אלימות במשפחה: הסיפור האמיתי

השבוע מצוין בישראל יום המאבק באלימות במשפחה או בשמו החדש "יום אלימות כנגד נשים". הפיכת המאבק באלימות במשפחה למאבק מגדרי (נגד נשים) הוא מטעה ואף מסוכן. משנות ה 60 של המאה הקודמת ידוע כי אלימות במשפחה הינה סימטרית. מידע זה נאסף במסגרת מחקרים רבים שנערכו בחברות שונות בעולם. מחקרים אלו, הגם שהיו קיימים הושתקו, לצערנו, מטעמים פוליטיים חברתיים, בעטיה של התחזקות התנועה הפמיניסטית הרדיקלית, שחרטה על דגלה סיסמאות שהתבררו כריקות מתוכן. בכללן, סיסמאות לפיהן אלימות במשפחה הינה מגדרית, ובמלים אחרות: "גברים באשר הם גברים הם אלימים" ("תיאוריית הפטריארכיה").

התקשורת בשירות הפמיניזם הרדיקלי

תמיכה בלתי מתפשרת בעמדות אלו התקבלה, כמובן, מהתקשורת הישראלית והעולמית (התקשורת הישראלית אימצה כמעט כליל את ההנחות של הפמיניזם הרדיקלי). זו אותה התקשורת שהשתיקה כל עמדה או מידע אחר שלא "התיישר" עם התיאוריות הפמיניסטיות הרדיקליות, והשתיקה כל ביקורת על עצם השימוש במושג הריק מתוכן של "פטריארכיה".

מובן מדובר "תודעה כוזבת" במלוא מובן המילה, שרובינו היינו שבויים בה עד לשנים האחרונות בה החל לפרוץ לתודעת הציבור המידע המושתק בדבר הסימטריה של האלימות במשפחה. חשיפה זו נעשתה בחסות תנועת ההתנגדות לתנועת הפמיניסטית הרדיקלית, אשר הצביעה על הבעייתיות באג'נדות הפמיניסטיות הרדיקליות ועל הצורך המיידי לבצע שינוי לכיוונים חדשים, ובעיקר להפסיק באופן מיידי את ההסתה משולחת הרסן נגד גברים וזאת במקביל לפעולות תומכות לחיזוק מוסד המשפחה.

בהקשר זה נחשפו לציבור הישראלי, על ידי חוקרים אמיצים שעוד נותרו מקצתם באקדמיה, עמדותיהם של  חוקרים בכירים בעולם כמו פרופסור מוריי שטראוס, פרופ' סוזאן שטיינמץ, ד"ר מרטין פייברט, ורבים אחרים. כמו כן, הוצגו חוקרים בכירים מישראל, כמו פרופ' שרה בן דויד, פרופ' זאב ווינשטוק ואחרים. חוקרים אלו מאשרים כי מאות המחקרים שנעשו בתחום, עוד מראשית שנות ה-70, מצביעים כמעט פה אחד על כך שנשים וגברים אלימים בזוגיות בשיעורים דומים. בנוסף, הם מעידים כי האלימות במשפחה היא בין דורית, תרבותית ואישיותית, ואינה מגדרית כלל.

נושא האלימות במשפחה הפך ל ״ספינת הדגל״ של הארגונים הפמיניסטיים אשר הצליחו, בין היתר, באמצעות כיבוש הזירה התקשורתית ליצור תודעה כוזבת כאילו יש בישראל ״מכת מדינה״ של אלימות נגד נשים מצד בני זוגן. כתוצאה מכך, החל מגיל צעיר מושרשת הבדיה כי ״כל גבר הוא אלים״ וכי ״כל אישה היא קורבן״. לא זו אף זו, דואגים לציין את נושא האלימות נגד נשים מספר פעמים בשנה החל מהשבוע וכלה ביום האישה. ארגון ויצ"ו למשל פרסם בשנה שעברה מודעה כזו שאינה מותירה מקום לספק בדבר ההסתה הגלומה בה.

מבוקר עד ליל נשטפת התקשורת בפרסומות שמתריעות בפני נשים כי עליהן להיזהר מבני זוגן. בשנה האחרונה התגייסה גם רשת ׳המשביר לצרכן׳ לחנך את קהל לקוחותיה וללמדם ביום האלימות נגד נשים במסגרת מבצעי קניות כי “מערוך נועד ללישת בצק” וכי “סכין נועד לחיתוך סלט”, ולא לשום דבר אחר (כאילו משהו מציבור לקוחותיה חשב אחרת).

עובדות

ידוע מזה שנים, ממאות מחקרים שנערכו בעולם המערבי, כי אלימות במשפחה הינה סימטרית. ההתפלגות היא בערך כזו – בכ-50 אחוזים מהמקרים שני בני הזוג אלימים, בכ- 25 אחוזים הגבר הוא אלים, וב- 25 אחוזים האישה היא זו המגלה אלימות כלפי בן זוגה. כלומר, נשים אלימות כלפי גברים וגברים אלימים כלפי נשים בשיעורים דומים.

השלכות הרסניות

התוצאה משיבוש תודעה זו, שנוצר ממסגור תקשורתי מצד הארגונים הפמיניסטים המקבעים את ההנחה כי האלימות במשפחה היא תופעה הקיימת לכאורה רק כנגד נשים, הינה כי מדינת ישראל מקצה עשרות מיליוני שקלים בשנה לטיפול בנושא האלימות נגד הנשים, בעוד שנושא האלימות נגד הגברים מצד נשותיהם מודר מהשיח הציבורי. נשים הן אלימות נגד בני זוגן, ולמעשה הנשים האלימות והגברים הקורבנות אינם מקבלים את הטיפול הדרוש להם ומעגל האלימות ממשיך תוך עצימת עיני הציבור מבעיה קשה זו.

בנוסף, מסגור האלימות במשפחה כאילו הוא נעשה רק כנגד נשים יוצר תודעת פחד בקרב נשים אשר כלל אינה נכונה. שכן באופן יחסי, מדינת ישראל היא מהמדינות הבטוחות בעולם עבור נשים. גם הנתונים שהקריא בזמנו השר לביטחון פנים גלעד ארדן מעל דוכן הכנסת מאשרים זאת, ומדגישים שאפילו במקרי הקצה של האלימות, הנגמרים ברצח, מספר המקרים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי.

הצבע השחור – שחור מדי

"הצבע השחור" שבו צובעת התקשורת את נשוא האלימות במשפחה רחוק וכהה מהמצב במציאות. בשטח רואים אנו כי היקף התופעה של אלימות כנגד נשים בישראל קטן מאוד. לשמחתנו, בשנת 2021 חלה ירידה במספרן של נשים המטופלות במעונות לנשים מוכות (שככלל מהווה אוכלוסייה קטנה מאוד) ומדובר ב- 498 נשים בלבד (לפי דווח משרד הרווחה). ישראל אף מדורגת במקום גבוה בדירוג המדינות הבטוחות לנשים בעולם.

יתרה מכך, בישראל נרצחים מדי שנה הרבה יותר גברים מאשר נשים, אך לא נראה שזה מעניין מישהו. מנתוני המשטרה לשנת 2020 ניתן ללמוד שאירועי רצח מצערים של נשים בידי בני זוגן הם מקרים בודדים, ובמגזר היהודי הם בודדים מאוד.

על כן, התפיסה כי גברים הם רוב הפוגעים ונשים הן רוב הנפגעות סותרת את המציאות באופן מובהק, ורחוקה מהצטברות העדויות והמחקרים הרבים שנערכו. ארגונים המכנים עצמם "ארגוני נשים" מדבררים את ההיגד המופרך בדבר אלימות כנגד נשים וזאת למרות שהתמונה הכוללת של אלימות של נשים כנגד גברים ואלימות קשה לצערנו של נשים גם כנגד ילדים במשפחות בניכור הורי ולצערנו, לא מעט גם בגני ילדים ובמעונות יום בהן הנוכחות הנשית היא בלעדית.

התקשורת מקדמת תודעה כוזבת ומעלימה אלימות נגד גברים

לקראת יום "האלימות במשפחה" פרסם ארגון ויצו נתונים כאילו האלימות כנד נשים בשנת 2020 עלתה ב 300 אחוז. נתון זה, על אף היותו מבהיל, פורסם בתקשורת, בין היתר בגלי צה"ל, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס. הבעיה היא שהפרסום נעשה מבלי לאמת את תכנו.

מי שיבחן את בסיס המידע יגלה כי מדובר בנתון בלתי מבוסס העומד בסתירה לנתונים שפורסמו על ידי משטרת ישראל ועל ידי משרד הרווחה. משטרת ישראל מציגה עלייה של 11% בתלונות אלימות נגד נשים, 13% בתלונות אלימות כלפי הגבר. גם משרד הרווחה פרסם דוח עם נתונים דומים, אגב.

חמור מכך, התקשורת מסתירה מעיניי הציבור את העובדה המזעזעת כי בישראל מתאבדים מדי שנה מאות גברים בהליכי גירושין. מדינת ישראל הודתה במכתב ששיגרה לאו"ם, בהתאבדות של 160 גברים בשנה, כלומר כל יומיים מתאבד גבר בהליכי גירושין – עובדה שמצביעה על אלימות נפשית שמפעילות הנשים נגדם והיו שאמרו כי "נשים הורגות את הגברים שלהם באמצעות מערכת בתי המשפט".

בכיינות לא תחזק את מוסד המשפחה בישראל

ויודגש – העובדה שאלימות הנה סימטרית בין נשים וגברים אינו אומר שאין לטפל באלימות כנגד נשים – להיפך יש לטפל ולמגר אותה, אך במקביל אם אנו חברה חפצת חיים יש להתחיל ולטפל בכלים מתאימים באלימות של נשים כנגד גברים ובעיקר להפסיק את ההסתה הפרועה שמתנהלת תחת כנפי האג'נדות הפמיניסטיות הרדיקליות .

מדינת ישראל, נכון לשנת תשפ"ב אינה משקיעה תקציבים לטיפול באלימות נשים נגד גברים וחמור מכך, אינה משקיעה משאבים במניעת אובדנות גברים בהליכי גירושין. בכל הנוגע לאלימות כנגד נשים, ראו איזה פלא – הכספים משופעים.

ארין פיצי כמקרה בוחן

חשוב להזכיר בהקשר זה את ארין פיצי (באנגלית: Erin Pizzey; נולדה ב-19 בפברואר 1939). אותה פיצי היא סופרת ופעילה חברתית בריטית המתמקדת בקורבנות אלימות במשפחה. היא אחת מהראשונות שהקימו מקלטים לנשים בעידן המודרני, בצ'יזוויק שבמערב לונדון בשנת 1971 והייתה לאישה שפתחה את המקלט הראשון בעולם לנשים מוכות באנגליה של תחילת שנות השבעים. לאחריו הקימה רשת של מקלטים לנשים מוכות באנגליה. בשלב מסוים החליטה לפתוח גם מקלט אחד לגברים מוכים. בעקבות זאת היא ומשפחה קיבלו איומים על חייהם מארגונים פמיניסטיים רדיקליים באנגליה, והיא נאלצה אף לעזוב את אנגליה לכמה חודשים, יחד עם משפחתה. זו פעילה פמיניסטית שפתחה כאמור את המקלט הראשון בעולם לנשים מוכות. כיום, ממרום גילה היא כותבת על זה ומתראיינת בנושא.

ענין חשוב נוסף בקשר לארין פיצי נעוץ בעובדה כי היא מתארת באריכות כיצד דווקא מכיוון שפתחה מקלטים לנשים מוכות, היא שמה לב לתופעה שבחלק מהמקרים דווקא הגברים הם המוכים ושאיש לא מתייחס לנושא. לכן, מתוך רגישות הומניסטית עלה בה הרעיון לפתוח מקלט גם לגברים מוכים, רעיון שכאמור גרם לכך שכל התרומה האדירה שלה באנגליה לפתיחת מקלטים לנשים מוכות נמחקה כלא הייתה. הפמיניסטיות הרדיקליות זעמו ורדפו אותה. אנקדוטה זו מלמדת כמאה עדים על העומד מאחורי האג'נדה שלהן. חשוב להדגיש: פמיניזם רדיקלי לא מעוניין באמת "בטובת נשים". זו סיסמא ריקה שמשרתת תאוות השליטה ותו לו.

אינדיקציה נוספת לעמדתה הפוגענית של מדינת ישראל ביחס לנושא האלימות במשפה היא שאין בישראל אף ארגון (חברה אזרחית) המסייע לגברים שסובלים מאלימות שמתוקצב על ידי מדינת ישראל, ומנגד תקציבי ארגוני הפמיניסטיות הכולל (שחלקם הגדול  מגיע ממדינת ישראל) נאמד בסך כולל של מיליארדי שקלים לשנה.

סיכום

בעת חדלונם של נבחרי ציבור, התקשורת ומוסדות המדינה בטיפול בבעיית התודעה הכוזבת ההולכת ומתפשטת בנושא האלימות במשפחה, הגיעה העת שהציבור ירים את קולו ויאמר – חשוב לטפל בכל אלימות שהיא, אך קצנו בשטיפת המוח הפמיניסטית הראדיקלית, נשים וגברים אינם אויבים.

עו״ד נעמה סלע היא יו״ר פורום הארגונים למען המשפחה בישראל.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: