לזכור את ז'בוטינסקי ולנצח

יום הולדתו של זאב ז'בוטינסקי הוא זמן מצוין להיזכר במורשתו המפוארת ולנסות להבין מתי ואיך הפסיקה מדינת ישראל ללכת בדרכו של אחד מהוגיה הגדולים ביותר

לקיים את מורשתו, זאב ז'בוטינסקי (צילום: לע"מ)

היום, י"ב בחשוון – 141 שנה להולדתו של זאב ז'בוטינסקי. ובעוד 4 שנים אנו נציין 100 שנה להקמת התנועה הרוויזיוניסטית. הזדמנות מצוינת לבדוק את עצמנו האם אנחנו זוכרים את מורשתו באמת, ומיישמים אותה? מעבר ללתת שמו לעוד רחוב. או שהיום הרוויזיוניזם יכול לעניין רק כמה חובבי היסטוריה משועממים?

מי שצריך לשאול את השאלה הזו – זה המחנה הלאומי והציוני. ששנים נמצא במשבר אידיאולוגי מול המתקפה הפוסט-ציונית, אך עדיין לא מעז לפנות למקורות של עצמו. למרות שדווקא לנו, בניגוד לפוסט-ציוניים, יש חזון לאומי – ומתווה הדרך להשגתו. בואו נזכר – ואולי נמצא תשובות לשאלה, שמאוד רלוונטית בחודשים האחרונים: "מה לא עובד, ומה צריך לשנות?"

המונח "רוויזיה" משמעותו "בדיקה מחדש, עדכון, תיקון". ז'בוטינסקי קרא לבצע את הרוויזיה למטרות ולדרכי הפעולה של התנועה הציונית לאחר שמיד לאחר תחילתו של המנדט התברר שהבריטים בוגדים בהצהרת בלפור. ובפועל מסכלים את הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל.

הוא כתב: "כל מובנו של הרוויזיוניזם … הרי הוא בעצם בכך, שבמקום להיכנע למהלך החיים העיוור, מכריחים אנחנו את החיים ללכת בכיוון המתאים".

מהרגע הראשון התנהל הוויכוח בתוך התנועה הציונית בין אלה שדגלו בגישה הגלותית של הסתגלות לתנאיי הסביבה לבין מי שהאמין שרק בכוח ובעוז רוח ניתן להגן על הכבוד הלאומי ולשמור על הנכסים הלאומיים – ארץ ישראל ומורשת ישראל.

בכל צעד בחייו – עוד מהתנגדותו לתכנית אוגנדה במסגרת "ציוני ציון", דרך הרעיון של "הציונות הסינטטית", והקמת הגדודים העבריים, ועד לרוויזיוניזם וייסודה של תנועת בית"ר – הוביל ז'בוטינסקי את הגישה של האקטיביזם הלאומי. שמטרתו – לקיחת גורל האומה בידינו והגנה תקיפה על האינטרסים הלאומיים, בראייה לתווך ארוך.

באופן משונה, מי שיישם במידה רבה את משנתו של ז'בוטינסקי היה דווקא יריבו הכי מר – דוד בן-גוריון. עם כל הטעויות שלו, כולל "הסזון" ואלטלנה, שאנחנו לא שוכחים. אבל אנחנו יודעים היטב שכיום דעותיו הרבות של בן-גוריון היו מקוטלגות ע"י התקשורת הישראלית בתור "ימניות קיצוניות"… כי אנחנו, המחנה הלאומי, אפשרנו לתקשורת, ביחד עם אנשי האקדמיה והפקידות הבכירה לחבור יחד לכוח האנטי-לאומי ואנטי-ציוני ששולט שכופה את עצמו על החברה הישראלית. ומלפני כמה חודשים – על הממשלה ובכנסת.

הימין הלאומי חייב להתחיל את דרכו בחזרה להובלת העם והמדינה מ"רוויזיוניזם" של עצמו.

רשימת מטלות מיידית

–        לנתח את השגיאות – הרבות – שעשינו. ובמיוחד בכל הנוגע למחדל חוסר המשילות המפורסם של הימין. שבגללו הריבונות עברה מידי הריבון – העם – אל "המשולש הקדוש" של הפקידות, האקדמיה והתקשורת. שכופים את האג'נדה האנטי-ציונית שלהם על עם ישראל,  ופוגעים בשלמות ארץ-ישראל;

–        להיזכר בערכים הלאומיים ולנסח אידיאולוגיה לאומית ברורה וחדה. למשל, להיזכר בעקרון הלאומי של 'חד-נס' של ז'בוטינסקי, וליישם את הליברליות האמיתית שלו במקום "הליברליזם" הפרוגרסיבי האלים של השמאל הפוסט-ציוני;

–        להגדיר יעדים לאומיים ברורים לתווך ארוך – הצבת "קיר ברזל" ציוני מול האלימות הערבית, רפורמה ציונית בחינוך שמזמן הפך לשטיפת מוח אידיאולוגית לצד עידוד והבינוניות, המשך פיתוח ההתיישבות והבאת עלייה. בכל דבר שמחזק את הזהות הלאומית ואת הקשר של עם ישראל עם ארצו.

ולגלות עד כמה הציבור צמא לכל הנ"ל ומשבע לשמוע בשורה ציונית מעשית. ועד כמה מורשתו של זאב ז'בוטינסקי מצד אחד לא ממומשת בפעילות של המחנה הלאומי, ומצד שני עד כמה היא רלוונטית ומספקת תשובות ופתרונות למשבר שלנו כיום.

למי שחושב שזה מסובך וקשה, נזכיר שז'בוטינסקי פעם אמר: "קשה – זאת אומרת אפשר!" ולו היה באמת קשה. בזמנו ניצב מולו גם יריב ציוני עם אידיאולוגיה ברורה, וגם המנדט הבריטי עם כל עוצמתו. מולנו, לעומת זאת, יש כיום רק מיעוט אנטי-ציוני קולני – אך קטן וחלש. אם אנחנו רוצים לחגוג – ובגדול – את ניצחונה של התנועה רוויזיוניסטית 100 שנה לאחר הקמתה, עלינו לעשות זאת בעודנו בשלטון, ומובילים את מדינת ישראל להגשמת חזונו של ז'בוטינסקי. על מלא.

תל חי!

 

מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס״ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בבריה״מ.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. "כל מובנו של הרוויזיוניזם … הרי הוא בעצם בכך, שבמקום להיכנע למהלך החיים העיוור, מכריחים אנחנו את החיים ללכת בכיוון המתאים"-באופן אירוני זה מזכיר חלק מהמפה הפוליטית שמסרבים להודות בכך שאין פרטנר פלשתינאי ולהכריח על המציאות שיוויון המתעלם מההבדלים וההישגיות.

    1. זה כי כיום, בניגוד לתקופת ז׳בוטינסקי, הימין הוא המחזיק בגישה ליברלית הפתוחה לכל האפשרויות ואילו השמאל מחזיק בגישה שמרנית ומקובעת.

  2. מאמר מעודד. למצוא חשיבה לאומית בריאה ואמיצה מול גלי השמאח. משמח את הלב לקרוא את הדברים הבהירים של תורת ז׳בוטינסקי.
    המאמר מזכיר את הגישה הגלותית של הסתגלות למעמד הנמוך וקבלת הרדיפות, ולעמתה הדרך של ז׳בוטינסקי לפעול בעוז רוח.
    הספרדים שלא סבלו את ההשפלות והרדיפו של הנוצרים במזרח ארופה, נטו יותר לגאוה לאומית ועז רוח. בקונגרס הציוני הראשון לאחר הקמת התנועה הרביזיוניסטית היה לה רק נציג אחד. נדרשו ארבעה צירים לפחות לקבל רשות הדבור לנאום בקונגרס. תנועעת המזרחי ונציגי הספרדים ויתרו על זכותם ונתנו לז׳בוטינסקי לנאום במקום חלקם.
    הגישה הלאומית של עוז רוח מסבירה את ההזדהות של הצבור הספרדי מזרחי עם נתניהו והלכוד. נתניהו אחרי שישוב לשלטון לא יחזור על השגיאות של ותורים לשלטון הישן בעל האשליה של פיוס האויב להשיג שלום בדרך האסונות של אוסלו ושל מסירת רצועת עזה לשלטון נחמאס.

    1. לצערנו, גם כשנתניהו יחזור לשלטון הוא יאלץ להתמודד עם ידיים קשורות בידי הסכם קואליציוני סחטני, מערכת משפט מוטה ותשקורת.

  3. עם כל הכבוד, צריך לשפר את העברית. יש הרבה שגיאות כתיב במאמר.