המאבק על המדינה היהודית יצא לדרך – פרק 3

במאמר הראשון סקרתי את השבר הגדול שהתרחש בתולדות הציונות בהקמת הממשלה "הישראלית-פלסטינית הראשונה" (כפי שהיטיב להגדיר אחמד טיבי), שהוקמה בתרגיל נוכלות שערורייתי, ועל כך שלראשונה בתולדות הציונות יש ממשלה, שבמרכזה גורמים פוסט ציוניים ואשר באופן מוצהר מעלה את הסולידריות אזרחית (הכוללת תומכים מוצהרים בקץ המדינה היהודית והדמוקרטית) מעל הסולידריות הלאומית ומעל הכלל של "כל ישראל ערבים זה לזה", שהיווה ומהווה את הבסיס לקיום הלאומי בכלל ולתנועה הציונית בפרט.

במאמר השני, תיארתי את המאבק הרעיוני, החברתי והתרבותי שמנהלות האליטות השולטות במוקדי הכוח הבלתי נבחרים כנגד הרוב היהודי ואשר מקדמות תפיסות פרוגרסיביות פוסט ציוניות.

גם אם נחלנו לא מעט אכזבות במאבקים שניהלנו בעבר, הרי שעצם המאבק השפיע רבות על התודעה הציבורית.
כעת, משהוקמה ממשלת 'בנט-שמאל-אנטי ציונים',  הרוב היהודי לאומי מסורתי הממודר ממוקדי הכוח, מוכרח לגבש תפיסת עולם ותוכנית פעולה, הן כדי לעורר השראה ותקווה בקרב תומכיו הרבים והן כדי להתכונן ליום שאחרי.

אל מול קואליציית ה"נשים את האידיאולוגיה בצד", שמייצגת אחדות ריקה בין אליטות שמאל מנותקות מהשורשים – ה"ניידים", (עפ"י ספרו המצוין של גדי טאוב – 'ניידים ונייחים') ואנשי ימין שמשלבים אופורטוניזם מהול במנטליות של כפיפות קומה, יש להניף דגל של אחדות הנאמנים לזהותם.

לעומת אחדות ישראלית-פלסטינית: אחדות ישראל. לעומת "ממשלת כל אזרחיה": מדינה יהודית.

למאמר הראשון בסדרה – לחצו כאן
למאמר השני בסדרה – לחצו כאן

האופוזיציה בכנסת הנוכחית מייצגת היום את הרוב היהודי הלאומי המסורתי, הגאה במורשתו בייחודיותו ובלאומיותו. רוב שאינו מרכין ראש כלפי מגמות פרוגרסיביות ושמושגים ריקים מתוכן כמו "ממלכתיות" אינם גורמים לו לוותר על זהותו.

בבסיס האלטרנטיבה היהודית צריכה לעמוד המחויבות לאתוס הבסיסי והמכונן של המפעל הציוני: מדינה יהודית בארץ ישראל.
מדינה שתכבד את המיעוטים הגרים בה, אולם דווקא מתוך המחויבות המוחלטת להיותה של המדינה – מדינת הלאום של העם היהודי.

האתגרים הגדולים של מדינת הלאום היהודית שאותם צריך להכניס למרכז השיח הם:

מימוש הריבונות בכל מרחבי ארצנו (במיוחד מול המיעוט העוין בחי בתוכנו: בגליל, בנגב, בערים המעורבות), מאבק אפקטיבי בהשתלטות העוינת על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, הגדרת מדיניות הגירה לישראל (הן מול הערבים ביהודה ושומרון, הן בנוגע למסתננים הבלתי חוקיים והן סגירת הפרצות הנדרשות בחוק השבות), חיזוק הכלכלה של מדינת ישראל ע"י שילוב נכון ומאוזן בין הלאומי לליברלי ונקודה חשובה הדורשת ריענון: השקעה אסטרטגית בעליה וקליטת יהודי התפוצות.

אולם, לשאיפות שאני מציע לקואליציית ה'מדינה היהודית' יש חסמים, שאם לא נשכיל לפרקם – לא ניתן יהיה להתקדם.

החסם הראשון והמכשול הגדול מכולם הוא רפורמה במערכת המשפט והשבת האיזונים והבלמים בין הרשויות. לא ניתן לממש ריבונות בארצנו אל מול פרעות המיעוט הערבי העוין, כשהשוטרים עדיין בפוסט טראומה מוועדת אור וממערכת המשפט. לא ניתן להיאבק בהשתלטות העוינת על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, כאשר היועמ"שים במנהל האזרחי חזקים יותר מהמפקדים ומנהלים אג'נדה עצמאית.

לא ניתן לשנות את מדיניות ההגירה על כל מרכיביה, כאשר מערכת משפטית פוסט ציונית מחזיקה בכוח לבלום החלטות של נבחרי ציבור וכן הלאה. לא ניתן לקבל החלטות ראויות, כאשר יועצים משפטיים מחזיקים בכוח לפטר הלכה למעשה שרים (וכעת מציע שר המשפטים סער שיוכלו לפטר גם את ראש הממשלה).

את מדינת הלאום היהודית נוכל להחזיר, רק אם נחזיר קודם כל את הריבונות לעם. רק אם נשיב את ישראל לשיטה הדמוקרטית הבסיסית, שבה העם שולט באמצעות נבחריו.

לעומת הוועדה שהקים סער, בנוגע ל'חוק יסוד החקיקה', אשר יהיה בה רוב מובהק לעמדות פוסט ציוניות ואשר יכהנו בה גורמים פוסט לאומיים מובהקים כמו פרופ' קרמניצר ונבות, יש להקים ועדה שתהיה מחויבת לשלטון העם ולרפורמה עמוקה במערכת המשפט.

לעומת הצעתו של גדעון סער והצטרפותו הסופית למשרתי "כנופיית שלטון החוק" עם ההצעה המטורפת לתת ליועמ"ש את הכוח לפטר ראש ממשלה בישראל, יש לפעול לצמצום הכוח של הפקידות הבלתי נבחרת ובכך לחדד את הפער העצום בין המאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, ל"ממשלת כל אזרחיה" שאינה יהודית ואינה דמוקרטית.

הוועדה תגבש עמדות בנוגע לדרך בחירת השופטים, זכות העמידה והיחסים בין הרשויות השונות.
בוועדה יכהנו מומחי משפט חוקתי, אשר מאמינים בשלטון העם באמצעות נבחריו, בניגוד לחברי הוועדה של סער, המאמינים בהיפך הגמור.

גם בנוגע לחסמים הנוספים: התקשורת המוטית והתערבות המדינות הזרות, שעליהן הרחבתי במאמר הקודם, יש לטפל בשום שכל וללא דיחוי. אלו הם תנאים הכרחיים, כדי שנהיה משוחררים למימוש הצבת החזון האלטרנטיבי המוסכם על הרוב היהודי.

בנוגע לאתגרים הגדולים של מדינת הלאום של העם היהודי, שציינתי לעיל, נכתב כבר לא מעט.
גם אני הקטן עסקתי בכך במהלך כהונתי בכנסת: עסקתי רבות בפעילות כנגד ההשתלטות העוינת על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, בקידום בהתיישבות בכל מרחבי ארצנו, בנושאי חופש הביטוי, בנושאי ההגירה ובפתיחת השוק והורדת חסמים רגולטוריים בכלכלה.

כעת, אצביע על שני נושאים מרכזיים אשר אינם זוכים לתשומת הלב הראויה: אסטרטגיית עליה ואסטרטגיית התיישבות.

אסטרטגיית עליה

יש להציב יעד שאפתני (אך אפשרי) של מיליון עולים יהודים בעשור הקרוב. אל מול הקואליציה שמנהלת מו"מ על איחוד משפחות ערביות עם עבאס, פריג' ומראנה, יש להניף את הדגל הציוני של עליית יהודים למדינת ישראל.

ראשית יש להכיר ב 2 שינויים מרכזיים שחלו ב 73 שנות קיום המדינה:

1. מדינת ישראל של היום היא מדינה מתקדמת ואטרקטיבית.

2. הרוב המוחץ של יהדות העולם גר היום במדינות מפותחות וגם אם אינו מרוצה מחייו שם, הוא יכול לעבור למדינות מפותחות אחרות. מכאן, שהעליה היום לישראל היא הרבה יותר עליה מתוך בחירה מאשר עליה מתוך בריחה.

נתונים נוספים אותם יש לקחת בחשבון:

גלי האנטישמיות במערב והמשברים הבריאותיים והכלכליים בעולם גורמים להרבה יותר יהודים לחשוב על עליה לארץ ישראל. ישנה עליה דרמטית במספר התיקים שנפתחים בארצות המערב. בצפון אמריקה לדוגמה, בשנת 2020 נפתחו 15,762 תיקי עליה שהם עליה של 179% (!) לעומת 2019. בצרפת נפתחו 6,957 תיקים בשנת 2020 שהם עליה של 118% (!) לעומת 2019.

המוטיבציה שלנו צריכה להיות ברורה:

1. מיליון עולים יהודים ישנו את המאזן הדמוגרפי בישראל ויבססו את הרוב היהודי.
2. מיליון עולים יהודים יועילו לביטחון ולכלכלה. במיוחד בתחומי הרפואה השונים וההי-טק הסובלים כעת ממחסור של עשרות אלפי עובדים.
3. ובנוגע לאחינו בתפוצות: עלייתם לארץ תציל אותם מאובדן זהות והתבוללות, תציל אותם ותועיל לנו.
4. פעילות אקטיבית למען עליה וקליטה, מבטאת ערבות הדדית לאומית.

לא עם וואליד טהא ולא עם איבטיסאם מראנה יש לנו שותפות גורל ושותפות ייעוד, אלא עם אחינו בתפוצות.

אסטרטגיית התיישבות

יש להציב יעדים ברורים של פיזור האוכלוסייה לכל אורכה ורוחבה של הארץ:

אל מול הפקרת הנגב בידי הממשלה הפוסט ציונית, יש להעלות תוכנית אסטרטגית לביסוס רוב יהודי בחבלי הארץ הפריפריאליים ולפיתוחם הכלכלי. מי שעסק בתוכנית פיתוח כלכלית הוא חה"כ ניר ברקת. ברקת זיהה שאם המגמה הנוכחית תימשך, ב 2048 נגיע למצב שבו אנחנו מתכנסים לגבולות החלוקה הלכה למעשה. שיטת פיתוח הפריפריה של ברקת נבנתה עפ"י המודלים של פרופ' מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד ובהנחייתו.

התוכנית מדברת על פיתוח מנועי צמיחה בפריפריה בהתאם לחוזקות של כל מקום ומקום: לדוגמה: תיירות ואגרו-טק בצפון, דסרט טק בדרום, תיירות תנ"כית ביהודה ושומרון ועוד.

ממשלת בנט-שמאל-אנטי ציונים, אינה מחויבת לא להלכה ולא למעשה לחזון הציוני. אל מול החזון האזרחי העלוב והמדולל של "עירייה גדולה", יש לנו את שעת הכושר להשיב את הלאומיות למרכז השיח ולהניף את דגל המדינה היהודית. בשלה העת לעשות כן.

למאמר הראשון בסדרה – לחצו כאן
למאמר השני בסדרה – לחצו כאן

אריאל קלנר הוא חבר כנסת לשעבר מטעם תנועת ׳הליכוד׳ ומייסד 'חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: