הפנינים שמפיק כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה הן רבות, אך הדס אופיר מכוונת זרקור על אמירותיו של מני מזוז ומציגה עולמות נפרדים – האמת והאמת של מזוז
השופט והיועמ״ש לשעבר מני מזוז סיפק אמש חומר מעניין לדיון בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כפי שהובא בכתבתו של כתב המשפט של ערוץ 20 אברהם בלוך. השופט בדימוס מזוז התייחס בראיון למספר נושאים חשובים: פסקת ההתגברות, הפסקת כהונה של ראש ממשלה מכהן בגין כתב אישום שתלוי כנגדו, פיצול תפקיד היועמ״ש, גבולות הגזרה המטושטשים של הרשות השופטת למול האחרות והאמון הציבורי הירוד במערכת המשפט.
בהאזנה ראשונית לדברים תהיתי האם הפך כושי עורו ונמר חברבורותיו, היות שחלק מאמירותיו של מזוז היו יכולות להיתפס כשינוי הלך רוח ודבקות בגישה השמרנית, דבר שלרגע בלבל גם אותי. אולם האזנה מוקפדת לדבריו של מזוז מעידה כי הים הוא אותו ים והשופטים הם אותם שופטים. למרות אורכה הקצר של הכתבה, היא מספקת שלל פנינים שמצאתי, יחד עם חברי לפורום הלל בליכוד, צורך לטפל בהם. במאמר זה אגע בעיקרי הנקודות שהתייחס אליהן מזוז בהופעתו בכנס.
ראשית, מזוז טוען כי פיצול תפקיד היועמ״ש יוביל לנזקים רבים, והבולט שבהם הוא ״פוליטיזציה של התפקיד״, דבר שהוא מציין כשלילי. אולם, פוליטיזציה של התפקיד הוא הפתרון – לא הבעיה. כשם ששר או ראש ממשלה זוכים למנות את מנכ״ל משרדם, את יועציהם ואת אנשי פמלייתם – בדיוק באותו האופן יש למנות יועץ משפטי (שהרי הוא יועץ) לממשלה. כך ישמר עקרון ייצוג העם גם במינוי הדרג המקצועי, שימונה ע״י נבחר ציבור, וגם היועמ״ש יוכל לעסוק במלאכת הייעוץ ולייצג את האינטרסים של הממשלה המכהנת, ולא את האינטרסים של מערכת התביעה, ולשמש כתליין המשחר לטרף.
שנית, מזוז מתייחס להצעת החוק האיראני של שר המשפטים גדעון סער לפסול ח״כ שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה שעונשה מעל שלוש שנות מאסר לכהן ולהתמודד לראשות הממשלה. מזוז טוען, ובצדק, כי ישנה ״בעייתיות״ בכך שהדרג המקצועי והבלתי נבחר יביא לתוצאה זו. מזוז מציע כי על מנת לטפל בלקונה זו יש להחיות את רעיון חבר המושבעים. אני מודה שלמשמע הדברים הופתעתי לחיוב, אולם הסייפא של דברי מזוז הוכיחה כי השמחה הייתה מוקדמת מדי: מזוז מבקש לבצע הליך שימוע לראש ממשלה מכהן שתלוי כנגדו כתב אישום בפני הרכב שופטים ולא בפני גורמי התביעה, כנהוג היום.
אולם הרכב השופטים יבחר על ידי הדרג המקצועי – והלא פוליטי, לפי שיטתו של מזוז – והרי שחזרנו לבעיה שמזוז הצביע עליה מלכתחילה. כמו כן, כחלק מהגישה המשפטית-שמרנית בפורום הלל, אנחנו סבורים שעל מנת להישמר באמת מביצוע הפיכה שלטונית באמצעות שימוש לרעה בכוחה של המערכת המשפטית, של גורמי התביעה ושל הדרג הפקידותי – ראש ממשלה יכהן או יתמודד על תפקידו עד לגזר דין חלוט, ועד אז – יש לאפשר לעם, שמכיר ומעורה בפרטים, לומר את דברו באופן דמוקרטי והגון.
מתוך הבנה כי האמון הציבורי במערכת המשפט נמצא בשפל חסר תקדים, מזוז טוען כי על בג״צ להפעיל שיקול דעת רחב יותר בעודו מחליט באילו סוגיות הוא בוחר להתערב ועד לאיזו רמה. כדי לתת תוקף לאמירה זו מזוז מעיד על עצמו כי הוא איננו חובב אקטיביזם שיפוטי ״משמעותי״. אולם המילה ״משמעותי״ בהקשר זה היא מיותרת. אקטיביזם שיפוטי נובע מהסברה השגויה שלערכאה המשפטית ישנה בלעדיות על דרך האמת והצדק ועל כן עליה להיות אומרת המילה האחרונה בסוגיות ליבה של החברה. מן הטעם הזה אין מקום להבחנה המלאכותית בין אקטיביזם שיפוטי ״משמעותי״ לכזה שהוא ״לא משמעותי״.
כל התערבות של בית הדין הגבוה לצדק בביטול (או כינון) חוקים, בהחלטות הנוגעות להתנהלות הכנסת או בפרשנות מופרכת שנותנת משמעות אחרת לחלוטין מכוונת המחוקק – היא בגדר אקטיביזם שיפוטי שהוא פסול מכל כלל ועיקר במדינה המבקשת להתקרא דמוקרטית. ובכלל, היכן עובר הגבול של מזוז מבחינת אקטיביזם שיפוטי ״משמעותי״? האם ההחלטה (השערורייתית) של בג״צ שחייבה את יו״ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין לקיים בחירות ליו״ר כנסת חדש היא בגדר אקטיביזם שיפוטי ״רגיל״ ואילו החלטת בג״צ שלא להתערב בייצוג החסר של סיעות האופוזיציה בוועדות הכנסת – שהן לב ליבה של הדמוקרטיה הייצוגית – נבעה מאי-רצון לקיים ״אקטיביזם שיפוטי משמעותי״? הרי אין הבדל בין המקרים – גם כאן וגם כאן בג״צ היה מנוע מלהתערב מחוסר סמכות; אולם השוני בין שני המקרים הללו הוא הפוזיציה והאינטרסים של ההגמוניה השלטת.
"כדי לצנן את העימותים ולהסדיר את מערכת היחסים״, אומר מזוז, ״שווה גם לשלם מחיר – ואני לא חושב שפסקת התגברות היא רעיון מופרך". גם כאן, האזנה ראשונית עלולה הייתה להותיר את הרושם שיש לפצוח בהורה חגיגית בכיכר העיר (בלי להזכיר שמות) נוכח הכרזתו של מזוז כי הוא מקבל על עצמו גישה שמרנית המכבדת את הדמוקרטיה ואת רצון העם, ומעניקה לכנסת את היכולת להתגבר על פסיקותיו של בג״צ.
פסגת ההתגברות. לכאורה
מני מזוז מתייחס לפסקת ההתגברות כ ״מחיר״ שיש לשלם. כלומר, מבלי להתכוון מני מזוז חושף כי הוא סבור שבית המשפט הוא ערכאה עליונה על הרשות המחוקקת והמבצעת וכי על מנת לבצר את היותה אומרת המילה האחרונה במערכת השלטון הישראלית, הוא מוכן ״לשלם מחיר״ בדמות פסקת ההתגברות, משל הייתה הכנסת אסופה של יונים ופסקת ההתגברות הייתה כיכר לחם עבשה הנזרקת, כמחווה של רצון טוב, על ידי בני האלים לכיוונם של הנחותים מהם. על מנת לשמר את הבדל המעמדות ואת האריסטוקרטיה המשפטית, מוכן מזוז ״לשלם מחיר״ כדי להרגיע את הרוחות המבקשות לבקר ולרסן את כוחו הבלתי מוגבל של בג״צ.
פסקת ההתגברות הינה עורבא פרח. שהרי – אם זה נשמע טוב מדי כדי להיות אמיתי, זה כנראה מחזק את המערכת המשפטית למרות העטיפה השמרנית המתעתעת. פסקת ההתגברות היא רעיון רע, שכל מהותו היא לתת אסמכתה חוקית לבית המשפט לבטל חוקים שמחוקקת הכנסת. היום, בהעדר פסקת התגברות, אין כל חובה חוקית לציית לבית המשפט כאשר הוא מבטל חוקים או מפרש אותם לפי צו מצפונו לכאורה של השופט, אך בניגוד גמור ללשון החוק.
גם ההפיכה המשפטית של אהרון ברק הושלמה על ידי חקיקה שבמבט ראשוני הייתה נראית תמימה ומיטיבה עם אזרחי ישראל (חוק יסוד המשפט [1980] וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [1994]). פסקת ההתגברות משתייכת גם היא לאותה קבוצה של חוקים בתחפושת: חוק שמצטייר כמחזק את המערכת הדמוקרטית, בעוד שהוא מאפשר פרצה עצומה שמסמיכה את השופטים לבטל חוקים. והרי שישנן הוכחות אמפיריות למכביר שמוכיחות מעל לכל ספק סביר כי השופטים לא יפספסו אף הזדמנות להשתמש בסעיף המסמיך אותם לבטל חוקים וישתמשו בכוחם המתעצם כדי לטרפד כל ניסיון עתידי לביטול פסיקתם על ידי חברי הכנסת, בשימוש בנשק הנקרא ״החלטה לא חוקתית״.
סיכום ומסקנות
בצפייה ראשונה בראיון שהעניק מני מזוז בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עושה האחרון קולות של שמרן. ניתן היה אף להתבלבל ולחשוב כי תמיכתו (המסויגת) בפסקת ההתגברות והתנגדותו לחריצת דינו של ראש ממשלה בישראל על ידי פקיד בלתי נבחר היא מעין חזרה בתשובה לעת פנסיה. אולם – האזנה שניה לדבריו מעידה כי אין חדש תחת השמש וכי המערכת המשפטית, ובוגריה, איננה מבקשת לקיים דמוקרטיה אמיתית ומתפקדת. שהרי, מזוז מציע פתרונות שלא מביאים לידי ביטוי את רצון העם ומביעים אמונה יוקדת בכך שהאמת הבלעדית נתונה בידיה של המערכת המשפטית גרידא.
הדרך לנצח את העריצות המשפטית היא לא באמצעות חקיקה, לא באמצעות העברת סמכויות לביטול רצון העם מהדרג התובע לדרג השופט, לא באמצעות מכבסת מילים דוגמת ״אקטיביזם שיפוטי לא משמעותי״ ולא בהכשרה של פסקת התגברות שנותנת לשופטים את מבוקשם על מגש של כסף. את העריצות והאקטיביזם השיפוטי מנצחים באמצעות אי ציות לפסיקות בלתי חוקיות של בית המשפט על ידי נבחרי ציבור אמיצים שהדמוקרטיה היא נר לרגליהם, ולא שלמותה של מערכת שהפכה למדמנה שיכורת כוח. רק כך נגיע למצב בו הכנסת מייצגת את העם, הממשלה פועלת מתוקף המנדט שנתנה לה הכנסת ובית המשפט פוסק אך ורק על פי החוק.
הדס אופיר היא חברת הנהלת פורום הלל בליכוד – הפורום המשפטי בליכוד
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
פוליטיזציה של התפקיד אינה הבעיה אבל היא גם לא הפתרון-היא פשוט עובדה. מדובר על תפקיד הממולא בידי אדם ומכאן שהוא בעל אג'נדה וחולשות אנושיות(ומדובר על תפקיד בעל כח אדיר אך ללא נתינת דין וחשבון לאיש) ולכן פוליטיזציה קיימת בכל מקרה. כל מה שהפיצול יעשה זה יהפוך אותה לגלויה ומעט מבוקרת.
זו גם התשובה לשאר הטיעונים-כל שימוע של מועמד לראשות ממשלה יעשה בפני ועדה שבהכרח תהיה פוליטית ובעייתית. וכן אין לבג"ץ אפשרות להחזיק מונופול על המוסר כי הוא מוטה פוליטית מטבעו.
רק מתו ההבנה הזו אפשר להתחיל לתקן את הגופים הללו וגופים בכירים אחרים.
למרבה הצער -האמיתי- כמו דבריו של מזוז בכנס המסוקר כך גם הטקסט הזה של חברת הנהלת פורום הלל– הפורום המשפטי בליכוד: זה נראה בקריאה ראשונית כסיבה לפצוח בהורה חגיגית בכיכר העיר (בלי להזכיר שמות) עם מסקנתו הנכונה שאת העריצות והאקטיביזם השיפוטי מנצחים באמצעות אי ציות לפסיקות בלתי חוקיות של בית המשפט על ידי נבחרי ציבור אמיצים שהדמוקרטיה היא נר לרגליהם, אבל…איש מחברי מפלגת השלטון במשך עשרות שנים, מפלגה שהכותבת שייכת אליה, לא טרח מעולם ליישם את מסקנתה זו. אז למי היא בעצם כותבת ואיפה היא מצפה למצוא את אותם נבחרי ציבור אמיצים?
לא הבנתי את כוונת?
היא קוראת לנבחרי הציבור הימנים לאמץ אסטרטגיה חדשה למלחמה מול בג"ץ דווקא בגלל שעד עכשיו הם התנהלו אחרת ולא ממש ראו הצלחות.
(הערה: אני לא מסכים עם מסקנתה אבל לא אהסס לתמוך במנהיגות שתנסה את האסטרטגיה שלה).
בתגובה ל"ימני":
נבחרי ציבור, ואין הכוונה לחברי-כנסת אלא לשרי ממשלה, מזה דורות נשבעים פומבית לשמור אמונים למדינה וחוקיה. מזה כ-30 שנה שאנשי 'חיזב צאלח א דין' מייצרים טקסטים (-שהכותבת מגדירה כ"פסיקות בלתי חוקיות של בית המשפט") העוינים במפורש את החיים, שלמות הגוף והרכוש של היהודי במדינה היהודית. אם עד כה לא קם ולו נבחר ציבור יחיד -בממשלות שנשענו על רוב מוצק- המעז לומר שטקסט מסוים (רק לדוגמא, האיסור שהטיל המיועד לנשיאות בית המשפט העליון על כליאת מסתננים -ממדינות אויב מוצהרות- בנימוק שבכך תפגע אפשרות המסתנן לפתח תחביבים ולמצוא בת זוג) מפר את שבועתו כנבחר ציבור לשמור אמונים וגו', מאיפה יימצאו להבא אותם אמיצים?
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל המשרדים של אירגוני השמאל(הסוכנים הזרים)!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
פגז
עדיף שהפוליטקאים יגדלו ביצים ולא יכנעו לבגץ בגץ חשוב מידי בדי להיות גננת ולכן כל החלטה שלו בניגוד לחוק אין צורך לקיים ואת זה צריכים לעשות רק חכי"ם זו תשובה ראויה
הדרך היחידה לנצח את העריצות המשפטית,
היא ביטול מעמדו של העליון כפוסק עליון, מעל כל רשות ממשלתית אחרת. איזון בין רשויות (ובין כל הדברים בחיים) תלוי בכוח שיש לרשות א כלפי רשות ב. מה שנלמד כרשימה מפורטת בשנה א' למשפטים ו/או מדעי המדינה ולחלופין, ידוע לכל אזרחי ישראל בשם "איזונים ובלמים".
איזה בלמים יש כלפי הרשות השופטת?
התשובה המטו*טמת, שחסידי העליון אוהבים לדחוף לדיון, כאשר השאלה עולה – היא הליך מינוי השופטים. טענה כ"כ מטו*טמת, לא פגשתי מימיי. נציג זאת כך – כאשר שופט, מנמק את פסק דינו בניגוד גמור לכוונת המחוקק, זה בגלל מי שהצביע בעדו בועדה לבחירת שופטים??? המחלוקת היא על פסיקתו, בניגוד לדברי המחוקק.
טענה, לפיה אשמים בכך הם בכלל חברי הועדה, זהה לטענה לפיה כאשר אדם נמצא אשם בפשע מסוים, יש לדון למאסר את ההורים שלו ואותו עצמו, יש בכלל לשחרר. בבחינת – הם אלה שהביאו אותו. לומר שזו טענה "לא חכמה", זה בעדינות.
שלא נדבר על כך, שהמחלוקת היא כאמור על הפסיקה – לא כלפי הבן אדם. זו שכבה נוספת, בה הנוכלים התומכים בכנופיית בג"ץ, מנסים לסבך את הדיון. ע"י הפניית הדיון לועדה לבחירת שופטים, הדיון הופך לעסוק – האם אתה אוהב את מני מזוז או שונא את מני מזוז. אז תשובתי למטו*טמים המנסים להסיט את הדיון לפסים אישיים – הציבור חולק בכלל על פסיקה מסוימת (בדוגמא שלנו) של מני מזוז. האדם עצמו, בכלל לא מעניין, את האדם הסביר המשתתף בדיון ציבורי.
אך הדבר המטו*טם ביותר בטענה זו, הוא ציר הזמן. נניח שמסכימים שועדה למינוי שופטים היא הבלם כלפי הרשות השופטת. אין בעיה, נניח. עכשיו, מזוז (כדוגמא שלנו) התמנה לעליון בשנת 2014. ב-2020 הוא דן בעתירה נגד משרד ממשלתי שבו הועסקה בתו יעל מזוז־הרפז בתפקיד בכיר. ב-2020! מה הטענה כלפי הועדה למינוי שופטים? שהם היו צריכים להיות נביאים? בקיצור, כמו כל דבר שנוכלי הסמול מביאים לדיון הציבורי – סיסמאות הנשמעות טוב אך באמת, ריקות מכל תוכן.
לפיכך, חקיקה של התגברות מסודרת כלפי כנופיית העליון, היא הדרך היחידה, שבה נביא את יחסי הרשויות השלטון, לאיזון. היום, כאשר אין כל הליך מסודר להפר החלטה של העליון, אין דרך מסודרת לבצע זאת ולפיכך, בדיוק כיוון שאין שום דרך לבצע זאת = אין כל בלם כלפי הרשות השופטת. בהיעדר דרך מסודרת, לא לבצע החלטה של העליון "סתם כך", היא קריאת תיגר. כיוון שלא ברור מי רשאי לעשות זאת, באלה תנאים – בקיצור, זה בדיוק מה שכנופיית בג"צ צריכה ורוצה לשמר, ע"מ להיות השליט העליון במדינת ישראל. כך, ללא דיון ציבורי ורשימת תנאים מסודרת, תמיד ניתן להציג כל אי קבלת חקיקתה של מפלגת בג"צ, כ"פגיעה בדמוקרטיה" ושאר הסיסמאות הריקות של נוכלי הסמול.
חקיקה מסודרת, תחזיר את הכוח להחליט על עתידם, לידי אזרחי ישראל ולא תשמר אותה בידי כנופייה לא נבחרת, הממנה את חבריה, בזהות מוחלטת לאייטולות באיראן.
לא מסכים עם דבריי? חושב שאייטולות המשפט הם חוכמת היקום? אשר ללא קיום צוויהם, השמש תתחיל לשקוע בצפון והמים יפסיקו להיות רטובים? בטוח שמדינת ישראל דמוקרטית? קדימה, רשום כאן את הבלם, הקיים כלפי הרשות השופטת.
גם באיראן יש פרלמנט (מג'לס). גם באירן נבחרים אליו מגוון צירים. אך המילה האחרונה היא בידי אסתר חיות (נשיאת העליון). אם אתה רוצה לטעון שבאיראן יש דמוקרטיה (הרי יש רשות מחוקקת נבחרת) – קדימה.
הדרך היחידה לנצח את העריצות המשפטית?
נראה לי שהשופטים הוכיחו שאין חקיקה מפורשת ככל שתהיה שהם לא יכולים לעוות ו"לקרוא לתוכה" את מאווי ליבם
המסקנה היא שהדרך היחידה היא כפי שכתוב במאמר, אי ציות לפסיקות לא חוקיות ע"י נבחרי הציבור
אם מותר לא לקיים חובה חוקית כי "הדמוקרטיה היא נר לרגליך", אז כיצד תוכל להתנגד למה שמבצע היועץ המשפטי לממשלה? הפקידות הבכירה? השופטים (בהם אנו עוסקים)? השוטרים? כל אחד?
אם מותר לא לקיים חוק (למשל) כי "הדמוקרטיה היא נר לרגליי", מדוע יהיה אסור לשוטר, לא לאכוף חוק שאתה בעצמך חוקקת?
אתה לא שם לב, שאתה מצדיק את הנימוקים של השופטים עצמם? של הפקידים שלא מקיימים את החלטות הממשלה ו/או הכנסת? של נוכלי סורוס עם צוללות, שיצרו "הפגנות" בכל רחבי הארץ עם צלמי טמבלויזיה שידעו שעות מראש על הפגנות "ספונטניות", שעה שכל האנשים הרגילים צריכים לעבוד?
או שלכולם מותר לעשות הכל ולהפר, לא חשוב אפילו מה, כי "הדמוקרטיה" או לאף אחד.
אני מבין שבעת הפיכה שיפוטית, זה קורץ מאוד להתנהג כמו בריוני המשפט ו"דואגי הדמוקרטיה" במימון שלמוניו של סורוס, אבל אתה בעצם הופך כל טענה שלהם ללגיטימית. אם מותר להפר חובה חוקית כי "הדמוקרטיה היא נר לרגליי" – אז כן, אין שם בעיה לעבוד בהפגנותיו ה"ספונטניות" של סורוס. אין כל בעיה, להחליט פס"ד הנוגד באופן מוחלט את כוונת המחוקק כי "אני בעד הדמוקרטיה ולא בעד החוק" (זהו לא ציטוט של מה שכתבת בתגובתך, למען הסר ספק). אין כל בעיה, לטייל בעולם במימונו של האיחוד האירופי ולספר שחיילי צה"ל מכינים מצות מילדי עזה, לקראת חג הפסח, כי "אני עושה זאת למען הדמוקרטיה".
כל ההבדל בין חקיקת וטו על החלטות ביהמ"ש לבין מה אתה מאמין שצריך לעשות, זה ההבדל בין פעולה לגיטימית לאנרכיה. עצם קיום הליך מסודר של הצבעה (כי חקיקת וטו, כמובן לא תיתן לכל ח"כ לעשות מה שבא לו), מבטיחה פעולה מנומקת, מוסברת ובעיקר, בעלת תמיכה רחבה בקרב המצביעים (אנחנו דמוקרטיה ייצוגית) ולפיכך וזה החשוב – לגימיטית.
וזה מה שחשוב בעיניי (ובהמשך) של תגובתי הקודמת, מה שיהיה הבלם כלפי הרשות השופטת – הלגיטימיות. לא עוד שופטים יכולים להתכנס, כמו האייטולות באיראן ולהחליט, שרצח ישראלים באוטובוסים זה בכלל שלום. יש מעליהם בלם והם יבינו, שעם חציית גבול סביר כלשהו – יוטל וטו על החלטתם ושום מימון של סורוס לתקשורת, לא ישכנע את הישראלים שערפאת זה דו קיום. כל אלה יכולים לקרות וקורים ביום-יום, אך אינם לגימיטיים. מזה אתה צריך להבדיל את עצמך. לא פשוט לעשות משהו. הקרב בשלב זה הוא על התודעה. לא רק על איזה שלום, סורוס שילם הפעם.
לסיכום, מה שאני מציע זה הליך מסודר ומה שאתה מציע זה אנרכיה (לא במובן הרע של המילה, תיכף אסביר). כיוון שאנו מדברים על העתיד לבוא, לא ניתן לדעת בוודאות, מה הדרך הנכונה ללכת. אדם א בהחלט יכול לקבל שהדרך שאני מציע נכונה ואדם ב, שהדרך שאתה מציע נכונה. אני לא פוסל מראש שום דרך, כמתאימה אפשרית לעתיד (למעט אלימות). אז כן, יתכן ואנחנו באמצע קרב ענקים, שבו סורוס רוצה להוריד את שווי המטבע הישראלי, ע"מ לגרוף רווחים ולא אכפת לו מההשפעה על חיי אנשים וההיסטוריה – רק הכסף מדבר. יתכן ששופטים ופקידים, פשוט נהנו יותר מדי זמן, מכוח אבסולוטי וכוח אבסולוטי, משחית כידוע. הם התרגלו שהבחירות , זו הצגה להמונים בטמבלויזיה והם הקובעים הבלעדיים, איך על האנשים לחיות ולפיכך, כל הנדרש – זו בלימת כוחם והחזרתם לפרופורציה, כפקידות בלתי נבחרת. בעוד שהגוף היחיד הרשאי לקבוע את עתידו, זה העם בעצמו ורק הוא בלבד, באמצעות שליחיו הנבחרים.
יתכן והגיע העת לשבור כלים ולהדרדר לאנרכיה ויתכן, שיש לרסן פקידים שהנרקסיזם עלה להם לראש. תחליטו לבד, כיצד מה צופן העתיד. הדגש העיקרי שלי הוא, שקיימת בחירה ולכל בחירה יש משמעויות. זה לא רק "אני מאמין בדמוקרטיה" וזה הכל. את זה לבד, דווקא ניסו מפגיניו ה"ספונטניים" של סורוס, שראינו ברחבי הארץ בשנים האחרונות (בליווי כתבים ספונטיים, שתמיד ידעו מראש על מיקום ושעה של הפגנות "ספונטניות") ולשום דבר טוב, זה לא מוביל.
אנחנו מסכימים על הבעייה אבל לא כל כך על הפתרון.
לדעתי כנסת שתנסה לחוקק חקיקת וטו תתקל מייד במתקפה תקשורתית כוללת, עתירות לבג"ץ (שכמובן ישמח לדון בהם) ויועמ"ש שלא יהיה מוכן לייצג את הממשלה. גם במקרה הלא סביר שחוק כזה לא ייפסל שום דבר לא ישתנה מבחינת בג"ץ.
אי ציות לפסיקות לא חוקיות זו פעולה קיצונית אבל היא יכולה להצליח רק כשיש לגיטימציה ציבורית. לצערי כל עוד ערוצי התקשורת הגדולים מועלים בתפקידם אני לא רואה את זה קורה.
כפי הנראה, אנחנו דווקא די מסכימים על הפתרון.
כי הבעיה היא איך נאמר, לאו דווקא השופטים. ראה כאן:
https://mida.org.il/2021/11/04/%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%90-%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%a2-%d7%91%d7%aa%d7%a8%d7%93%d7%9e%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%a3-%d7%94%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%91/
ונסה להסיק, היכן אני אומר זאת 🙂
עצם ההשתתפות של שופטים בכנסים של ארגוני שמאל מעידה עליהם שהם שמאלנים ופסיקותיהם נגועות בפוליטיקה שמאלנית
הנקודה בעניין היות פיסקת ההתגברות מיותרת מעניינת בהחלט. אכן, אין צורך לרדת לרמת המשחקים המטופשים של בג״ץ, אלא פשוט להתעלם מפסיקות לא חוקיות שלו.
ברגע שיוגדר שהכנסת היא שממנה או מדיחה שופטים לאחר שימוע, ולא "הוועדה לבחירת שופטים" אותה יש לפזר, תיעלם מאליה תעוזת השופטים לבטל את חקיקת הכנסת.
על מנת שהכנסת תהיה ראויה לתפקיד זה, יש לשנות את אופן בחירת חבריה כך שתהפוך לבית נבחרים של ממש, בין היתר באמצעות מתן אפשרות לכל מצביע בבחירות הכלליות להצביע גם לטובת מספר מועמדים מתוך רשימת המפלגה, באופן שישפיע על סדר הרשימה לכנסת ואגב כך על זהות חברי הסיעה.
בקצרה: האזרחים יבחרו חברי כנסת, חברי הכנסת יבחרו שופטים. דמוקרטיה ייצוגית.
לא תיעלם. הם כבר מונו. אני חושב שמגיב 4 הסביר יפה מדוע דרך מינוי השופטים זו פיקציה.
השאלה היא מה תהיה התוצאה של יצירת תקדים בה ציבור גדול ואף מנהיגים בולטים ובעלי כוח ירשו לעצמם לסרב לבית המשפט?
הבעיה היא שמזוז חושב ששופטים הם הפתרון.
כל אדם מנסה לפתור בעיות בכלים שהוא רגיל אליהם. חשמלאי יחפש פתרון חשמלי, מתמטיקאי יחפש פתרון מתמטי, שופט מחפש פתרון משפטי. לכן הוא חושב שראוי לתת לשופטים לשבת בועדות, ראוי שלשופטים תהיה המלה האחרונה בכל ענין וכן הלאה.
לדעתי השופטים שלנו ממש עיוורים למגבלותיהם ולמקומם במערכת הכללית של המדינה.
כתבה מצויינת, הלוואי ויהיו כבר חברי כנסת אמיצים שפשוט יפסיקו להקשיב לשופטי השקר האלו
קצת עובדות שמראות שהשופט מזוז הוא אידיוט גמור כאשר הוא מפחיד אותנו עם "פוליטיזציה" של תפקיד היועמ"ש. האיש מתעלם ממה שקורה בעולם הדמוקרטי. מעבר לכך, החלטה על תפקידי וכפיות היועמ"ש וסמכויותיו, אינם רק החלטות משפטיות, אלא עומדת בלב מדעי המדינה וצורת השלטון במדינות דמוקרטיות.
ממצאי מחקר שפורסם ע"י פורום קהלת ונערך בידי ד"ר בקשי אביעד:
האם היועמ"ש הוא תפקיד פוליטי ? התשובה חיובית בארה"ב, בריטניה, קנדה וגרמניה. בישראל לא.
האם הנשיא/הממשלה רשאים לפעול נגד עמדת היועץ ? תשובה חיובית בכל המדינות. בישראל לא.
האם הנשיא/הממשלה רשאים להכתיב ליועץ את העמדה שתוצג בשמם בפני בית המשפט ? תשובה חיובית בכל המדינות. בישראל לא.
האם הנשיא/הממשלה רשאים להשתמש בייצוג חיצוני ללא אישור היועמ"ש ? התשובה כן חוץ מקנדה וישראל.
האם היועץ מנוע מלהשיב על פנייתו של גורם שאינו ממשלתי ? תשובה חיובית בכל המדינות. בישראל לא.
האם הנשיא/הממשלה רשאים לכפות סודיות על חוות דעתו של היועץ ? התשובה חיובית חוץ מבריטניה וישראל.
האם היועמ"ש מנוע מליזום חוות דעת בהעדר פנייה ממשלתית ? תשובה חיובית בכל המדינות. בישראל לא.
שני המקרים בהם המצב כמו בישראל יכולים להיפתר בקלות ע"י פיטורי היועץ, שהוא מכהן במשרת אמון פוליטית.
הנה כי כן מזוז מתגלה כאוויל משריש בדבריו על "פוליטיזציה" של תפקיד היועץ.
ומיהם ה"בני אלים" – אסא טמא ולהקתו?? וואלה??
https://www.mako.co.il/women-weekend/Article-8c4c589fed18b71027.htm?sCh=7d61bdd9ccbc4310&pId=1471243973&Partner=mw
כנסו לטוקבקים = משפחה בלתי נסבלת ומקוללת ע"י כולם…ובנוסף לכל סעיפי האישום הנוראיים של "בני האלים" האלה.
הנכדה "המוצלחת" הזו הידרדרה לזנות וסמים = נרקומנים…ממש "אלים".
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
ועיינו.
מדוע הינך מצנזרת תגוביות? מדוע את מונעת עיון בחומר הנחוץ לציבור לצורך העמקת ידיעתו על הנעשה בישראל?
עצוב מאד!
הון שלטון וקשרי המכון
המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל – על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים של חברת "צ'ויס-פויט" – הסוחרת במודיעין אזרחי. למכון יש נגישות למידע בצה"ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה. מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל "רפורמה פוליטית בישראל".
כדי לממש את המטרה המכון לדמוקרטיה שוכר המכון אישים בכירים מן האקדמיה, חלק ניכר מהם משפטנים. כך למשל, בשנת הכספים החולפת הגיעה עלות שכרו של נשיא המכון, ד"ר אריה כרמון, ל- 1,408,287 שקל, כולל מכונית צמודה, שהועמדה לרשותו מאמצע השנה. פרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל מהמכון בשנה החולפת שכר בעלות של 424,474 שקל. קרמניצר קיבל שכר גבוה גם בשנים קודמות.
"מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית"
מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. הוא מימן את בניין המכון הממוקם בשכונת היוקרה טלביה בעלות משוערת של 5 מיליון דולר. מאז ההקמה הוא התורם בעיקרי של המכון, באמצעות "אגודת ידידים" בארה"ב שהוא עומד בראשה.
האגודה הוקמה בעקבות חששות שהביעו מרכוס ושולץ, שמא העובדה שלמכון יש מממן עיקרי אחד, תיפגע בתדמיתו הדמוקרטית. שניהם דחקו במנהל כרמון לגייס יותר כסף מבעלי הון בישראל, אבל הוא לא הצליח ועד היום רוב התקציב בא מארה"ב. באחת הישיבות דיווח כרמון: "המכון היום מנוהל על-ידי מי שהקים אותו והשאלה שהוא שואל היא 'מה קורה אחרי'. בהמשך הודיע ש"מרכוס התחייב כל שנה לקחת על עצמו לפחות 40% מהתקציב ובמידה שהמכון לא יצליח לגייס את ה- 60% הנותרים – הוא התחייב להשלים".
מבראשית, מרכוס עמד על כך שהמכון לדמוקרטיה יתמקד בתוכנית ל"רפורמה פוליטית בישראל"…
אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כרמון הינו גיסו של רייכמן – איש "קדימה". בעמותת המכון חברים שניים מאנשיו הקרובים של אולמרט: יורם טרובוביץ, ראש סגל לשכת אולמרט, ועו"ד יהודה רווה, המלווה את אולמרט עוד מימי היותו ראש עיריית ירושלים.
מידע על צה"ל
ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה"ל בהם השתתפו הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג"דים, ומח"טים במילואים. הנושאים שנדונו היו שירות של נשים בצבא, כבוד האדם בצבא, ושירות המילואים. כמו כן הועלו נושאים אסטרטגיים מובהקים כגון, האם הצבא הוא צבא העם או שהולכים לכיוון של צבא מקצועי וההיבטים הכלכליים". בסוף כל מפגש הופקה חוברת.
אריק כרמון דיווח לאסיפה הכללית של המכון על המפגשים ועל "מספרים די קשים" הנוגעים לשיעורי הגיוס לצה"ל: "אנחנו מגיעים למצב שבו רק חמישים אחוז משכבת הגיל מתגייסת, שליש משכבת הגיל הולכת ליחידות קרביות".
ב- 2005 – מפגשי המכון עם צה"ל התחדשו במסגרת פרויקט "צבא-חברה". פרופ' ברוך נבו, העומד בראש הפרויקט, דיווח לאסיפה הכללית על הקשיים: "קושי אחד הוא התלות ביחסים אישיים מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא. הדברים מתנהלים על בסיס יחסים אישיים ומסורת של יחסי אמון שנבנו בין אריק לבין הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד שלהם. קושי נוסף כרוך ברגישות צה"ל לנושאים שונים. רשימת המשתתפים האורחים מוגשת לחוות דעת הצבא לפני כל כנס. ייתכן מצב שהצבא יפסול השתתפות אחד האזרחים. המכון חייב להיות רגיש ביותר ולהסכים לפשרות בנושאים שונים על-מנת לשמור על דיאלוג פתוח וכן".
תקשורת מגויסת
המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו"ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו"ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.
הביטאון "העין השביעית" הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע "מידיעות אחרונות" הוא אחד הכותבים הקבועים. ולא בחינם, כמובן. מספר המנויים על הביטאון אינו עולה על כמה מאות והוא מתקיים מתרומות. באחד הדיונים של הנהלת המכון הועלתה שאלת כדאיותו והוחלט להמשיך בשל חשיבותו ביצירת קשר לתקשורת. המכון הזמין ב- 2001 מעיתונאי הארץ יאיר שלג נייר עמדה על "המשמעות הפוליטית של פינוי יישובים", אבל הוחלט לא לפרסמו. בנוסף מפרסם המכון את עצמו באתרי האינטרנט Ynet ו- walla.
אישים המוערכים על-ידי המכון קיבלו את אות הדמוקרטיה, כאשר אמות המידה שנקבעו לבחירת הזוכה הן: "תרומתו של המועמד לביצור ערכי הדמוקרטיה בעולם, או בארצו". הזוכה הראשון היה ג'ורג' שולץ ואילו הזוכה השני היה אדוארד שוורנאדזה, לשעבר נשיא גרוזיה, שקיים שלטון יחיד ושנוא בגרוזיה, הודח וברח מארצו לאחר שהואשם בזיוף בחירות. אירוע הענקת האות לשוורנדזה הכניס למכון לדמוקרטיה 100 אלף דולר ורק אחד מחברי המכון, כך עולה מהפרוטוקולים, אלוף (מיל.) רפאל ורדי, חשב שהנבחר הוא "אישיות בעייתית"…
חוקה בהחדרה
המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת "חוקה בהסכמה", והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב"חוקה בהסכמה" ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד'. המכון מחדיר את "חוקה בהסכמה" למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות "מטה שנהר קרמניצר" של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף 'זכה' לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ' עליזה שנהר ופרופ' מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.
זו חוצפה!
תתביישי!
גועל נפש
צנזורה ימנית.
בושה וחרפה.