המשימה עדיין לא תמה

תפיסת ארבעת המחבלים שברחו מכלא גלבוע אינה ניצחון ואינה הישג. במשחק המכור מראש – ישראל כבר הפסידה

המחבל זכריה זביידי לאחר מעצרו (צילום מסך)

שוו בנפשכם קבוצת ספורט קטנה, חבוטה אך עיקשת. אל מולה עומדת קבוצת פאר, נוצצת מלאת אנשי צוות ומומחים מהטובים בעולם. גם השחקנים שלה – מהטובים בעולם. המשוואה אמורה להיות ברורה וניצחון קבוצת הפאר צפוי להיות קל וללא בעיות מיוחדת. המשוואה מתחילה להשתנות כאשר צוללים לעומק הדברים ומגלים שקבוצת הפאר, מתוך חוסר נעימות וניסיון לקרב קהל ספורט שאינו נמצא בין אוהדיה, לוקחת על עצמה לעלות למגרש עם מיטב הציוד ומיטב השחקנים העומדים לרשותה – אך מבהירה מראש כי היא לא תממש את יתרונה.

 

לא זו אף זו, קבוצת הפאר נכנסת למגרש כשהיא מאפשר לקבוצה הקטנה והחבוטה לקבוע את הכללים של המשחק ולעיתים את חוקי הענף כולו.

בליגה הארוכה והדימיונית הזו, החל משחק חדש לפני כמה ימים, כשהמהלך הראשון קבע את התוצאה 6:0 לטובת הקבוצה הקטנה. אמש צמצמה קבוצת הפאר את התוצאה ל 6:2 וכמה שעות לאחר מכן, התוצאה כבר עמדה על 6:4. צמצום התוצאה הוא בהחלט ראוי ונאה, אך לא רק שהוא מתבקש – אין בו שמץ של ניצחון.

גם אם התוצאה תתאזן ותגיע לשיוויון 6 – קבוצת הפאר עדיין לא תנצח.

 

חוסר הכרעה

הבעיה הגדולה של ישראל נעוצה בעובדה שכיאה למערב כולו – היא משחקת לפי סט חוקים אחד, בזמן שהיריב משחק לפי חוקים אחרים לחלוטין. בדרך זו, לא ניתן להכריע את המשחק. לעולם.

מדיניות ארוכת שנים זו של ישראל, שוב – בדומה לרוב מדינות המערב המתקדמות, החלה בשנת 1995 ונמשכת עד לימים אלה. מאחורי תפיסה זו עומדת התובנה כי האיום העיקרי על ישראל אינו קיומי ומגיע, ברובו, מצידם של ארגוני טרור, אותם מגדירה ישראל כ'איום נסבל'. בהתאם לכך, עוצבה היכולת הטקטית של ישראל ולאורך השנים, חצבו המים בסלע עד שנשחק והפך דק, חלש ושביר.

 

בעוד ישראל משקיעה עשרות מילארדים בכלים ובנשק שמתיימר להרחיק את הלחימה ממנה, הלחימה פחות מתעניינת ברצונותיה של ישראל ואויביה מנצלים עד תום את מדיניות ההרתעה שנשחקה עם השנים והפכה למדיניות של הכלה. דהיינו, המצב דהיום הוא שישראל, אותה קבוצת פאר עתירת ידע, עוצמה ומשאבים, עושה כל שביכולתה על מנת לרצות את הקבוצה הקטנה והחבוטה, במקום פשוט לדרוס אותה.

 

מצב זה בדיוק הוא זה שהביא לבריחתם של ששת המחבלים מכלא גלבוע. עם תפיסתם של ארבעה מתוכם, התברר כי תוכניות הבריחה שלהם לא כללו מחשבה מעמיקה על מה שיקרה מחוץ לחומות הכלא, וזו נקודה שיש להתמקד בה. אותם שישה מחבלים, תכננו את הבריחה, אך ידעו שאין להם מה להפסיד. היה ויעלה בידם להגיע למקום מבטחים – יהיה זה נהדר מבחינתם. עם זאת, אם יתפסו – גם זה לא יהיה נורא מבחינתם.

 

בהתבססם על העבר, בשילוב רפיסות ושבירות הממשלה הנוכחית, הם ידעו שהתרחיש הגרוע ביותר מבחינתם הוא חזרה לכלא. אפס סיכון מבחינתם. חשש ממוות לא היה שם, וגם את שמץ הסיכון – הפטרונים שלהם בארגוני הטרור נטרלו על ידי העברת מסרים חד משמעיים שפגיעה באותם "לוחמי חופש" כהגדרת גדעון לוי ועופר כסיף, תוביל לתגובה חזקה מהצד הפלסטיני (שוב, זה שישראל יכולה וצריכה לדרוס בעת הצבת איום שכזה).

 

משנתפסו ארבעה מתוך השישה, חגיגות המשטרה ושאר הגורמים האמונים על תפיסתם הייתה צפויה. בימים הקרובים עוד נשמע על טובי המוחות, טובי שחקני המוחות והמשאבים הרבים שהושקעו מצד ישראל בתפיסתם של ארבעת המחבלים. על העובדה שכל המבצע המפואר הזה הוא תוצאה של כישלון מערכתי של אותם חוגגים וטופחי שכם – נשמע הרבה פחות.

 

האם זהו ניצחון?

מחלקת יחסי הציבור המפוארת של המשטרה והממשלה הנוכחית ינסו למסגר את תפיסת המחבלים כניצחון אדיר של ישראל על אותם בני עוולה. עם זאת, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. אותם מחבלים שברחו, יחזרו כעת לבתי ההבראה שאנחנו מכנים בתי כלא. תוך זמן קצר, הם יצאו מהבידוד אליו כנראה יכנסו, וכשהם ירצו לחזור לאגף המועדף עליהם – גם אז השב"ס יתקפל, בשם השקט והשלווה, כמובן. הכלה.

 

ערבי הבישול והאפייה המפורסמים יחזרו לשגרת חייהם, כך גם מתקני הכושר. חלקם אפילו ירכשו ידע והשכלה. הגישה לטלפון תחזור לעומת שהלכה, מעמדם – וזה הניצחון הגדול שלהם – יעלה וינסוק לגבהים חדשים. בתוך הכלא הם יתקבלו כגיבורים שהערימו על האויב הציוני, שממילא נחשב כבדיחה בין כתלי הכלא. מחוצה לו, ברחוב הפלסטיני, הם יקבלו כבוד של מלכים, עוד יותר מהמעמד הגבוה ממילא שהיה לכם כאסירים ביטחוניים.

 

השב"ס, כמו הממשלה הנוכחית, יודעים שלמרבית אזרחי ישראל אין שמץ של מושג מה קורה מאחורי חומות בתי ההבראה הישראליים. מסיבה זו, הם ימשיכו לשקר לציבור ולהיכנע לכנופיות הטרור שנופשות בתוך הכלא.

 

השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, שהוא עילוי יח"צני בפני עצמו, אמר היום כי "המשימה עדיין לא תמה" ואין לו מושג כמה שהוא צודק. בעוד הוא מתייחס לכך שיש עוד צמד מחבלים שעדיין לא נתפסו, המשימה האמיתית היא אחרת לחלוטין.

 

 

ישראל חייבת לשנות תפיסה ולחזור להיות דומיננטית. אסור לתת יד להמשך מצב בו האסירים שולטים בסוהרים, אסור לאפשר את המשך קיומם של בתי ההבראה. זה הזמן לזנוח את מדיניות ההכלה ולעבור למדינות של החלה. ישראל חייבת, פשוט חייבת להחיל את הריבונות שלה בתוך בתי הכלא. היא חייב לחזור ולשלוט בנעשה במגרש, ואסור לה לחפש את השקט התעשייתי שיופר בהתלקחות הבאה. ישראל חייבת לחזור לדרוס את היריב.

 

למאמרים נוספים של מעין סמון – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. מאמר נפלא ומדויק! אסור להתסנוור מדברי הרהב של הפוליטיקאים של הממשלה ושל המשטרה. חייב לשנות תפיסה ויפה שעה אחת קודם!

  2. מי שמחפש את קו פרשת המים שבו כוחות הביטחון עברו מהגנה על המדינה ואזרחיה לשמירה על עצמם ומעמדם כלומר לכסת״ח, ימצא אותו בערך ״ועדת אור״ בוויקיפדיה. האחריות היא על השופטים שהגדירו את המהומות כנסיון לפוגרום אבל ביקרו את השוטרים שהפעילו כוח כדי להגן על הישובים היהודים. התוצאה היא אנשים שעובדים כדי להגן על המשכורת, הקידום והפנסיה שלהם בסביבה שמצפה מהם להמנע בכל מחיר מעימות עם פורעים ורוצחים ערבים.

  3. זו התממות, כל עוד אין שימוש מאסיבי בעונש מוות כלפי מאות המחבלים הראויים לו, ואין מנגנון של עבודת פרך – בסגנון הגולאגים בברית המועצות, ברור שלא ניתן להעניש באופן חמור אסירים.

  4. ישראל שצריכה 'לדרוס את האוייב' קיימת בדימיון בלבד. הרוב הגדול של עמנו הדווי במולדתו – שלא לדבר על יהודי ארה"ב וכד' – רוצה שקט, ומעדיף הכלה של הטרוריסטים הערבים החיים ותומכיהם והכלה של המתים היהודיים – כל עוד האחרונים נמצאים בסדר גודל 'נסבל' – על יציאה לדריסת האוייב. היוצא מן הכלל בדור האחרון היה מבצע 'חומת מגן' שאליו יצאה ישראל כשהגיע דם עד נפש וכל יום נרצחו עשרות יהודים בפיגועי טרור. אבל מאז אנחנו מכילים כל הזמן, בלי קשר למי מרכיב את הממשלה, בין אם זאת 'קדימה', הליכוד או הממששת הנוכחית עם הסמאל הקיצוני האנטישמי והערבים מהזן של 'האחים המוסלמים' תומכי הטרור. כל עוד מפלס הדם היהודי השפוך לא יעלה לרמה בלתי-נסבלת כמו ב-2001-2002, הרוב היהודי הגדול יכיל את ה'הכלה'.

    1. לא רק שאנו מכילים. אנו אקטיבית מרדימים את עצמנו! אם זו הטרמינולוגיה הזהירה של הבכירים השונים (לדןגמה מחיקת המילה ׳אויב׳), אם זו סתימת הפיות והעלמת העין ממה שלא נוח ואם זו מערכת כיפת ברזל שמשקיעה מיליונים בלדאוג שכמה שפחות ישראלים ירגישו שיש מולם התקפות.
      במקרים רבים מדי, מנהיגינו במערכות השונות(פוליטיקה, משפט, תקשורת, אקדמיה ובטחון)-ממש פועלים כנגדנו.

  5. לא רק שידברו פחות על הכשלון(ועל 2 המחבלים שהתחמקו)-גם ידאגו לסיים את זה עם ועדה שכמו תמיד תמליץ על השיטה של עריפת ראש שעיר לעזאזל(לא מישהו בכיר מדי כמו השר בר-לב חו״ח) במקום שינוי עומק.

  6. בריחה מהכלא זה חלק מהעניין.
    אין כלא שלא ברחו ממנו..
    הכדור הוא עגול וכל יום יכולה להיות בריחה.
    הבעיה זה העולב והפרימיטיביות שהתגלו. ממש לא קבוצת צמרת

  7. ישראל חייבת לחזור לדרוס את היריב? הלו!! תתעורר!! יש כאן ממשלת שמאל קיצונית שעוד שנייה מחזירה את הסכמי אוסלו. איזה לדרוס? הדבר היחיד שידרסו כאן תיכף זה חיילים ואזרחים. אני אומר שוב- עדיף עו"ד טוב מקברן טוב. אני קורה לכל לוחם קודם כל לירות!!!! לירות ולהרוג, זו לא בושה לחסל את האויב. חבל שהמאמר היפה נופל על אזניים ערלות.

  8. הנוכל והנוכלת, אשר שיקרו את בוחריהם וגנבו את הקולות שלהם אמרו על רע"מ: "הוא תנועת אחות של חמאס".

    לפיכך, המשימה היחידה שצמד הנוכלים מתכנן, זהו שיתוף פעולה עם החמאס.

    זו הסיבה, מדוע זו חייבת להיות הקדנציה האחרונה של צמד השקרנים וספיחיהם במפלגתם. אין מקום בכנסת ישראל, למי בעצמו אומר, שמעשיו (!!!) הם שיתוף פעולה על רוצחי ישראלים. זו הסיבה מדוע, בנט, סער, אלקין, שקד, אורבך, קארה, סילמן, פינטו, כלפון, כהנא, שאשא-ביטון, השכל, בגין, יצחק-הלוי, שיר, האוזר והנדל – כל כנסת הבאה, אתם תראו רק מבחוץ.