פרק מספר: שגעון ההמון – איך שיח הזהויות הורס את החברה

באמצעות הילוך אימים, אמצעי ענישה חברתיים ועזרתן המכרעת של חברות כגוגל ופייסבוק, החלה הזהותנות הרדיקלית לקבוע את המותר והאסור ברשות היחיד, ברשות הרבים ואף במדע. דאגלס מאריי מראה עד היכן הגיעו הדברים, מנתח את שורשיהם ומציע דרכי התגוננות


הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15


כל דור לפני דורנו עשה או התיר פעולות שנראות לנו מטמטמות מבחינה מוסרית. אז אלמלא יש לנו סיבה לחשוב שאנחנו שקולים, מוסריים או חכמים יותר משהיינו בעבר, סביר להניח שייתכנו דברים שאנו עושים בהווה – בעודנו מרגישים אולי מוסריים לעילא – שבני הדורות הבאים ישתאו מולם, ויגידו "מה לעזאזל הם חשבו לעצמם?". ראוי לתהות מה עלולות להיות נקודות העיוורון של דורנו. מה אנו עושים כיום שהדורות הבאים יתייחסו אליו בדרך דומה להתנשאותנו כיום על סוחרי העבדים או על הוויקטוריאנים שהעסיקו ילדים בתור מנקי ארובות?

 

לדוגמה, הביטו במקרה של נתן וֶרְהֵלְסְט, שמת בבלגיה בספטמבר 2013. נתן נולד ילדה: הוריה קראו לה ננסי. היא גדלה במשפחה שהיו בה שלושה בנים, וחיה תמיד בתחושה שהוריה העדיפו את שלושת אחיה על פניה. המשפחה הייתה מוזרה בהחלט, במובנים רבים. לאחר מותו של ורהלסט אמו התראיינה בתקשורת המקומית ואמרה, "כשראיתי את 'ננסי' לראשונה, חלומי התנפץ. היא הייתה מכוערת כל כך. הייתה לי לידה מדומיינת. מותה לא מטריד אותי. איני חשה צער, ספק או חרטה. מעולם לא נקשרנו זו לזו".

 

מסיבות שהאמירה הזו ואחרות כמותה ממחישות, ננסי חשה בילדותה שהוריה דוחים אותה, ובשלב כלשהו השתכנעה שחייה עשויים להשתפר אם תהיה גבר. ב-2009, בשנות השלושים המאוחרות של חייה, היא החלה לקבל טיפול הורמונלי. זמן קצר אחר כך עברה ניתוח לכריתת שדיה, ואז סדרת ניתוחים שנועדו לנסות ליצור פין. בסך הכול היא עברה שלושה ניתוחים נרחבים לשינוי מין בין 2009 ל-2012. בסופו של התהליך "נתן", כפי שנקרא אז, הגיב לתוצאות. "הייתי מוכן לחגוג את לידתי החדשה. אבל כאשר הבטתי במראה נתקפתי בחילה מעצמי. החזה החדש שלי לא תאם את ציפיותיי והפין המושתל הראה סימני דחייה". הניתוחים הותירו בגופו צלקות ניכרות, והוא היה בבירור אומלל עד מאוד בתוך גופו החדש. יש צילום של ורהלסט בתור "נתן" על חוף ים דל מבקרים בבלגיה. הוא ממצמץ באור השמש בעודו מביט במצלמה. על אף הקעקועים המכסים חלק מחזהו, הצלקות שהותיר ניתוח כריתת השדיים עדיין גלויות לעין. בצילום באירוע אחר הוא שוכב על מיטה, בחליפה ובנעליים, ומביט באי נוחות על גופו.

 

החיים שנתן קיווה להם לא התממשו, בבירור, והוא שקע במהרה בדיכאון. בספטמבר 2013, בגיל 44 – רק שנה לאחר ניתוח שינוי המין האחרון שעבר – ורהלסט הומת בהמתת חסד בחסות המדינה. במולדתו המתת חסד היא חוקית, והרשויות הרפואיות העוסקות בכך בבלגיה הסכימו שוורהלסט זכאי להמתת חסד בשל "סבל פסיכולוגי בלתי נסבל". שבוע לפני הסוף הוא ערך מסיבה קטנה לכמה חברים. דווח שהאורחים רקדו וצחקו והשיקו כוסות שמפניה בברכת "לחיים". שבוע לאחר מכן ורהלסט נסע לבית חולים אוניברסיטאי בבריסל והומת בזריקת רעל. "איני רוצה להיות מפלצת", אמר מיד לפני שמת.

 

לא קשה לדמיין דורות עתידיים קוראים בתדהמה סיפור כזה. "אז שירותי הבריאות הבלגיים ניסו להפוך אישה לגבר, נכשלו בכך ולאחר מכן הרגו אותה?". במיוחד הם יתקשו להבין שההמתה, כמו הניתוחים שקדמו לה, נעשתה לא ברוע לב או באכזריות, אלא ברוח של חסד.

 

כמובן, המקרה של ורהלסט יוצא דופן בדרכים רבות. אבל ראוי להתמקד בו דווקא משום שאנו מהרהרים מעט מדי בלקחים שאפשר ללמוד ממנו. מהו טרנס? מיהו טרנס? מה הופך מישהו לטרנס? האם אנחנו בטוחים בכך שהקטגוריה הזאת קיימת? ואם כן, האם אנו בטוחים שהניסיון להפוך מישהו פיזית מזכר לנקבה או להפך אפשרי תמיד? או שהוא אפילו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הקושייה שהטרנס מציב לנו?

מנתץ חומות של השתקה ופחד, דאגלס מאריי (צילום: יח"צ)

מכל הנושאים הנידונים בספר הזה ומכל השאלות המורכבות של תקופתנו, אין קיצונית יותר משאלת הטרנס בבלבול ובהנחות הכרוכים בה, ואין רעילה יותר מבחינת הדרישות המשתמעות ממנה. אין נושא אחר (ובוודאי נושא שנוגע לאנשים מעטים כל כך, באופן יחסי) שעלה אל הבמה במהירות רבה עד כדי כך שדפים שלמים בעיתונות מוקדשים להתפתחויות האחרונות הקשורות בו, ושיצר דרישה בלתי פוסקת לא רק לשינויי לשון בגללו אלא גם לפיתוח מדע שלם סביבו. הוויכוח בדבר זכויות ההומוסקסואלים התקדם מהר מדי בעיני אנשים מסוימים; ובכל זאת, נדרשו כמה עשורים כדי להתקדם מן ההכרה בקיומה של הומוסקסואליות ובכך שיש צורך בהתאמות מסוימות בגללה ועד שנישואים חד-מיניים הותרו בחוק.

 

לעומת זאת, ההתייחסות לנושא הטרנס הפכה לאמונת יסוד כמעט בזמן שיא. שרים שמרניים בממשלה הבריטית נאבקים כדי להקל על אנשים לשנות את תעודות הלידה שלהם ואת זהותם המינית כפי שהוכרזה בעת לידתם. רשות מקומית הוציאה הנחיות חינוך שטענו שכדי לאפשר לילדים טרנסג'נדרים לחוש מקובלים יותר, על המורים בבתי הספר היסודיים לומר לילדים שבני "כל המינים", כולל בנים, יכולים לקבל מחזור. ובארצות הברית נחקק במאי 2019 חוק פדרלי שמגדיר מחדש מין באופן שכולל "זהות מגדרית".

 

בכל מקום התחושה היא אחת. בטירוף ההמונים שאנו חווים כיום, הטרנס הפך למעין איל ניגוח – כאילו הוא הדבר האחרון הנדרש למיטוטה של חומה פטריארכלית אדירה כלשהי. קבוצת זכויות ההומוסקסואלים הבריטית סטונוול הוציאה גרסה חדשה של חולצת הטי הישנה שלה שתמכה בזכויות הגאים. היא מכריזה, "יש אנשים שהם טרנס. תתמודדו". אבל האם הם אכן טרנס? והאם עלינו להתמודד?

מה לא מוזר

יש לומר שראשיתה של תופעת הטרנס אינה מוזרה במיוחד. יש היום דברים רבים שהתלכדו תחת התווית הזאת. המילה טרנס, בעשורים האחרונים בלבד, שימשה לתאר מגוון אנשים, החל במי שמתלבשים לעיתים כמו בני המין השני ועד מי שעברו ניתוח שינוי מין מקיף. אחד מגורמי הבלבול המוקדמים בנושא הוא שהיבטים מסוימים של טרנס מוכרים הרבה יותר מאחרים.

 

לא זו בלבד שדו-משמעות מגדרית או נזילות מגדרית רווחות בדרכים מסוימות ברוב התרבויות, אלא שקשה לחשוב על תרבות בעולם שאינה כוללת ומאפשרת דו-משמעות מגדרית כלשהי. אין זו המצאה של המודרנה המאוחרת. כפי שראינו, אובידיוס כתב בסיפור טירסיאס על אדם שנע בין זהויות מיניות. בהודו קיימת קאסטת ההִיגְ'רָה – מעמד של אינטרסקסואלים ולובשי בגדי נשים – שקיומם ידוע ומקובל זה מאות שנים. בתאילנד, הקָתוֹאֵי ("ליידי בוי") הוא מעין גבר נשי שמקובל שאינו זכר או נקבה. באי סמואה קיימים הפָאָפָאפִינֵה, גברים שחיים כנשים ומתלבשים כמותן.

 

אפילו אזורי העולם העוינים ביותר כלפי הומוסקסואליות גברית אפשרו קטגוריה כלשהי של אנשים שממוקמים בין שני המינים, או שמשנים את זהותם המינית. באפגניסטן קיימת מסורת הבָּאצָ'ה פּוֹש, שמאפשרת להורים ללא יורש ממין זכר לבחור בת שתשמש בתור גבר. בשנות השישים המוקדמות, הרבה לפני המהפכה, האייתוללה חומייני פרסם פסק הלכה בדבר כשרותם של ניתוחים לשינוי מין. אכן, מאז מהפכת 1979 המדינה האיראנית הפכה בשל כך, באופן מטריד, למובילה בתחום ניתוחי ההתאמה המינית במרחב המוסלמי, במידה רבה משום שניתוח כזה הוא אחת הדרכים היחידות המאפשרות לאנשים שמתברר שהם הומוסקסואלים לחמוק מעונשים גרועים עוד יותר מניתוח בלתי רצוי.

 

אז המודעות לטשטוש כלשהו בין המינים קיימת בכל תרבות כמעט, ונעה בין טרנסווסטיות (אנשים שמתלבשים כבני המין האחר) ועד לטרנסקסואליות (אנשים שעוברים מגוון תהליכים כדי "להפוך" לבני המין האחר). יהיו אשר יהיו הגורמים האבולוציוניים לתופעות הללו, מגוון תרבויות הסתגלו לרעיון שאנשים מסוימים עשויים להיוולד בגוף מסוים אבל להשתוקק לחיות בגוף אחר.

 

אבל מי הם האנשים האלה, ומה הם קווי הגבול לא רק בינם ובין אנשים אחרים, אלא גם בתוך הקבוצה הזו, המוגדרת במעורפל? הנושא כולו נעשה מסעיר ומשלהב עד כדי כך שההתמודדות עמו דורשת גישה מעין משפטית, וגם היא לעולם לא תהיה מדויקת דיה לְרַצות את כולם. ובכל זאת, על ההתמודדות להתחיל היכנשהו. ואולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא הפרק היציב ביותר בדיון על תופעת הטרנס. משום שמרגע שקיימת הסכמה לגבי ההיבטים היציבים ביותר בדיון, אפשר לראות בבירור את ההיבטים היציבים פחות, שהמאבק בעניינם מר ביותר.

 

אינטרסקס

אם נשים את מבטחנו במדענים ולא באנשי מדעי החברה, ואם נסכים שקל יותר להתייחס למה שאנשים הם באמת מאשר למה שאנשים טוענים שהם, אזי ההיבט הבעייתי פחות מכול בדיון על תופעת הטרנס הוא שאלת האינטרסקס.

 

התמיינות מינית שונה, או אינטרסקס, היא התופעה הטבעית המוכרת למומחי רפואה זה מאות שנים, אבל לוטה בערפל מבחינת כל השאר. זוהי העובדה ששיעור זעום מבני האדם נולדים עם איברי מין דו-משמעיים, או שמתברר שיש להם תכונות ביולוגיות אחרות (למשל דגדגן גדול מהרגיל, או איבר מין זכרי קטן במיוחד) שמשתמע מהן שהם נמצאים היכנשהו בין שני המינים. לא כל התסמינים האלה מתבטאים כלפי חוץ. במקרים נדירים אנשים יכולים להפגין תכונות של המין האחד כלפי חוץ אבל להכיל גם עקבות נסתרים של איברי המין האחר. למשל, תסמונת צינור מולריאן מתמשך משמשת לתיאור אנשים שנולדו עם איברי מין זכריים אבל יש להם גם איברי רבייה נשיים, כמו חצוצרות ורחם.

 

רופאים מודעים לתופעה זה מאות שנים, והציבור היה מודע לה מעט, באופן שנטה להתמקד בחריגותה. קרקסים הציגו "נשים מזוקנות" כסטייה של הטבע, בשעה שהתייחסויות היסטוריות ל"הרמפרודיטים" הוכיחו שהייתה הכרה באנשים שחיים בין שני המינים ואינם טרנסווסטיטים. אף שהוסטה לשולי הדיון, תמיד הייתה מודעות כלשהי לכך שהביולוגיה יוצרת אתגרים מורכבים ולעיתים אכזריים.

 

אך אפילו היום קיימת הבנה מעטה בלבד באשר לתפוצתה של תופעת האינטרסקס. ההערכה היא שבאמריקה כיום, אחד מכל אלפיים ילדים נולד עם איברי מין בלתי ברורים, ואחד מ-300 יזדקק לפנות למומחה בתחום. כמובן, ככל שגוברת המודעות לתופעת האינטרסקס, כך מתגבר הוויכוח בשאלה מה לעשות במי שנולדים עם האתגר הנוסף הזה בחייהם. בחצי השני של המאה שעברה, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור פיתחה דגם תקני שרופאים יכולים לבחון לפיו ילד שמופנה אליהם, לשקול מהו המין הרווח בו יותר, או המין שיהיה קל יותר להתאים אליו את הילד, ואז לטפל בו בהתאם באמצעות ניתוחים והורמונים.

 

לאחר שהתגלו ליקויים רבים בטיפול, החלה להתפתח דרך חדשה לגשת לבעיה. בשלושים השנים האחרונות, הביו-אתיקנית האמריקנית פרופ' אליס דְרֶגֶר הייתה בין הדוברים הבולטים ביותר במאבק לקידום זכויות האינטרסקסואלים. אף שאינה אינטרסקסואלית בעצמה, היא הייתה אחת ממעט אנשים שטענו נגד מודל הניתוח המוקדם (שנעשה לרוב כדי לרַצות את ההורים), ובעד הרחבת ההבנה של התופעה בקרב הציבור ואנשי המקצוע.

 

היכרות מסוימת בוודאי תסייע למתמודדים עם האתגר הזה. בספרה על הנושא – אצבעו האמצעית של גלילאו – דרגר נזכרת במנתח בכיר שאמר לה בשלהי שנות התשעים שהיא פשוט לא מבינה את התנהלות העניינים. לפי טענתו, הוריהם של ילדים שנולדו עם איברי מין דו-משמעיים מצאו את עצמם מול בעיה שלא היו מסוגלים להתמודד איתה. "האם מתייפחת והאב שותה לשוכרה", הוא אמר לה. "אם את מניחה לילד עם איברי מין דו-משמעיים לגדול ללא ניתוח… הילד יתאבד בגיל ההתבגרות".

 

אבל מאז אמצע שנות התשעים והמצאת האינטרנט, כל זה השתנה. כפי שמציינת דרגר, קרה דבר מה ש"הרופאים הוויקטוריאניים לא היו מעלים בדמיונם: אנשים שנולדו עם חריגות מיניות מכל הסוגים החלו למצוא זה את זה, והחלו להתארגן כתנועת זכויות מבוססת זהות". תנועת האינטרסקסואלים האמריקנית נוסדה ב-1993 וקבוצות נוספות קמו בעקבותיה. הרומן רב המכר של ג'פרי יוג'ינידס מידלסקס, שיצא לאור ב-2002, משך תשומת לב רחבה יותר לקווי המתאר של הנושא. כמה יחידים אמיצים חשפו לציבור את עצמם ואת הסיפור שלהם. אבל שאלת ההתערבות הרפואית המתאימה ומועדה, והשאלה כיצד אמור להיראות הטיפול המיטבי, נותרו במחלוקת קשה.

 

בכל מקרה, הודות לפעילותן של קבוצות כמו תנועת האינטרסקסואלים התבררו כמה דברים. אחד הוא שאינטרסקסואלים קיימים ושאין להטיל עליהם את האחריות למצב שהוא לחלוטין מעבר לשליטתם. אפשר לחוש מידה רבה של אהדה והבנה לכל אדם שנולד אינטרסקסואלי. מה עוד צריכים אנשים לחוש כלפי אנשים כמותם שאתרע מזלם להיוולד עם קלפים שהם, בלשון המעטה, תת-אופטימליים? אם קיימת בעיית חוֹמרה ברורה בעולם, תופעת האינטרסקס היא בהחלט כזו.

 


הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15


 

לכל המאמרים של דאגלס מאריי – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.