם את מוחם של האנשים ולכזב בתודעתם.

---

אין כיום אף לא תוכנית אחת בערוצי התקשורת המרכזיים בישראל שחפה משטיפת מוח באמצעות מסרים פרוגרסיביים

---

שידורי החדשות כדוגמא, הם המגרש הביתי של אנשי השמאל ונוכחותם של אנשי ימין נועדה לשתי מטרות עיקריות, האחת, להוות בשר תותחים לפאנל שרובו אנשי שמאל אגרסיביים שמגחיכים ורומסים כל אפשרות להצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית לזו של השמאל, והשנייה, לתת לגיטימציה לערוצי החדשות עבור צופים פוטנציאלים מהימין, שאמורים להיות מרוצים מכך שעושים לנציגיהם טובה ומאפשרים להם פתחון פה. אלא שבמשחק הזה אין לנציגי הימין שום דרך לנצח, במגרש שבו אינם שולטים ובמשחק שאינם קובעים את חוקיו, ולא משנה כמה הם נחושים, ידענים ורהוטים.

תופעות כמו עמית סגל ויאיר שרקי הם חלק מהתחכום של הבליץ על התודעה יהודית-ציונית של אזרחי מדינת ישראל. מבחינת מנהלי הערוצים הגדולים, סגל ושרקי הם כמו תשלום של 100 שקל על מנת לקבל החזר השקעה של 1000 שקל. כלומר, סגל ושרקי הם שתי מלכודות דבש של ערוצי התעמולה, שבתמורה ליצירת חזות של תקשורת הוגנת, מצפים מהצופים להפקיד את שארית מוחם בידיהם של מהנדסי התודעה לטובת המשך טיפול נרחב בהרבה מאותם מספר מסרים ״ימניים״ שסגל ושרקי מורשים להעביר לקהל הרחב.

אין כיום אף לא תוכנית אחת בערוצי התקשורת המרכזיים בישראל שחפה משטיפת מוח באמצעות מסרים פרוגרסיביים. תוכניות ילדים, תוכניות נוער, תוכניות מבוגרים ויותר מהכל, מהדורות החדשות. כל המידע מהונדס ומעובד והדרך היחידה להימנע משטיפת המוח האינטנסיבית היא לאמץ את השיטה החרדית: לא לצרוך כלום.

הדיאלוג העקר

״במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – אהבת ישראל, שאיני מוצא שמץ ממנו אצלך, כשם שאין למוצאה אצל משכילים יהודים רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני״
חוקר הקבלה פרופ׳ גרשום שלום להיסטוריונית היהודייה חנה ארנדט, 1963 (מובא ב״אדומים״, ד״ר שמואל דותן, עמוד 368)

אם לפשט את הדברים, קיימים במחנה השמרני בישראל שלוש גישות מרכזיות לשיח והתמודדות עם השמאל. שלושתן מנותקות מהגנטיקה האידיאולוגית של השמאל ומהמציאות הפוליטית אותה היא מכתיבה.

הגישה החרדית

הגישה החרדית מייצגת את גישת כבדהו ובעיקר חשדהו. החרדים, קורבן קבוע להסתה אנטישמית של השמאל, מקיימים קשר מוגבל מאוד עם נציגיו בתקשורת. שיתוף הפעולה הפוליטי הוא אד הוק לצרכי השעה. בעבר התקיימה ברית פוליטית מוגבלת בין ש״ס שמייצגת גישה קצת יותר מתונה לבין מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, שייצג שמאל שונה לחלוטין מזה של היום. שיתוף פעולה נוסף, בן כמה חודשים בלבד, התקיים עם ממשלתו של אהוד ברק, שגם הוא נתפס בתחילת כהונתו כביטחוניסט וכמרכז-שמאל ציוני. כיום פעורה תהום תקשורתית (מעבר לאידיאולוגית כמובן) בין החרדים והשמאל והמרחק הולך וגדל ככל שהשמאל הולך ומקצין במעשיו ובשנאתו לחרדים, שמייצגים עבורו את היהדות האורתודוכסית שכובלת את מדינת ישראל ללאומיותה, ממנה הם מנסים לברוח.

הציונות הדתית

מייצגת גישה מופרכת ומנותקת לחלוטין מהוויית השמאל. הציונות הדתית תופסת את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה, מה שמקנה למדינת ישראל ממד של קדושה. מתוך כך נולדו שלושה מונחים מתוך משנתו של הרב קוק: ממלכתיות, אהבה ישראל ואחדות ישראל.

ממלכתיות – הממלכתיות היא עליונותה של המדינה בתוקף היותה ״יסוד כיסא ה׳ בעולם״ (על פי הרב קוק). כלומר, המדינה מעל לכל והיא מכניעה כל אינטרס אחר.

אהבת ישראל

"אנחנו חייבים לאהוב איש את אחיו, לא באהבה שהיא רק כדי לצאת ידי הבריות, כי אם באהבה אמיתית הראויה לאחים בני אב אחד ממש” (הראי”ה קוק, “תעודת ישראל ולאומיותו”). כזכור, קמפיין ה ״אהבה״ ליווה את מחאת הרס גוש קטיף וגירוש עשרת אלפים היהודים. מדובר במונח שהופשט ממשמעותו הקונקרטית ולבש משמעות מטפיזית ומנותקת מהמציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל. ה ״אהבה״ הזו שאותה מנסים חלקים מאנשי הציונות הדתית ל ״כפות״ על השמאל, נראית יותר כמו ״הטרדה פוליטית״ מאשר תוכנית פעולה רציונלית.

אחדות

״האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב, רק טוב כללי” (הראי”ה קוק, אורות הקודש ד’, עמ’ תנ”ג).
האחדות היא המשכה הטבעי של האהבה והיא מתייחסת לעם היהודי כאל אורגניזם חי שכל אבריו בעלי אותה רמת חשיבות וחיוניות. התפיסה הזו מנותקת מההיסטוריה של העם היהודי שהוכיחה אינספור פעמים, ובעיקר בברית המועצות, שיהודים יכולים להיות האנשים המסוכנים ביותר עלי אדמות ולא תיתכן כלפיהם לא אהבה ולא אחדות. דוגמאות קונקרטיות קיימות גם במציאות הפוליטית של ימינו כאשר בוחנים את ארגוני השמאל שחותרים תחת קיומה של מדינת ישראל ורודפים את חייליה ואזרחיה.

אבל אם יש משהו שהגחיך יותר מכל דבר אחר את מונח ה ״אחדות״, היתה זו הצהרתו הגרוסטקית של ח״כ ניר אורבך, עסקן מאנשי הציונות הדתית, ממפלגתו של בנט, שנכח בהופעה של הזמר החרדי אברהם פריד ביחד עם הזמר האולטרה-חילוני אביב גפן וכל כך התרגש מהופעתם יחד, עד שהשתכנע להפר את הבטחת הבחירות של מפלגתו וללכת עם השמאל הרדיקלי ותומכי טרור.

שלושת המונחים הללו נמצאים בבסיס החשיבה היומיומית של הציונות הדתית. הם אלה שמנחים אותם בפעולותיהם הפוליטיות או בתפקידיהם הציבוריים. לא לחינם אנשי ציונות דתית אשר מגיעים לתפקידים בכירים בצה״ל, במשטרה, במערכת המשפט או בארגונים ומוסדות אחרים נטמעים בתוכם לחלוטין כאילו היו בשר מבשרם מימים ימימה.

זו גם הייתה הסיבה שבגינה הרס יישובי גוש קטיף עבר באופן חלק כל כך, עם התנגדות מינורית ביותר. קמפיין ה ״אהבה״ של אנשי הציונות הדתית אז לא היה מקרי אלא נוצק מתוך לב ליבה של תפיסת עולמם. אלא שהשפה של הציונות הדתית היא חסרת כל משמעות עבור השמאל. אין משהו רחוק יותר מעולם המושגים של השמאל מאשר מושגי הציונות הדתית: ממלכתיות, אחדות או אהבת ישראל. בשמאל יש רצון מזוקק ונחוש מאוד להכריע את המערכה הפוליטית, לשלוט ולממש את המעשה הפוליטי.

השיח של הציונות הדתית הוא שיח זר ומוזר עבור השמאל ובמידה מסוימת מרתיע באופי הדתי רוחני שלו. ובכל זאת, כפי שהוכיחו תוצאות הבחירות האחרונות, השמאל ידע לעשות שימוש אופטימלי בשיח במנותק של הציונות הדתית ולשריין לטובתו מספר אידיוטים שימושיים שיאפשרו לו לחזור לשלטון למרות היותו מיעוט בקרב ציבור הבוחרים בישראל.

הימין החילוני-מסורתי

הגישה של הימין החילוני-מסורתי מיוצגת בעיקר על ידי אנשי הליכוד ועיקרה הוא משחק פוליטי הוגן על פי כללי הדמוקרטיה.

אפשר היה לכבד גישה זו אילו הייתה מניבה תוצאות ומביאה להדדיות במגרש הפוליטי. במקרה כזה אין ספק שזו הגישה העדיפה עבור מדינת ישראל. אבל אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו ביתר שאת הרי זה את היעדרם של כללי הגינות אלמנטריים, ואת העדרו של קו מוסרי (מלבד רצח) שאי אפשר לחצותו במאבק נגד ממשלת הימין. במאמר ״קיצור תולדות ההשחתה״ סקרתי את השנתיים האחרונות ואת ההשחתה הפוליטית שיצר השמאל. בשלב זה לא נותרה לימין ברירה אלא להסיק מסקנות ולהפיק לקחים שיגדירו מחדש את כללי המשחק הפוליטיים במדינת ישראל.

---

השמאל ידע לעשות שימוש אופטימלי בשיח במנותק של הציונות הדתית ולשריין לטובתו מספר אידיוטים שימושיים שיאפשרו לו לחזור לשלטון

---

קווי פעולה אפשריים

ברור לכל בר בי רב דחד יומא שהגישה הממלכתית, הדמוקרטית, המבוססת על משחק הוגן, איננה מתאימה לזירה פוליטית שהשמאל הרדיקלי נוכח בה וזו הזירה הפוליטית של מדינת ישראל כיום.

חלקים משמעותיים בציונות הדתית ימשיכו לנוע בערפילי השיח הדתי-רוחני אבל נציגי הימין השמרני בליכוד חייבים לאמץ גישה חדשה שתסמן את סוף דרכו של דור העבדים (בליכוד) ונטילת ההובלה בידי דור ״יוצאי המדבר״ שיובילו מהפכה תודעתית ומעשית, שתיקח בחשבון את האידיאולוגיות של השמאל ואת הנגזרות התרבותיות והפוליטיות ויפעלו על פי העקרונות הבאים:

1. הבנה אינטלקטואלית של האידיאולוגיות שמרכיבות את השמאל, את מניעיהם ושאיפותיהם הפוליטיות (הכלליות, לא האישיות).
2. הבנה שהולכת השולל, הרמייה, ההטעיה המכוונת, דה-לגיטימציה, אד-הומינם, רצח אופי, הכפשות, הם כולם כלי עבודה לגיטימיים בידי השמאל ושלוחותיו בתקשורת, בפוליטיקה ובמערכת המשפט במטרה לשלוט ולממש את המעשה הפוליטי.
3. חרם מוחלט על כלי התקשורת המרכזיים שמהווים את הנדבך המרכזי בתהליך הנדסת התודעה שמפעיל השמאל. יש באפשרות נציגי הימין להופיע יותר בערוצי תקשורת של הימין ובכך גם לחזק אותם.
4. הוצאה ״מחוץ לחוק״ של השיח האפולוגטי, המתגונן והקורבני של נבחרי ימין המגיבים לפרובוקציות מתוכננות היטב של תקשורת השמאל.
5. מסגור המציאות והשיח באופן עצמאי ושימוש בטרמינולוגיה עצמאית שמייצגת את סדר היום הלאומי-שמרני.
6. שינוי תודעת ה ״מאבק בין אחים״ שמחייב פשרות והסכמות אלא מאבק גורלי על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בין מפלגות פוסט ואנטי-ציוניות ובין מפלגות ציוניות. כך תופסים את זה נבחרי ונציגי השמאל בפוליטיקה, בתקשורת ובמוקדי השלטון האחרים. נציגי ונבחרי הימין חייבים להפנים את זה ולהפיק את הלקחים הנדרשים לפעולותיהם בכנסת והתקשורת.
7. קידום שיתוף פעולה בין המגזרים הגדולים של המחנה הלאומי בהפגנות ובפעילות פוליטית.
8. הנחלת התפיסה השמרנית-ימנית-מסורתית במסגרתם של אירועי תרבות, מסגרות חינוכיות, אומנות ואקדמיה.
9. חתירה לטובת הקמתו של מערך של הפעלה ושליטה בעמותות, בדומה לארגון שתי״ל של הקרן החדשה.

אלה רק חלק מקווי פעולה אפשריים שיעזרו לימין לבסס את עצמו מבחינה אידיאולוגית ומבחינת פרקטיקה של פעילות פוליטית בכנסת, בתקשורת, בכנסים וברחוב. ללא שינוי דרמטי בצורת החשיבה של הימין, לגבי האופן שבו צריך לנהל את המאבק הפוליטי מול השמאל, הימין נידון לכישלון גם אם ינצח בבחירות.

לחלקו הראשון של המאמר: לחצו כאן

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: