לאופולדו לופס: "מטרתי בחיים להילחם על החירות בוונצואלה"

כמו אנשים רבים החיים באמריקה הלטינית או בכלל, לאופולדו לופס נהג להשתתף באספות משפחתיות בימי ראשון. באחת מהן הוא שמע מקרוביו המבוגרים סיפור אודות סבא-רבא שלו, אודרו לופס. אותו לופס היה מתנגד נחוש לרודן ונצואלה חואן ויסנטה גומז, ושילם על כך בעונשי מאסר וחיי גלות.

וכך עשה גם נינו שלושה דורות לאחר מכן. לאופולדו לופס הוא אחד ממנהיגי האופוזיציה לדיקטטורה הנוכחית בוונצואלה, זו שנוסדה בידי הוגו צ'אבס וכעת עומד בראשה יורשו ניקולס מאדורו. כאשר לופס השתתף לאחרונה בכינוס 'פורום החירות' במיאמי, אזרחי ונצואלה החיים שם בגלות קיבלו אותו בתשואות רמות. ואפשר להבין אותם. לופס הוא אדם נאה ורהוט, אך גם אמיץ בצורה יוצאת דופן.

לאחר שסיפר על ההיסטוריה המשפחתית הרחוקה, לאופולדו תיאר בפניי אירוע שהתרחש ביום האתמול. "מישהו שאל אותי 'האם אתה חושב שהיה שווה להיות בכלא כל השנים האלה, הרחק מן האישה והילדים?'. לקח לי קצת זמן לענות, ואז אמרתי 'כן, אני חושב שזה היה שווה'". ומדוע? "מכיוון שלמרות שחוויתי קשיים עצומים, ומשפחתי סבלה אף יותר, לילדים שלי יש כעת משהו להעריך: תחושת מטרה ורצון להיאבק למען רעיון. אני לא יכול לחשוב על ירושה טובה מזו".

האושר כולל יותר מחיוכים ובילויים, הוא מספר. "בסופו של דבר, מהות האושר היא תחושת מטרה, והילדים שלי עברו חוויה שתהפוך אותם לאנשים שמחים וטובים יותר".

לאופולדו לופס נולד בשנת 1971 לאחת המשפחות הידועות בוונצואלה. משפחתו הייתה מעורבת מזה דורות בפוליטיקה, כמו גם בעסקי הרפואה, ההנדסה וההוצאה לאור. למעשה, לופס הוא אחד מהצאצאים הישירים היחידים של סימון בוליבר עצמו, אחד מהחשובים שבמשחררי אמריקה מהכיבוש הספרדי.

לופס זכה בצעירותו להתחנך בארה"ב. הוא למד בבית ספר פרטי בניו-ג'רזי, המשיך למכללה באוהיו וסיים עם תואר במדיניות ציבורית מאוניברסיטת הרווארד. "האם הייתה לך ברירה?" אני שואל אותו. "האם בשל הרקע המשפחתי היית חייב להיכנס לחיים הציבוריים, או שהיית יכול לעסוק בכל דבר אחר?". הוא מחייך ונזכר בראיונות עבודה שעבר לאחר סיום הלימודים, אז קיבל הצעות מחברות ייעוץ והשקעה גדולות באטלנטה וניו-יורק. הוא לא רצה בהכרח לעסוק בתחומים האלה אבל שמח שניתנה לו האפשרות לבחור.

והוא בחר לשוב הביתה לוונצואלה, שם הפך במהרה לראש עיר במחוז קראקס, בגיל 27 בלבד. היו אלה "שנים סופר מאושרות", הוא מספר על שתי הכהונות שלו בתפקיד. עדיין רווק, לופס השקיע עצמו בעבודה, הוביל רפורמות שונות וחש גאווה גדולה. הוא רצה להתמודד על ראשות העיר קראקס כולה, ואפילו הוביל בסקרים, אך הממשלה מנעה ממנו להמשיך.

לופס החליט להגיש תביעה בבית הדין האינטר-אמריקני לזכויות אדם שבסיסו בקוסטה ריקה. הוא ניצח במשפט, אך ממשלתו של הוגו צ'אבס פשוט התעלמה מפסק הדין. "הייתי חייב להמציא את עצמי מחדש", הוא אומר, כפי שנאלץ לעשות בהמשך פעמים רבות. ב-2009 הוא הקים תנועה פוליטית-דמוקרטית בשם 'Voluntad Popular' ("רצון העם"). מי שעבד לצידו אז היה חואן גואידו, שכיום משמש כמנהיג האופוזיציה ונחשב בידי רבים לנשיא הלגיטימי של ונצואלה.

ב-2014 לופס היה ממובילי מחאת הענק נגד הממשלה, וזו מצדה הייתה נחושה להיפטר ממנו. הוא עמד בפני ברירה: להימלט מהמדינה או ללכת לכלא. הוא בחר באפשרות השנייה. לאחר משפט ראווה טיפוסי, לופס נידון ל-14 שנות מאסר בכלא הצבאי הנודע לשמצה של ראמו ורדה.

כיצד הוא שמר על כשירות פיזית ומנטלית? לופס מספר שהוא קרא הרבה, בעיקר ספרי זיכרונות של אסירים פוליטיים שונים מרחבי העולם. כולם דיברו בקול אחד וברור: עליך לפתח שגרה בכלא ולשמור אותה בקנאות מוחלטת. לופס הפנים ומדי יום, כל יום, עשה שלושה דברים. אם בעבר הגדיר את עצמו כ"קתולי מבחינה טכנית", בכלא הוא החל להתפלל. "למדתי לעשות זאת מנקודת מבט אחרת": לעומק, במודע ובהתמדה. הוא היה אסיר תודה על הכל, ובמיוחד על דברים קטנים כמו הזדמנות לשמוע ציפור שרה. הוא אפילו הודה לאל עבור הניסיון הקשה של להיות אסיר פוליטי. הוא הבין שהחוויה תהפוך אותו לאדם טוב יותר.

והיה גם המאמץ לשמור על "כשירות אינטלקטואלית". הוא קרא כל מה שהצליח להשיג, כאשר הורשה לעשות זאת. באחת התקופות הרשו לו להחזיק בספר אחד בלבד – התנ"ך – והוא קרא אותו מבראשית ועד לדברי הימים. הוא גם למד לצייר ולנגן בגיטרה קטנה המכונה קוואטרו, לפני שהסוהרים החרימו אותה. כדי לשמור על הגוף הוא הקפיד להתאמן ככל האפשר.

לופס בילה שלוש וחצי שנים בראמו ורדה. במשך כמעט מחצית מהזמן הוא היה נתון בבידוד מוחלט. כיצד הסוהרים התייחסו אליו? בתחילה לפחות הוא זכה ליחס טוב. הסוהרים חיבבו אותו וזה קל מאוד. פעמים רבות הם פנו אליו לעצות שונות. אבל הכל השתנה לאחר שלופס פתח בשביתת רעב אשר נמשכה 28 ימים. שישה אנשים הוקצו לשמור עליו בכל שעות היממה ובהדרגה הפכו למרוחקים יותר ויותר. מדוע זה קרה? אחד מהם לבסוף נשבר והסביר: לבית הסוהר הגיעו יועצים מיוחדים מקובה כדי להכשיר את השומרים, והדגישו כי אסור להם ליצור שם קשר עם האסירים, במטרה לשבור אותם ולגרום להם לאבד צלם אנוש.

"זה היה קשה", הוא מספר, "משום שלמרות שהייתי בבידוד, לפחות השומרים אמרו לי מדי פעם בוקר טוב". אחרי שקיבלו את ההוראות המיוחדות מקובה, "כל המצב הפך למריר". אך הוא עדיין הצליח לנצח את המרירות, והתפלל אפילו עוד יותר. "תמיד הייתי מודע לכך שהאויבת הגדולה ביותר שלי היא הטינה, ונאבקתי כדי להסיר אותה מליבי. אני יוכל לומר לך בכנות שאני לא חש שנאה נגד האנשים ששמו אותי בכלא". דווקא כדי להשיג חופש ודמוקרטיה עבור ונצואלה, הוא אומר, "אנו חייבים שהלב שלנו יהיה במקום הנכון".

אך אין משמעות הדבר שלאופולדו לופס אינו לוחם. רחוק מכך. "אני מתאמן כל יום באגרוף, ועומד לערוך קרב חובבים ראשון בחודש נובמבר. אני לוחם בכל מובן, אך זה שונה מאשר להיות סתם זועם. אני לא אדם כועס, אין בי כל טינה".

בקיץ 2017 לופס הועבר למעצר בית. סוכני משטרה הקיפו אותו כל העת. ארבע פעמים בכל יום הוא נדרש להצטלם עם עיתון המראה את התאריך. ואז הגיע גל המחאה העממי של 2019. חיילים אוהדים שיחררו את לופס מביתו, והוא אפילו הסתובב ברחובות עיר הבירה במשך כמה שעות והופיע לצד חואן גויאדו בעצרת המונים. אך במהרה התברר שעליו למצוא מקלט, וכך הוא עשה בשגרירות הספרדית בין כתליה העביר עוד 18 חודשים. באוקטובר של השנה שעברה לופס נמלט מהמדינה כליל.

פרטי הבריחה הנועזת יכולים למלא מאמר או אפילו סרט שלם. נספר כאן רק שההשארה למבצע הגיעה מן הסרט 'ארגו' שתיאר את חילוץ בני הערובה האמריקנים מהשגרירות בטהרן בראשית שנות השמונים. לופס התחפש לחשמלאי ולאחר שחמק בעורמה מהשומרים הצליח לחצות את הנהר המפריד בין ונצואלה לקולומביה. משם הוא הוטס לבוגוטה, לארה"ב ולבסוף לספרד בה הוא חי בגלות עד היום.

משם הוא גם מנסה לאחד את הרוח של אנשי ונצואלה, אלה שעוד חיים במדינה והרבים האחרים שנמלטו ממנה כמוהו. הוא גם מצפה לסולידריות חברתית משאר העולם החופשי. רודנים בדרך כלל טובים מאוד ביצירת בריתות אחד עם השני, ולופס מביא כדוגמה לכך את ממשלות רוסיה, קובה וטורקיה. אלא שמנהיגים דמוקרטים נוטים להיות בדלנים ומתגוננים.

"כאן בארה"ב משתמשים כל הזמן במילים כמו חופש ודמוקרטיה", הוא אומר לי. "אבל עבור אנשים כמונו בוונצואלה לא מדובר במושגים מופשטים. מדובר במילים בעלות משמעות רבה". הוא היה רוצה לספר לאמריקנים כי "יש להם אחריות רבה להעניק משמעות אמיתית למילים האלה. ארה"ב ממשיכה להיות, אם תרצה בכך ואם לאו, מגדלור של תקווה וחירות לעולם כולו". הוא ממשיך וטוען בתוקף כי אם האמריקנים יפנו את גבם למאבקי החירות והדמוקרטיה ברחבי העולם, הם עצמם עשויים לאבד את הדברים האלה בביתם. הגנה על חירות ודמוקרטיה היא למעשה הגנה עצמית.

במשך שנים ארוכות לופס נודע בסלוגן שטבע: "מי שמתעייף מפסיד". אני שואל אותו: "האם אתה עייף?", והוא עונה בפשטות "לא, אני לא". "חוויתי רגעים של קושי רב אבל יש לי מחויבות ואני לא יכול להרשות לעצמי להתעייף. אני נושא באחריות להמשיך ולמרבה המזל בורכתי בתחושת מטרה".

ונצואלה מולדתו, כך הוא מספר, אינה רק נמצאת תחת רודנות אלא גם סובלת מעוני ורעב קשה. אנשים ממש גוועים מרעב. כיום זו המדינה הענייה ביותר ביבשת אמריקה, אפילו יותר ממדינות כמו האיטי שסבלו באכזריות במשך דורות. "אנשים מוצאים תחושת מטרה בדרכים שונות", אומר לופס, "ואני מודה לאל שהעניק לי אחת כזו בחיי: להילחם עבור חירותה של ארצי".

מאמר זה מאת ג'יי נורדלינגר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: