הר הבית: המיקרוקוסמוס של הסכסוך

להר הבית היסטוריה עשירה המשתרעת מזמני התנ״ך והאתר משמעותי מאוד עבור יהודים ומוסלמים כאחד. זו הסיבה שהוא פעמים רבות מתואר כמקום נפיץ ומתוח.
במסורת המוסלמית המתחם נקרא ״חראם אל שריף״ וזה המקום בו, יחד עם המלאך גבריאל, עלה הנביא מוחמד השמימה ולכן הוא נחשב כמקום השלישי בקדושתו באסלאם, לאחר מכה ומדינה בסעודיה.

במסורת היהודית, הר הבית הוא המקום בו התרחשה עקדת יצחק והמקום בו עמדו שני בתי המקדש, הראשון שנהרס על ידי הבבלים והשני שנהרס על ידי הרומאים. יהודים התפללו על חורבות בית המקדש בשני עד שאדריאן אסר עליהם לעשות זאת. במשך הדורות, שליטים שנים נקטו בגישות שונות כלפי תפילה יהודית באתר וחלקם אף התירו בניית בתי כנסת במקום. בזמן הגלות יהודים התפללו (ועדיין עושים זאת) כשפניהם לכיוון מקום המקדש.
כיפת הסלע נבנתה מעל אבן השתייה (האבן ממנה הושתת העולם) בשנת 680 לספירה ע״י הכובשים המוסלמים ומסגד אל אקצא שנבנה בשנת 715 לספירה ביסס את מעמדו של האתר כקדוש למוסלמים. האתר, כמו הארץ כולה, החליפה ידיים במהלך השנים. בדרך כלל שליטים מוסלמים הראו יותר נכונות מאחרים להרשות ליהודים להתפלל במקום הקדוש.

בשנת 1948 ירדן כבשה את מזרח ירושלים, אירוע שהוביל להדרת רגלי יהודים מהמקום עד מלחמת ששת הימים ב1967, בה ישראל שחררה אותו. הרב הראשי לצה״ל דאז ניסה למסד תפילות בהר הבית אך משה דיין, אז שר הביטחון, נפגש במהרה עם מנהיגים מוסלמים והסכים שיהודים יבקרו באתר בתנאי שלא יפגעו ברגשות המוסלמים ושלא יתפללו. דיין הלך עוד צעד והחליט שבזמן שישראל, באמצעות המשטרה, תשלוט בהסדרים הבטחוניים בהר, הוואקף ישלוט בהיבטים הדתיים.

הסטטוס קוו החזיק עד ימים אלה; משטרת ישראל אחראית על הביטחון והוואקף על השאר. כיום, ישנם עשרה שערים שדרכם ניתן להיכנס לאתר ובזמן שיהודים ותיירים מורשים להיכנס רק דרך שער הלל (הידוע בשמו שער המוגרבים), מוסלמים מורשים להיכנס דרך כל תשעת האחרים. לא רק זאת, בעוד שהאתר פתוח בפני הראשונים למשך חמש שעות בלבד כל יום, האחרונים יכולים להיכנס אליו בכל שעות היממה. אולם ישנו הבדל חשוב אחד בין יהודים לתיירים.

למרות שעל שתיהן נאסר לשאת סמלים דתיים ולאומיים, יהודים לבד מלווים ע״י כוח משטרתי ומורשים ללכת במסלול מסוים שמוכתב על ידו, בעוד שתיירים מורשים להסתובב בחופשיות. חשוב לציין בהקשר העלייה להר שישנו ויכוח פנים-יהודי בנושא. ישנם רבנים המתירים עליה בעוד שאחרים טוענים שאנו לא טהורים מספיק על מנת לדרוך במקום המקדש.

שינוי מגמה

בשנים האחרונות נראה שינוי מגמה כאשר פעילים יהודים דורשים זכויות במקום, ראשונה בהם הזכות לפולחן ויש להבין אילו מזכויותיהם נפגעות.
סעיף 18 בהכרזה הבין לאומית של זכויות האדם קובעת  כי ״לכולם ישנה הזכות…לדת; זכות זו כוללת את החופש לשנות דת או אמונה, וחופש, לבד או בקבוצה, ביחידות או בפומבי, לממש את האמונה דרך לימוד, פולחן ושמירת מצוות״. יהודים אכן מורשים לשנות את דתם ואמונתם אך הם מוגבלים ביכולתם לממש את דתם על הר הבית דרך לימוד ופולחן. חופש התנועה (סעיף 13) וחופש ההתאגדות (סעיף 20) של יהודים נפגעים גם הם ע״י המגבלות על נקודות וזמני הכניסה וגודל הקבוצות, מגבלות התקפות לגבי יהודים בלבד.

הנקודה האחרונה נוגעת בהיבט חשוב נוסף של זכויות אדם – אפליה. לפי האמנה הבין לאומית על סיום אפליה גזעית, המושג מוגדר כך: ״כל הבדלה, החרגה, מגבלה, או העדפה על רקע גזע, צבע, מוצא, או לאום שמטרתה או יישומה פוגעים בהכרה או ביישום זכויות אדם וחופש באופן שווה, בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, התרבות, או כל תחום ציבורי אחר״. בין אם יהדות מוגדרת גזע, לאום, או מוצא, יהודים הם קבוצה מוגנת תחת האמנה ומימוש הזכויות החברתיות והתרבותיות שלהם, כמו גם החופש שלהם, נפגע. כשמשווים יהודים למוסלמים, ואף לתיירים, המבקרים באתר, ברור שאין ״אופן שווה״ ביחס ליישום זכויותיהם והחופש שלהם. סעיף 6 באמנה מחייב מדינות ״להבטיח לכל אלה בשטחם הגנה ופיצויים באמצעות מוסדות משפט לאומיים״.

בתי המשפט הישראליים אכן עסקו לא אחת בעניין תפילה בהר הבית. התיקים העוסקים בהפרת זכויות יהודים מעירים את תשומת הלב לנושא נוסף, מעצרי ועיכובי שווא והאשמות במעשים שלא מוגדרים כעבירה על החוק הישראלי או הבין לאומי (הכרזת זכויות האדם הבין לאומית, סעיפים 9 ו11 בהתאמה). אין חוקים ישראליים או בין לאומיים האוסרים על תפילה יהודית בהר, אולי מכיוון שחוקים כאלה מנוגדים לחוקי זכויות האדם הבין לאומיים. לכן, עולים ופעילים מעוכבים באופי שרירותי ובכפוף להחלטות שוטרים בדרגי שטח. בין הסיבות להרחקות ומעצרים ניצן למצוא הנפת דגל ישראל, שירת ההמנון הלאומי, תפילה, והתחפושות למוסלמים על מנת להיכנס להר הבית בלילה.

זה ללא ספק הקשה על בתי המשפט הישראלים לספק פסיקות חד משמעיות בנושא. ב1976 ערעור נגד התערבות משטרתית בזכות הפרט לתפילה בהר הובאה לפני נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. ברק אישר את זכות היהודים להתפלל במקום אך טען שהזכות לא מוחלטת אלא ״זכות יחסית… במקרה בו יש כמעט ודאות שיפגע האינטרס הציבורי…ניתן להגביל זכויות של אדם״.

באוקטובר 2021, תיק של אדם שהורחק מהר הבית לחמישה עשר ימים בעוון תפילה שקטה נידון בבית המשפט בירושלים. השופטת יהלום הפכה את החלטת המשטרה להרחיקו וכתבה ״המערער עמד בפינה…לא היה קהל סביבו…תפילתו הייתה שקטה, בלחש״ והוסיפה שהמעשה ״לא הפר את הנחיות המשטרה״. כמו שציינה השופטת, האיסור על תפילה מקורו בהנחיות משטרתיות ולא החוק, דבר בעייתי בפני עצמו. לאחר מכן, בית משפט מחוזי הפך את ההחלטה באומרו שהראיות ״מראות שהנאשם התפלל בצורה גלויה ובקול ברור״. שוב, לא מדוברת בחוק שהופר ולכן לא ברור מדוע בית המשפט החליט להפוך את ההחלטה.

בית המשפט עדיין מזגזג

ההכרעות הלא חד משמעיות של בתי המשפט והיעדר החקיקה בנושא פתחו פתח לארגונים אזרחיים במשחקים תפקיד חשוב בעיצוב המציאות. הארגון החשוב ביותר בהקשר זה הוא הוואקף המופקד על ניהול חיי הדת במתחם אך חשיבות המתחם הביתה ארגונים רבים לעסוק בעניין. בין הארגונים, ״בידינו״ הפועלים למען זכויות יהודים; ״עיר עמים״ הפועלים לשליטה ערבית בלעדית באתר והדרת יהודים מהמקום, ואחרים. ארגונים אלה מקדמים דיון ציבורי ופונים לבתי המשפט במטרה לקדם את משנתם אך מה שמתחיל כחוק רך יכול להפוך לחקיקה.

פעילים מוטרדים כן מהשפעות הטכנולוגיה על פעילותם. טכנולוגיה וניו מדיה מתיכים הזדמנויות ואתגרים לפעילי זכויות אדם. מצד אחד, הם מאפשרים להם להגיע לקהל רחב יותר; פעילי זכויות דת רבים מקיימים שידורים חיים ומפרסמים תמונות וסרטונים מההר, בהם הם חושפים לצופיהם את ההגבלות איתם הם מתמודדים ואת הפרת זכויותיהם. הזדמנות זו משמעותית במיוחד מכיוון שרבין מפחדים לפקוד את ההר או לא יכולים לעשות זאת בשל טווח הזמנים הקצר בו הוא פתוח או מסיבות הלכתיות, ולכן לא יכולים לחזות במציאות בעצמם. מהצד השני, הרשתות החברתיות מאפשרות למשטרה ולרשויות המדינה לעקוב אחרי פעילים ולהענישם. רבים מאלה שלא ״נתפסים בשעת מעשה״ מתפללים אך מעלים סרטונים לרשת, מנועים מעלייה בביקורם הבא, בשל התיעוד. מעשים אלה של הרשויות גורמים לפעילים לצנזר עצמם ולא לממש את זכויותיהם מתוך פחד מנקמה משטרתית.

אין ספק כי הנושא מורכב ושכל מדיניות עליה יוחלט צריכה להיבחן לעומק ולהיות כזו שמונעת סכסוך עם ערבים ישראלים, מדינות ערב והפלשתינים. במקרים אחרים קל יותר להכליל ולשאוב השראה מאתרים דומים בעולם. ישנם מספר אתרים הקדושים ליותר מקבוצה אחת, כמו הסרקווה סווטי ניקולא/ חפור באבא טקה במקדוניה, אתר הקדוש למוסלמים ולנוצרים אורתודוקסים. שם, על מנת להגן על הזכויות של שתי הקהילות, כל אחת מהן מקבלת את האתר לרשותה בחגים מסוימים בעוד שהן חולקות אותו בשאר השנה.

זה יכול כמובן להוות מסגרת עבור מקבלי ההחלטות הישראלים אבל המודל המקדוני לא יכול להיות מאומץ כמו שהוא. בעוד מוסלמים ונוצרים אורתודוקסים חיים בשלום יחסי, זה לא המצב בין מוסלמים ויהודים בישראל באופן כללי ובהר הבית בפרט. נקודת ייחוס טובה יותר היא מערת המכללה; מערה שנקנתה ע״י אברהם והוא קבור בה לצד יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה, האבות והאמהות של היהדות. כמו הרועקה סווטי ניקולא/ חפור באבא טקה והר הבית, המערה קדושה גם היא למוסלמים המכנים אותה מסגד אברהימי. ההקשר והרקע של הר הבית ומערת המכפלה כמעט זהים; שניהם קדושים ליהודים ומוסלמים, שניהם הובאו תחת שליטה ירדנית ב1948 ושוחררו ב1967, שניהם ממוקמים בלב ערים החשובות למוסלמים ויהודים – מערת המכפלה בחברון והר הבית בירושלים, ובשני האתרים התקיימו אירועים אלימים ביו הקבוצות.

למרות הדמיון ביניהם, ולא כמו בהר הבית, יהודים מורשים להתפלל במערת המכפלה, גם אם לא בחופש מוחלט, ללא פגיעה הזכויות המוסלמים לעשות אותו הדבר. על מנת לאפשר זאת, הסדר מיוחד מתקיים במקום וקובע שלכל קבוצה חלל משלה במערה ובזמן חגים מסוימים הקבוצות יכולות להשתמש בחלל של הקבוצה השנייה. פתרון זה מעשי גם בהר הבית במיוחד מכיוון שמסגד אל אקצא, האתר החשוב ביותר למוסלמים במתחם, ממוקם מחוץ לאזור שיהודים מחשיבים קדוש ואין לאחרונים שום רצון להתפלל בו או לידו.

פתרונות

ישנן מספר דרכים ביניהן ישראל יכולה לבחור בנוגע לזכויות התפילה, התאגדות, התנועה, והחופש מאפליה גזענית. הדרך הצפויה ביותר היא שימור הסטטוס קוו; הגבלת הגישה והחופש של יהודים ותיירים בזמן שאלה של המוסלמים מכובדים תחת ההנחה שהדבר ימנע או יצמצם חיכוך. יתר על כן, אפשרית זו מאפשרת לישראל לשמר את יחסיה עם ירדן האחראית על הוואקף ועם הפלשתינים ולהימנע מלהכעיס מדינות מוסלמיות וערביות בעולם, זו גם האפשרות המועדפת על הקהילה הבין לאומית. אולם, שימור המצב הקיים משמע שישראל לא מקיימת את התחייבויותיה הביו לאומיות, בנוסף להיותה של מדיניות זו לא ישימה לטווח הרחוק. בשנים האחרונות ישנה קפיצה במספר העולים היהודים והם נהיים יותר ויותר מודעים לזכויותיהם ודורשים אותן, חלקם אף מתפללים בגלוי.

אפשרות נוספת היא להגביל אף יותר את הגישה היהודית לאתר על מנת לוודא שהם לא מתפללים בו. גישה זו ננקטה בעבר, לאחר האינתיפאדה השנייה כשההר היה סגור ליהודים במשך כשלוש שנים וזו גם הייתה המדיניות לאחר אירועים אלימים בהר, ללא קשר למי הצד האלים. זה גם המצב כיום בחגים מוסלמיים ובאירועים אחרים המועמדים לפורענות. דרך זו ללא ספק תפחית את הסיכוי לאלימות אך היא גם כרוכה בהפרת זכויות לא מידתית.

חלופה שלישית תהיה לנתק את המצב ולנסח תכנית פעולה המכבדת את זכויות היהודים והמוסלמים, אחת ולתמיד. תכנית שכזו תוכל להיות דומה לזו המיושמת במערת המכפלה; לכל קבוצה יוקדש אזור תפילה במשך השנה עם התאמות בחגים. מעשית, מוסלמים יתפללו במסגד אל אקצא ויהודים יוכלו למצוא מקום מתאים במתחם, בהינתן שלפי ההלכה לא ניתן להתפלל במקום המקדש. מדיניות שכזו תדרוש מישראל להיפגש עם מנהיגים ערביים ולהבטיח להם שאין פירוש הדבר שזכויותיהם יפגעו. ההגבלה על שעות הכניסה תוסר בהדרגה כן היא, כששבת, יום התפילה היהודי, ויותר שעות בזמן אחה״צ הם נקודת ההתחלה. השינוי לא יהיה פשוט והוא צריך להיעשות בהדרגה ותוך שקיפות והכללת כל המעורבים.

אם האפליה תמשך, עומדים לרשות הפעילים מנגנוני אכיפה בין לאומיים. הנושא ייחודי בכך שלא מדובר בסכסוך בין מדינות ולכן בית המשפט הבין לאומי אינו רלוונטי ולט מדובר באחד מארבעת הפשעים החמורים ביותר (רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, או ניקוי אתני) ולכן התערבות של מדינות אחרות תחת האחריות להגן אינה במקומה. לכן, עליהם להשתמש במנגנונים אחרים, החשובים ביניהם הם הסקירה התקופתית הבין לאומית, ועדת זכויות האדם, ומערכת ההליכים המיוחדים.

הסקירה התקופתית היא תהליך הכולל בחינה של זכויות האדם בכל המדינות החברות באו״ם כשכל מדינה מכריזה מה עשתה כדי לעמוד בהתחייבויותיה. ישראל יכולה להתבקש להגיש דו״ח המפרט מה עשתה על מנת להגן על זכותם של יהודים לדתם. ועדת זכויות האדם מתמקדת בנושאים כמו אפליה. הפורום הזה יכול לבחון טענות של אנשים החשים מופלים ושל ארגונים הפעילים למען המטרה. אז, הועדה תספק הערות כלליות על העמידה של ישראל בזכויות הדת, התאגדות, וזכויות קשורות אחרות.

מנגנון האכיפה האחרון שעומד לרשות הפעילים הוא מערכת ההליכים המיוחדים. המערכת שולחת משלחות חקר נתונים ללמוד את הנושא, מעמיקה בו, ואז כחלק מהדו״ח השנתי בוחנת את הנתונים על מנת לשנות את המצב.

סיכום

למדינות אחרות אין עניין בנושא אז הן לא צפויות לדרוש שישראל תשנה את דרכיה ולכן האחריות העיקרית מוטלת על הפעילים. אני ממליצה לקובעי המדיניות הישראלים לא להזניח סוגיה זו, או סוגיות זכויות אדם אחרות. עליהם, בהקדם האפשרי, לאמץ את החלופה השלישית המתוארת למעלה – ניסוח מדיניות ברורה המכבדת את זכויות היהודים לדת, התאגדות, תנועה ומונעת אפליה, תוך שימת לב לא לפגוע בזכויות קבוצות אחרות.

על מנת לעשות זאת הם יכולים להסתמך על החוק הנהוג. לראייה, שליטים כמו הקיסר יוליאן, החליף עומאר אבן אל חטב, ואחרים התירו תפילה יהודית במקום הקדוש. הם גם יכולים להסתמך על פעילות מכל הצדדים, על פסיקות קודמות בבתי דין ישראלים ובין לאומיים, ועל תקדים מערת המכפלה בו מודל דומה עובד יחסית טוב. ניסוח מדיניות ברורה המבוססת על זכויות תרשה לישראל לא רק להמנע מדיונים בפורומים עולמיים אך גם לפתח גישה יותר מודעת לזכויות ושיפור זכויות האדם בשטחה.

אופיר דיין היא סטודנטית לתואר שני למדיניות ביטחון בינלאומית באוניברסיטת קולומביה

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: