כל עוד הנר דולק אפשר לקלקל

בדצמבר 75',… ארב צעיר לאורי אבנרי ודקר אותו… הוא טופל בבית־החולים איכילוב ושם רצו לשחררו מיד לאחר שנחבש. אורי אבנרי דרש שיאשפזו אותו ליום נוסף. צלם של 'העולם הזה' הספיק להגיע כדי לצלמו כמו ישו על האלונקה. לא נעצר חשוד,…כשאבנרי מתאר את האירוע, דומה שהדבר לא מטריד אותו… אנשי ביטחון שפעלו באותה תקופה העלו את ההשערה שאבנרי עצמו יכול היה לסייע יותר ממה שעשה בקידום החקירה."

תיאור התקיפה המסתורית של אבנרי, המופיע בספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים- אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי", מזכיר איזו פרשת תקיפה עמומה של ח"כ עלומה. דומה שגם בפרשה החדשה יכול היה הקורבן לסייע יותר ממה שעשה בקידום החקירה. מעניין יהיה לדעת אם התוקפים הפעם היו קשורים לרכב שרדף אחרי אותה ח"כית ימים ספורים לפני השבעת הממשלה. כזכור, הושמעה בגל"צ הקלטה של חברת הכנסת עידית סילמן מתקשרת בבהלה למשטרה ומדווחת על רכב שעוקב אחריה. כל היודע דבר על אודות הרכב העוקב מתבקש לפנות למשטרה. או לנפתלי בנט שהביע זעזוע מהמקרה.

מה ששונה בין המקרים הוא שבניגוד לאבנרי, שהתעקש להישאר בבית חולים עוד יום רק בשביל צילום לעיתון, המתינה חברת הכנסת סילמן שבועיים לפני ששיתפה את עם ישראל בחוויותיה מאותה סמטה אלמונית. שבועיים, אם זה לא ברור עדיין, זהו פרק הזמן שעובר עד שנמחקים הצילומים. לדעתי, השיטה והמטרה של פרסום שני האירועים, לכאורה, זהות: הכפשה. אצל אבנרי ההכפשה הייתה חלק מהדרבי של השמאל. השמאל הציוני (כן היה פעם דבר כזה) מול השמאל האנטי-ציוני. אבנרי פעל נגד הממסד ובאותה תקופה אף היה מוקע וכמעט בגדר מצורע.

אצל סילמן זהו חלק מהמסע של השמאל נגד הימין הנמשך מאז רצח ארלוזורוב ב־1933 ועד היום. לכן סילמן אינה זקוקה להוכחות או לתמונות. כי היא פועלת במסגרת מסע מתוזמר. הקשר בין סילמן לאבנרי נראה לכאורה תלוש, אולם יש לדעת כי סילמן הייתה חברה בארגון "שחרית" שהוא אחד מ"ארגוני החזית", שנתמך ע"י "הקרן לישראל החדשה". אבנרי ניסה, והצליח, להעביר את השמאל הציוני על דתו כך שיקבל את תפיסותיו האנטי-ציוניות של אבנרי. אפילו הוא, בחלומותיו הוורודים ביותר, לא שיער עד לאן תגיע השפעתו. המציאות שבה ארגון חזית יצליח לחדור לאחת ממפלגות הציונות הדתית (לשעבר) היא מעבר לכל דמיון.

מסע הכפשה

עוד היבט שכדאי לשים אליו לב בעניין פרשת סילמן הוא העיתוי שבו בחרה לספר על התקיפה, בעוד "מרכז רבין" פתוח לקהל הרחב. השנה זה גם לא היה מסובך לתזמן פרסום מכפיש שכזה, מאחר והמרכז פתח את שעריו עוד שבוע מעבר  ל-4 לנובמבר. ההזמנה המשודרת לציבור, שנפתחת  בהשמעת רבין נואם "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", היא חלק מאותו מסע הכפשה שסילמן בחרה לקחת בו חלק.

על מטרתו של אותו מסע בלתי נגמר ניתן ללמוד מתוך הדברים שאמר אברהם סטבסקי לאבא אחימאיר, שניים משלושת אלה שעליהם טפלו את אשמת רצח חיים ארלוזורוב ב־1933: "יש לי הרושם, שהם אינם מצטערים על מות מנהיגם. לא הצער מפעם בהם, אלא רגש נקם. דומני שהם חדורי הכרה, שנפל בידיהם נשק יעיל למלחמה במתנגדיהם".

מבחינת מחנה השמאל, שאליו הצטרפו סילמן ומפלגתה, רצח רבין הוא האוטו דה פה של המחנה הלאומי. האימפקט שהוסיפה סילמן למערכה הוא מה שהיא למדה בתיכון, רק הפוך. כל עוד הנר דולק אפשר לקלקל.

למאמרים נוספים של ד"ר יהודה שלם – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: